<h1>חדושי הר"י מיגש על שבועות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
מתניתין שבועות שתים שהן ארבע וכו'. דייקינן בגמרא מכדי תנא ממכות סליק שהוא חייב מלקות, מאי שנא דקתני שבועות בתריה שהוא קרבן, כלומר מאחר שהיה עוסק במחויבי מלקות [איך] יצא ממנו לעסוק במחויבי קרבן.
ומהדרינן. איידי דתנא חייב על הראש שתים [אחת] מיכן [ואחת] מיכן, ועל הזקן שתים מיכן ושתים מיכן ואחת מלמטה. שהוא לאו אחד, כדכתיב [ויקרא י"ט כ"ז] לא תקיפו פאת ראשכם, ויש בו שני חיובין, ובזקן נמי כתיב [שם] ולא תשחית את פאת זקנך, ונכלל בו שלשה חיובין, שנמצא כל אחד מהן ענין אחד, ובלשון חיוב אחד, ומתחלק לשנים ושלשה פנים, וכנגדם שנים ושלשה חיובין, תנא נמי בתריה שבועת שתים שהן ארבע שהוא ענין אחד, דכתיב [שם ה' ד'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו', ומתחלק לארבעה פנים, וכנגדן ארבעה חיובין, אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי. ואם תאמר מי דמי התם שני חיובין שבראש, אי נמי שלשה שבזקן מעשה אחד הוא, הכא לענין שבועות אינו מעשה אחד שמתקבץ בו כמה חיובין, אלא כל אחד ואחד שבועה בפני עצמה היא, ומכל מקום כל שבועה מהן אין בה אלא חיוב אחד, התם נמי לענין ראש וזקן אפשר שיהא כל חיוב וחיוב מעשה בפני עצמו, שמגלח מכאן וחוזר ומגלח מכאן, שנמצאו שני חיובין שבראש בשני גלוחין ונכלל חיוב שני גלוחין הללו בפסוק אחד, ובלשון חיוב לאו אחד, ואפשר לגלח שתיהם כאחד ומתחייב עליהן שני חיובין, או לגלח אחד מהן ומתחייב עליה חיוב אחד, דומיא דשבועות, שהוא פסוק אחד וענין אחד ובלשון חיוב אחד, ונכללו בו ארבעה פנים, וכנגדן ארבעה חיובין, ואי אפשר שישבע על כולן כאחד ויתחייב על כל אחת ואחת, או על אחת מהן ויתחייב עליה קרבן אחד. ויש לפרש [חדא דמיחייב עלה] תרתי, במשמע מעשה אחת שיש בו שני חיובין, שהוא כעין דבר אחד שמתחלק לשנים [שלשה דברים], ואם תאמר והא לא דמי, מכל מקום שם דבר אחד שמתחלק לשנים שלשה דברים בעלמא נקט, ושני הפירושין נכונין הן. והא דיוקא גופא דקא דאיק בגמרא וקאמר מכדי תנא ממכות סליק, אם תשאל והא קיימא לן [עבודה זרה ז' ע"א] אין סדר למשנה בתרי מסכתא, ואם כן מאי קשיא ליה, אפילו הכי [כל] כמה דאפשר לשנויי משנינן, ומשום דהוה ידעי טעמא הוא דדייקי לה, אבל אלו לא הוא ידעי בה האי טעמא לא הוו דייקי לה מעיקרא, דהא אין סדר למשנה. ויש לומר דכי אמרינן אין סדר למשנה, הני מילי לענין אקדומי ואחורי, כדאמרינן התם, אלא הא דקיימא לן [שם] סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם דלמא [לענין] מחלוקת ואחר כך סתם הוא וכו' אבל לענין מיסמך אהדדי לא אמרינן, דהא אי נמי הוייא שבועות מקמי מכות, מכל מקום הא סמיכא ליה, אי נמי יש לומר דההיא דאמרינן התם ורב יוסף כולה סדר נזיקין כחדא מסכתא הוא, לאו אתלתא בבי בלחוד קאמר, אלא אכוליה סדר נזיקין, דהויא לה מכות ושבועות בכלל, [וזה הטעם האחרון צריך עיון ובדיקה].
<h2>דף ג:</h2>
[גמרא] הא דאמרינן והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא [אף] הכא נמי כולהו לחיובא. היינו טעמא דלא אמרינן והא דומיא דיציאות שבת קתני, משום דיציאות השבת גופיה ממראות נגעים נמי ילפינן ליה דכולה לחיובא, כדאמרינן נמי התם, וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור והא דומיא דמראות נגעים קתני, וטעמא דמלתא משום דליכא בכולהו מאי דכתיבי בהדיא כולה לחיובא אב ותולדה דיליה, אלא מראות נגעים דכתיב [ויקרא י"ד נ"ו] לשאת ולספחת ולבהרת, ואמרינן עלה [שבועות ו' ע"ב] אין ספחת אלא טפילה וכו'.
הא דאמרינן כדרבא, דאמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא וכו'. עיקרא בפרק שבועות בתרא [כ"א ע"א], דאמרינן התם, כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, ושאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר וכו'. ואמרינן עלה נשבע מנא לן, א"ר יוחנן אמר ר' שמעון בן יוחאי דאמר קרא [שמות כ' ז'] לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, בית דין של מעלה אין מנקין אותו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. ואמרינן התם עלה אשכחן שבועות שוא, שהוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, שבועת שקר מנא לן, א"ר יוחנן אמר לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא. פירוש דהא בחד מינהו סגיא, תנהו ענין לשבועת שקר, פירוש בית דין של מטה מלקין אותו ומנדין אותו, ואמרינן עלה האי שקר היכי דמי וכו', ואוקימנא לבסוף, באכלתי ובלא אכלתי, ואמרינן ומאי שנא, כלומר מאי שנא דמוקמינן ליה להאי שקר באכלתי ולא אכלתי דמחייבינן ליה מלקות, ולא מוקמינן ליה באוכל ולא אוכל, ומהדרינן, כדרבא דאמר רבא בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא, פירוש מדאפקיה רחמנא בלשון שוא כדאמרינן לשוא לשוא תרי זמני, אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר, הילכך להכי אפקיה רחמנא לשקר בלשון לשוא, למימרא דשקר לשעבר הוא כמו שוא, ועל שעבר הוא שחייב מלקות שהוא אכלתי ולא אכלתי כדכתיב [שם] כי לא ינקה ה' וגו', אבל להבא בלאו שאין בו מעשה שהוא אוכל ולא אוכל אין לוקין עליו, זה הוא פירוש בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא, וחזינא ביה לרבינו חננאל זצ"ל פירושא דלא דאיק ולהכי פרישנא ליה.
<h2>דף ד.</h2>
הא דאמרינן יציאות שבת מאי מלקות איכא, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, ואין לוקין עליו, ואוקימנא כר' ישמעאל דאמר לוקין. לא מתוקמא אלא היכא דאתרו ביה למלקות ולא אתרו ביה לקטלא, אבל אי אתרו ביה לקטלא, כיון דמחייב קטלא לא מלקי ליה, דאין אדם לוקה ומת, והכי אוקימנא במסכת מכות בפרק אלו הן הלוקין [י"ג ע"ב], דאמרינן התם, בדאתרו ביה לקטלא כוליה עלמא לא פליגי דלא לקי, דהא אין אדם לוקה ומת, כי פליגי היכא [ד]לא (ד)אתרו ביה לקטלא ואתרו ביה למלקות, דרבי ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו, (ורבנן) [ור' עקיבא] סברי אין לוקין.
הא דתניא מנין שאין הכתוב מדבר אלא על שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים ת"ל [ויקרא ה' ב'—ג'] ונעלם והוא ידע ונעלם. איכא מאן דפרשיה בדרך אם אינו ענין, כלומר ונעלם ונעלם וכו' אם אינו ענין נעלם להעלמה, דהא בחד מינהו סגי לן, תנהו ענין לידיעה, דהוין ליה שתי ידיעות והעלמה אחת בינתים, ולפי שאי אפשר לומר ששתי ידיעות הללו זו אחר זו הן, דאם כן ידיעה אריכתא היא אלא ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלמה בינתים כדי לחלק ההעלמה בין ידיעה לידיעה, להיות שתי ידיעות. ואם תאמר, ומאי דוחקיה דתנא לאפוקי לקרא מפשטיה, ודילמא שתי העלמות וידיעה אחת ניהו כפשטיה דקרא. הא ליכא למימר דאי סלקא דעתא שתי העלמות בעינן והידיעה בינתים, היכי מייתי ליה לקרבן, והא אכתי לא אתדע ליה, דהא אמרת דההעלמה בתר ידיעה בעינן, אלא ודאי כיון דלא איפשר דמייתי קרבן אלא עד שמתדע ליה, מכלל דהאי (אי) ידיעה בסוף ניהו, וכיון שכן אם נאמר דהאי ונעלם ונעלם שתי פעמים הן כמשמען, העלמה אחת אריכתא היא, דהא ליכא ידיעה דמחלקת בנתים, אלא על כרחיך האי ונעלם ונעלם תרי זימני, חד מינייהו הויא ידיעה וחד מינייהו הויא העלמה, דהויא לה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים, והיינו דאיצטריך תנא לאפוקי לקרא מפשטיה. ויש לפרשו שלא על דרך אם אינו ענין, אלא הכי ונעלם והוא ידע ונעלם, כלומר ונעלם והוא ידע הרי העלמה קודם ידיעה, והוא ידע ונעלם הרי ידיעה קודם העלמה, שנמצאת ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים, שכיון שאי אפשר לו שיביא קרבן אלא עד שיודע לו כמו שביארנו למעלה, וממילא שמעת דהאי והוא ידע דכתב רחמנא בסוף כמשמעו, והאי ונעלם דכתב רחמנא קודם והוא ידע היינו העלמה שבה, אבל זה הטמא שאכל את הקדש ונכנס אל המקדש, שהיה קודם הידיעה שמביא בה קרבן, ואם כן למה כתב רחמנא לבסוף ונעלם לאחר והוא ידע, אלא כדי להקדים ידיעה להעלמה כתבו, להודיע שיש קודם העלמה זו ידיעה, שנמצאת ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים, ושני פירושים הללו נכונין הן.
<h2>דף ה:</h2>
תנן התם. מראות נגעים שנים שהן ארבעה, בהרת, עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, שאת, כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה. ואמרינן מאן תנא מראות נגעים שתים שהן ארבע, פירוש דאלמא סיד ההיכל תולדה דבהרת היא, אמר רב חנינא הא דלא כרבי עקיבא, [דאי כרבי עקיבא] כיון דשמעינן ליה [דאמר] זו למעלה מזו הן במראה, פירוש קרום ביצה למטה שבכולן, למעלה ממנה המראה סיד ההיכל, למעלה ממנה שאת [שהיא כצמר לבן], למעלה ממנה בהרת, אם תאמר דסבירא ליה דסיד ההיכל תולדה דבהרת היא, אם כן טיהרת סיד היכל מלצרף אותו בהדי אחרת לכגריס שהוא שיעור נגעים, ואנן תנינן בסיפרא [תזריע פרשתא ב' ו'] שאלו את ר' עקיבא מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבע וכו', עד לומר שמצטרפים זה עם זה, דבהדי מאי ליצרפיה בהדי בהרת איכא שאת דעדיפא מיניה, פירוש וחולקת בינה לבין הבהרת, ליצרפיה בהדי שאת לאו בר מינה הוא, דהא אמרת דתולדה דבהרת היא, אלא לאו שמע מינה דמדקאמר זו למעלה מזו הן במראה שהן קרום ביצה, [ולמעלה ממנה סיד ההיכל], ולמעלה ממנה בהרת, וקאמר נמי דהן מצטרפין זה עם זה, מכלל דלא סבירא ליה דשנים שהן ארבע הן דשמעת מינה דסיד ההיכל תולדה דבהרת היא, אלא לעולם סיד ההיכל וקרום ביצה תרוייהו תולדה דשאת היא, ובהרת לית ליה תולדה, דכי רבי רחמנא טפילה לשאת הוא דרבי, כדכתיב [ויקרא י"ד נ"ו] לשאת ולספחת [ולבהרת] וגו' אבל לבהרת לא רבי טפילה, דהא לבתר בהרת לא כתב רחמנא טפילה, וכיון דתרוייהו תולדה נינהו, אשתכח דתרוייהו מצטרפי בהדי הדדי דהא חד מינא נינהו, וסמיכי נמי גבי הדדי, דהא ליכא אחרינא דמפריש בנייהו, ומצטרפי נמי גבי שאת משום דתולדות דילה נינהו, ובהרת נמי מצטרפא לבהדי שאת, דהא ליכא דעדיפא מינה דשאת לאצטרופי בהדי בהרת, דהא ליכא אחרת דמפרשא בינייהו.
ואקשינן אי הכי קרום ביצה נמי וכו'. כלומר אדקשיא לך סיד ההיכל תקשי לך נמי קרום ביצה, דכיון דסבירא ליה דזו למעלה מזו הן אי סלקא דעתא דסיד ההיכל תולדה דבהרת היא, קרום ביצה בהדי מאי ליצרפיה, אי בהדי שאת דהיא אב דיליה, איכא סיד ההיכל דעדיפא מיניה, אי בהדי סיד ההיכל לאו בר מיניה הוא ומהדרינן, בשלמא בלא סיד ההיכל קרום ביצה לא קשיא, לשאת ולספחת אמר רחמנא טפילה רבי רחמנא לה אע"ג דמנחתא מיניה טובא, אלא סיד ההיכל קשיא, אלא מחוורתא מתניתין דלא כר' עקיבא, וכולה שמעתא פשוטא היא.
<h2>דף ו.</h2>
פתוך פירוש מעורב. כגון שמעורב בנגע שהוא לבן מראה אדמדומית, בין בבהרת בין בשאת בין בסיד ההיכל בין בקרום ביצה, כדתנן [נגעים פרק א' משנה ב' ועי"ש] הפתוך שבשלג כיין המזוג במים ושל סיד כיין המזוג בחלב וכו', והחילוק הוא הנגע שהוא לבן ואין בו מראה אדמדומית כל אחד מהן כפי מעלתו בלובן בין בהרת בין שאת בין סיד ההיכל בין קרום של ביצה. ותניא בסיפרא [תזריע פרק ז' ה'] בענין מכוה בהרת לבנה אדמדמת מלמד שמטמא בפתוך, ומנין שתטמא חלקה ת"ל לבנה, ומנין לרבות שאר המראות ת"ל או לבנה, ותניא נמי התם [פרשתא ד' ג'] לענין שחין שאת לבנה מלמד שהיא מטמא חלקה, בהרת לבנה אדמדמת מלמד שמטמא בפתוך, [ומנין שמטמא חלקה ת"ל לבנה] יכול השאת תטמא חלקה והבהרת תטמא בפתוך, מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ת"ל (כי) [נגע] צרעת, ותניא נמי התם [פרשתא ב' א'] בענין עור הבשר, ואם בהרת לבנה, אין לי אלא בהרת לבנה, ומנין לרבות את השאת ת"ל למטן שאת לבנה, ומנין לרבות שאר המראות ת"ל ואם בהרת.
<h2>דף ו:</h2>
בחורשיא קא אכיל. פירוש מכה יש בעין נקרא חורשא, כלומר [מכה] יש בעיניך שאי אתה רואה כלום.
תנו רבנן, מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו. פירוש דכתיב [ויקרא ה' ב'] או נפש כי תגע בכל דבר טמא, לפי שלא הזכיר הכתוב מה עשה זה הטמא בטומאתו, שעליו מתחייב להביא קרבן עולה ויורד, לכך הוצרכנו לומר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, שאם נכנס זה הטמא אל המקדש בשוגג או שאכל את הקדש בשוגג, שמתחייב להביא קרבן עולה ויורד.
הואיל והזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן. פירוש בכאן בזה הפסוק על הטומאה. מה כשהזהיר וענש על הטומאה, על טומאת מקדש וקדשיו, אף כשחייב קרבן על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו. פירוש, הזהיר על טומאת מקדש [וקדשיו] דכתיב בפרשת זבים [במדבר ה' ג'] ולא יטמאו את מחניהם, וכתיב נמי לענין יולדת [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבוא, וענש עליו הכתוב [דכתיב (במדבר י"ט י"ג)] כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את מקדש ה' טמא ונכרתה הנפש ההיא וגומר. והזהיר על הטמא שלא יאכל את הקדש, דכתיב [ויקרא י"ב ד'] בכל קדש לא תגע, וענש עליו בשלשה מקומות, דכתיב [שם כ"ב ג'] אמור אלהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו', וכתיב נמי לענין שלמים [שם ז' כ'] והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וגו', וכתיב נמי בתריה [שם שם כ"א] ונפש כי תגע בכל [דבר אשר] טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה וגו'.
ודייקינן ואימא תרומה דהזהיר וענש. פירוש הזהיר בכל קדש לא תגע, ואמר מר [מכות י"ד ע"ב] בכל קדש לרבות את התרומה, פירוש, מדכתיב בכל, וענש דכתיב [במדבר י"ח ל"ב] ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו.
ומהדרינן לא אשכחינן עון מיתה דמחייב עליה קרבן. פירוש, לפי שלא מצינו בכל התורה כולה מי שמתחייב בשוגג קרבן אלא בעון שמתחייב בזדונו כרת בשגגתו קרבן, כדתנן במסכת הוריות, [ח' ע"א] אין חייבין אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ודייקינן ואימא הני מילי קרבן קבוע, הוא שאין מביאין אותו אלא בשגגת דבר שחייבין על זדונו כרת, אבל האי קרבן שהוא קרבן עולה ויורד ניתי ואפילו בשגגת תרומה שאין חייבין על זדונה כרת אלא מיתה בידי שמים, מידי דהוי אשמיעת קול ואביטוי שפתים שאין בזדונה כרת אלא לאו בעלמא, ואפילו הכי בשגגתו מתחייב קרבן עולה ויורד.
<h2>דף ז.</h2>
ומהדרינן אמר קרא [ויקרא ה' ג'] לכל טומאתו אשר יטמא בה בה למעוטי תרומה כו' עד קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים, דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה טמאה למה נאמרה. פירוש, הוה ליה למיכתב (או נפש) [ונפש] אשר תגע בכל (דבר) טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה, למה לי כתיב או בנבלת בהמה טמאה, אלא למילף בהמה טמאה דכתיב הכא בענין קרבן עולה ויורד מבהמה טמאה דכתיב לענין שלמים, והוא הפסוק שכתבנו למעלה, (או נפש) [ונפש] כי תגע בכל (דבר) טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה, מה להלן טומאת קדש אף כאן קדש, ואיתקש מקדש לקדש דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא, ודייקינן אי הכי תרומה נמי, פירוש, תרומה נמי הא איתקש לקודש, דאמר מר בכל קדש לרבות את התרומה, הנה נכללה התרומה עם הקדש בפסוק זה, ואין לך היקש גדול מזה, וכיון שכן נתחייב על שגגתה נמי קרבן עולה ויורד כקדש, ומהדרינן אמר קרא בה למעוטי תרומה וכו'.
אלא אמר רבא שלש כריתות האמורות בשלמים למה, אחת לכלל ואחת לפרט. פירוש, שלש כריתות אלו הן המפורשין בשלשה פסוקים שכתבנו למעלה, הפסוק האחד אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה [ויקרא כ"ב ג'], והדבר ידוע שהשלמים בכלל הקדשים הן, והפסוק השני והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר [לה' וגו'] ונכרתה [שם ז' כ'], והפסוק השלישי ונפש כי תגע בכל (דבר) טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה וגו' [שם שם, כא], וזה שאמר אחת לכלל ואחת לפרט עיקר הא מילתא, דתניא בסיפרא [צו פרק ט"ו], ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה, [מה ת"ל לפי שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' ונכרתה] והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, שיכול אין לי שחייבין כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד, מנין לרבות כל הקדשים ת"ל אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים, או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד וכו' מנין לרבות הקומץ והלבונה והקטורת מנחת נסכים ומנחת כהן משיח, ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לרבות את כולן ומאחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים למה נאמרו שלמים, מעתה פרט לדם וכו', נמצא עכשיו שהפסוק האחד שהוא אמור אליהם לדורותיכם וגו' נכללו בו כל הקדשים בין שהן כשלמים בין שאינן כשלמים, כדכתיב אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה', וזה הפירוש שאמרנו אחת לכלל, כלומר לכלול בו כל הקדשים בין שהן כשלמים בין שאינן כשלמים, ושני הכתובים בשלמים, והם אשר פירשנו למעלה, האחד מהן פרט לדם שלא יתחייב עליו הטמא אם נגע בו בטומאה, וזה הוא שאמרנו אחת לפרט, כלומר פרט את הדם, ונשאר השני מופנה ללמוד ממנו להא טומאה הכתובה בתורה סתם, שהוא אומר או נפש אשר תגע בכל דבר טמא שהוא בטומאת קדש, וזהו שאמרנו ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה היא.
ודאמרינן והאי מבעי ליה לכדרבי אבהו דאמר רבי אבהו שלש כריתות האמורות בשלמים למה, אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינן נאכלים. פירוש, כגון עצים ולבונה וכיוצא בהן, עיקרא במסכת זבחים [מ"ו ע"א]. בפרק בית שמאי אומרים כל הניתנין על מזבח החיצון וכו' ודאמרינן ולרבי שמעון דאמר דברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה, עיקרא בסיפרא בסוף הברייתא שהזכרנו למעלה, דקתני התם, רבי שמעון אומר מה שלמים מיוחדים שהן ראויין לאכילה, אף כל ראוין לאכילה, יצאו עצים ולבונה וקטורת, ועיקר מימריה נמי דקאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול, מפרש נמי בסיפרא, דתניא התם, רבי שמעון אומר מה שלמים מיוחדים הן על המזבח החיצון יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאינן על מזבח החיצון שאין חייבין עליהם משום פיגול, והיינו דאמרינן הכא לאתויי חטאות הפנימיות, פירוש, שהן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין, שיהא הטמא מתחייב עליהם אם נגע בהן בטומאה, והיינו טעמא דקרי להו פנימיות דכתיב בהו והזה שבע פעמים לפני ה', וזה שאמרנו.
[אלא] אמרי נהרדעי משמיה דרבא שלש טומאות האמורות בשלמים למה. פירוש, שלש טומאות הללו הן הכתובים בשלשה הפסוקים שהזכרנו למעלה, שהשנים מהן לענין שלמים, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים [וטומאתו עליו וגו', ונפש אשר תגע בכל טמא] וגו' [ויקרא ז', כ' כ"א], והאחד אמור אליהם לדורותיכם וגו' [שם כ"ב ג'], ושלמים בכלל כל הקדשים כמו שאמרנו למעלה, ושלשה פסוקים אלו כתיב בהו טומאה, ולפי שעלה בדעתו לר' כי הטומאה הכתובה באחד מהן מופנה היא וללמוד ממנה לטומאה הכתובה בקרבן עולה ויורד כתבה רחמנא, ואעפ"י שהכרת כתובה בה, כבר אמרנו שאינו מופנה, אלא לאתויי דברים שאינן נאכלים, אי נמי לאתויי חטאות הפנימיות לר' שמעון הוא דכתבה רחמנא, לפיכך הקשינו והאי מבעי ליה דאיידי דבעי למכתב כרת לכדרבי אבהו כתב נמי טומאה, פירוש, דהא אי אפשר לכתוב כרת בלי טומאה.
אלא אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו וכו'. פירוש, לא בא רבא ודאי לדחות דברי רבי שמעון שלמד טומאת קדש מבהמה טמאה, אלא לדחות ההיא דאמרינן ואיתקש מקדש לקדש הוא שאמר רבא אתיא טומאתו, משום דקשיא לן אההיא הקישא אי הכי תרומה נמי וכו', והיינו דאמרינן הכא ואלא בה למה לי, כלומר כיון שלא למדנו למקדש מהיקש כי היכי דניצטרך בה למעוטי תרומה שלא נלמוד גם אותה מהיקש, אלא מטומאתו טומאתו למדנו אותה ונדחה היקש מעיקרו, אלא בה למה לי.
<h2>דף ז:</h2>
ומהדרינן לרבות נבלת עוף טהור. שאם אכל אותו אדם טהור ונטמא מחמת אכילתו, ואחר כך אכל את הקדש או נכנס אל המקדש בשוגג, שיתחייב קרבן עולה ויורד, לפי שהפסוק הזכיר שאר הטומאות ולא הזכיר טומאת נבלת עוף טהור, ואקשינן והא בה מיעוטא הוא, והיכי מרבינן מינה נבלת עוף טהור, ומהדרינן אין דמשום דמיעוטא הוא אייתר, דהא איכא מיעוט אחרינא, דכתיב [ויקרא ה', ג'] או כי יגע, דבר נגיעה אין, דלאו בר נגיעה לא, פירוש, ונבלת עוף טהור לא מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה, וכיון דאיכא תרי מיעוטי ממילא איתרבי, דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
מתניתין הכי גרסינן, יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה עד שיוודע לו ויביא בעולה ויורד.
תנו רבנן וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל [ויקרא ט"ז ט"ז] וגו' יש [לי] בענין זה להביא שלש טומאות, טומאת עבודה זרה וטומאת עריות וטומאת שפיכות דמים. פירוש, שלא מצינו בכל עבירות שבתורה שנאמר בעושה אותן שם טומאה אלא אלו בלבד, בעבודה זרה הוא אומר (ולא תטמא את הארץ) [(שם כ' ג') למען טמא את מקדשי וגו'], בגלוי עריות הוא אומר [שם י"ח ל'] ולא תטמאו בהם, בשפיכות דמים הוא אומר [במדבר ל"ה ל"ד] ולא תטמא את הארץ וגו', יכול זה שאמר הכתוב בשעיר הנעשה בפנים [ויקרא ט"ז ט"ז] וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל על שלש טומאות הללו יהא שעיר זה מכפר, כגון שהיה במזיד ולא אתרו בו, שנמצא שאינו חייב בידי אדם כלום אבל מתחייב הוא בידי שמים. אי נמי כגון שעבר עליהם בשוגג ולא איתודע ליה כדי שיביא קרבן בעבודה זרה ובעריות, ויתחייב גלות בשפיכות דמים, וכדאוקימנא לקמן, יכול יהא שעיר זה מכפר וממרק ממנו העון ולא יהא חייב כלום בידי שמים, ת"ל מטומאות ולא כל טומאות, לפי שלשון מטומאות מקצת הטומאות הוא משמע, כלומר וכפר על הקדש ממקצת הטומאות, וכיון שלא בירר איזו טומאה היא שמכפר עליה ואיזו טומאה היא שאין מכפר עליה, יש לנו לומר אי זו טומאה היא זו שמצינו שחלק הכתוב אותה משאר הטומאות, הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו שחלק בה הכתוב להביא קרבן עולה ויורד, מה שאין כן בשאר הטומאות לפי ששגגתן בקרבן קבוע הוא מתחייב, אף טומאה זו שחלק בה הכתוב מכלל הטומאות לענין שיהא שעיר תולה, טומאת מקדש וקדשיו היא. ואם תשאל, והרי טומאת שפיכות דמים שחלק בה הכתוב בשגגתה שיגלה, וכיון שכן אמאי לא אקשינן בגמרא ואימא טומאת שפיכות דמים דחלק שיגלה, היינו טעמא דלא מקשינן הכי משום דשוגג דשפיכות דמים לאו בר קרבן הוא כלל, דהא קיימא לן דבר שחייבין (עליהם) [על זדונו] כרת חייבין על שגגתו חטאת, וזדון הרוצח בהריגה הוא ולא בכרת, וכיון שכן זה שגולה ואינו מביא קרבן לאו חלק הוא.
<h2>דף ח.</h2>
הא דאמרינן אי נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו. פירוש, הנך דהוו שוגג קרוב למזיד, ומפורשין הן במסכת מכות [ז' ע"א] בפרק אלו הן הגולין.
הא דאמרינן ואימא יולדת דחלק דמייתא בעולה ויורד. פירוש, שיהא שעיר זה מכפר, כגון שנשלמו ימי טוהר שלה ביום הכיפורים שתהא פטורה מלהביא קרבן יולדת.
ומהדרינן אמר רב אושעיא לכל חטאתם [ויקרא ט"ז ט"ז] ולא לכל טומאתם. פירוש, מטומאות בני ישראל לכל חטאתם אמר רחמנא, טומאה שיש בה חטא, יצאה יולדת שעל טומאה היא מביאה, ולא על חטא.
ודייקינן ולר' שמעון בן יוחאי דאמר [נדה ל"א ב'] יולדת נמי (חוטא האי) [חוטאת היא] מאי איכא למימר. פירוש, קסבר ר' שמעון בן יוחאי שהאשה בשעה שכורעת לילד ומצטערת בצירי יולדה נודרת היא שלא תיזקק [עוד] לבעלה, ולפיכך הצריכה הכתוב להביא קרבן להתכפר לה על אותו נדר, והויא לה חוטא, ר' שמעון לטעמיה דאמר ממקומו הוא מוכרע וכו', ועיקר מימריה דר' שמעון בפרקין.
ודייקינן והא איכא מצורע. דחלק דמתייא צפרים, שלא מצינו כן בכל הקרבנות, שאפילו בקרבן עולה ויורד נמי תורין ובני יונה הוא שהכשיר הכתוב אבל בצפרים לא, אמר קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם והמצורע טומאה הוא דאיכא, אבל חטא ליכא.
ודייקינן ולר' שמואל בר נחמני דאמר במסכת ערכין [ט"ז ע"א] על שבעה דברים נגעים באין. דאלמא הצרעת על חטא היא באה, מאי איכא למימר.
ומהדרינן איכפר ליה נגעיה מעיקרא. כלומר הצרעת כבר כיפרה על אותו החטא, והאי דמייתי קרבן לאישתרויי בקהל הוא דמייתי, דהוה ליה מכשיר ולא מכפר, וכיון דקאמר רחמנא בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל לכל חטאתם, מכלל דהאי חטא מכי דאכתי צריך לכפרה הוא, ומצורע הא לא צריך לכפרה על אותו החטא, דהא כבר התכפר ליה בצרעת מעיקרא.
ודייקינן ואימא נזיר טמא דחלק דמייתי תורים ובני יונה. שלא מצינו כן בכל הקרבנות, שאפילו מי שהוא מתחייב בקרבן עולה ויורד עיקר חיובא בקרבן עשיר הוא, ואין ידו משגת מביא קרבן עני שתי תורין ובני יונה, אבל נזיר טמא עיקר חיובא בתורים ובני יונה הוא.
ומהדרינן לכל חטאתם ולא לכל טומאותם. ודייקינן לר' אלעזר הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא מאי איכא למימר.
ומהדרינן סבר ליה כרבי שמעון דאמר ממקומו הוא מוכרע וכו'. ועיקר מימריה דרבי אליעזר הקפר במסכת תעניות פרק ראשון [י"א ע"א] דגרסינן התם תניא ר' אלעזר הקפר אומר (אני) כל השרוי בתענית נקרא חוטא קל וחומר מנזיר דכתיב [במדבר ו' י"א] וכפר עליו הכהן מאשר חטא על הנפש, וכי באיזו נפש חטא זה, אלא מתוך שציער את עצמו מן היין, ומה המצער את עצמו מדבר אחד [נקרא חוטא] (כך) המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה וכו'. ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע הרי הוא אומר וכפר על הקודש מטומאתו של קודש.
ודייקינן שפיר קאמר ר' שמעון. ומהדרינן, [ורבי יהודה אמר לך] ההוא מאי קאמר רחמנא כי היכי דמזה מדם הפר ומדם השעיר בפנים שהוא בית קדשי הקדשים, כדכתיב [ויקרא ט"ז, ט"ו] והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת, מזה נמי בהיכל, ולהכי כתב רחמנא וכפר על הקדש שהוא ההיכל, ור' שמעון ההוא מוכן יעשה לאהל מועד [שם שם, ט"ז] נפקא וכו'.
[אמר מר] יכול על כל טומאות שבקדש. ואפילו יש בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, יהא שעיר זה מכפר, ת"ל מפשעיהם לכל חטאתם, מה פשעיהם שאינן בני קרבן שהרי מזידין נינהו, אף חטאתם חטאים שאינן בני קרבן.
ודייקינן האי בר קרבן הוא. כלומר כיון דבר קרבן הוא צריכא למימר (כי) דלא מכפר ליה שעיר הנעשה בפנים אלא קרבן דידיה הוא דמכפר, ומהדרינן לא צריכא דאתידע ליה סמוך לשקיעת החמה סלקא דעתך אמינא [אדמייתי ניתלי] ליה, כלומר ואם מת קודם שיביא קרבן שיהא מת בלא אותו עון, קא משמע לן.
<h2>דף ח:</h2>
[אמר מר] ומנין שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה, תלמוד לומר לכל חטאתם. לכל חייבי חטאת משמע, ודייקינן מאי קא קשיא ליה דהא אתיא ליה. ומהדרינן הכי קאמר השתא דאמרת דחטאים דומיא דפשעים אימא אי מה פשעים שאינן בני קרבן כלל שהרי מזידים נינהו, אף חטאים שאינן בני קרבן כלל ואי זה זה שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, שאי אפשר לו שיביא קרבן על חטא זה לעולם, שהרי לא היתה לו ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף כיון דכי מתידע ליה בר קרבן הוא אימא לא ליתלי ליה דהא לאו (דיליה) [דומיא] דפשעים הוא, קא משמע לן לכל חטאתם להנך דאתו לכלל חטאת, כלומר שאפשר להן שיודע להן ויבוא לכלל חטאת.
מתניתין אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר שנאמר [במדבר כ"ט י"א] מלבד חטאת הכיפורים על מה שזה מכפר זה מכפר. מה חטאת הכיפורים שהוא שעיר בפנים על טומאת מקדש וקדשיו הוא מכפר, אף שעיר הנעשה בחוץ על טומאת מקדש וקדשיו הוא מכפר, ודייקינן מכדי איתקושי איתקוש שעיר הנעשה בחוץ ושעיר הנעשה בפנים להדדי בהאי קרא דכתיב מלבד חטאת הכיפורים, ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון, אדידיה שהוא שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, ואדחיצון שהוא שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון, כלומר [אין לו שעיר חיצון] כגון שמת קודם שיעשה החיצון, אמר קרא [שמות ל' י'] אחת, פירוש וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות.
וליכפר חיצון אדידיה ואדפנימי, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה. כלומר לאחר שעשה הפנימי אירעה טומאת מקדש וקדשיו שיהא שעיר הנעשה בחוץ מכפר, אמר קרא אחת בשנה [פירוש, דכתיב בהאי קרא וכפר (הכהן) [אהרן אחת בשנה] מדם חטאת הכפורים אחת בשנה] יכפר עליו וגו' דאשתכח דתרתי אחת כתיב ביה בהאי קרא, חד למדרש ביה בהאי דם דמזדריק על המזבח הפנימי, היינו שעיר הנעשה בפנים כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, וחד למידרש ביה כפרה זו שמכפר האי דם דמיזדריק על מזבח הפנימי לא תהא אלא אחת בשנה.
<h2>דף ט.</h2>
פיסקא, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמיה דרבי יהודה דכתיב [במדבר כ"ח ט"ו] ושעיר עזים אחד לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה', ואי זה זה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, יהא שעיר זה מכפר, ומתמהינן ואפילו בשאר עבירות, פירוש, כיון דאמרת דעל חטא שאין מכיר בו אלא ה', שעיר זה מכפר, ולא מפרש ביה בקרא דהאי חטא על טומאת מקדש וקדשיו הוא, ממילא שמעת דכל חטא שאין מכיר בו אלא ה' ואפילו בשאר עבירות, שעיר זה מכפר.
ומהדרינן היינו טעמא דמוקמינן ליה בטומאת מקדש וקדשיו, דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע. כלומר שעיר של יום הכיפורים הנעשה בחוץ שהוא כנגד שעירי הרגלים בא בזמן קבוע, ושעירי הרגלים באים בזמן קבוע, מה שעיר דיום הכיפורים אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף שעירי הרגלים אין מכפרין אלא [על] טומאת מקדש וקדשיו.
ודייקינן אשכחן שעירי ראשי חדשים. דכתיב בהו חטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' [וילפינן ליה דהאי חטא טומאת מקדש וקדשיו הוא משעיר] דיום הכיפורים כדתנא דבי ר' ישמעאל, שעירי הרגלים דלא כתיב בהו לה', וליכא למילף לה נמי מיום הכיפורים כדבעינן למימר קמן, מנא לן דעל טומאת מקדש וקדשיו מכפר, ומנא לן דעל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף מכפרי, ומהדרינן הא נמי כדתני דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע, [ושעירי ראשי חדשים באין בזמן קבוע] ודייקינן מהא אי מראש חדש הוא דילפת להו דעל טומאת מקדש וקדשיו הן באים ועל חטא שאין מכיר בה אלא ה', איכא למיפרך מה לראש חדש שכן תדיר, ואי מדיום הכיפורים הוא דילפת דעל טומאת מקדש וקדשיו הן באין, איכא למיפרך שכן מרובה כפרתו, כלומר יום הכיפורים מכפר על כל עבירות שבתורה בשעיר המשתלח מה שאין כן ברגלים. ואם תשאל, ואי נמי יליף ליה מיום הכיפורים, התינח לענין שאין מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, לענין שאינו מכפר אלא על חטא שאין מכיר בו אלא ה' מהיכא הוה יליף ליה, כיון [דדחי] להאי גזירה שוה מעיקרא ואשתכח דאפילו על עיקר הכפרה שתהא לענין טומאת מקדש וקדשיו לית ליה בה ראיה, וממילא אידחיה ליה מהכא חטא שאין מכיר בו אלא ה', ונמצאת פירכא זו שכך פירושא כלומר ואי מדיום הכיפורים שכן מרובה כפרתו וכיון שכן הרי אין כאן ראיה שכפרת שעירי הרגלים בטומאת מקדש וקדשיו הוא כדי שתחלוק בדבר בין חטא שאין מכיר בו אלא ה', לזולתו, ותצטרך להביא ראיה על כך.
<h2>דף ט:</h2>
וכי תימא הא גמרינן דראש חדש מדיום הכיפורים. ולא פרכינן שכן מרובה כפרתו, (ולא) התם מיכתב כתיבא חטא[ת] לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה', וגילוי מילתא בעלמא הוא [דילפינן] (דילמא) מדיום הכפורים שזה החטא שאין מכיר בו אלא ה' שיכפר עליו שעיר של ראש חודש בטומאת מקדש וקדשיו, אבל בשעירי הרגלים דלא כתיב בהו חטאת לה', וקא בעית למיגמר מיום הכפורים לכולא מילתא, כלומר לעיקרא דמילתא, לא גמרינן.
אלא כדאמר ר' [חמא בר'] חנינא שעיר ושעיר, הכא נמי שעיר ושעיר. כלומר היה לו לומר בשעירי הרגלים שעיר עזים אחד לחטאת למה [אמר] ושעיר, אלא וא"ו מוסיף על ענין ראשון שהוא שעיר של ראש חדש, וילמד התחתון מעליון, מה שעיר של ראש חודש על חטא שאין מכיר בו אלא ה' בטומאת מקדש הוא שמכפר, אף שעירי הרגלים בחטא שאין מכיר בה אלא ה' בטומאת מקדש וקדשיו הוא שמכפר. ואם תאמר מאי נפקא לן מינה, נפקא מינה לטומאה שאירעה בין ראש חדש לרגלים ומת לאחר הרגל קודם שיבא ראש חדש אחר שכבר נתכפרה לו בשעיר של רגל.
איבעיא להו [כי אמר ר' יהודה] על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דקתני הני מילי בחטא שאין סופו ליודע. כגון שנטמא ולא ידע מטומאתו מעולם לא הוא ולא אחר, אי נמי היה יודע בטומאתו ואכל בשר קדש וכסבור בשר חולין הוא ולא ידע מעולם שבשר קדש הוא לא הוא ולא אחר, אבל חטא שסופו ליודע, כגון שהיה שם אחרים שהכירו בטומאתו והיו יודעין שזה הבשר שאכל בשר קדש הוא שאעפ"י שהוא לא ידע לא בתחילה ולא בסוף, כשמודיעין אותו אחרים הרי יש שם ידיעה, אי נמי כגון שנכנס בשביל טמא ולא היה יודע ששם טומאה ואכל בשר קדש ולא ידע שהוא טמא לא בתחילה ולא בסוף, וסופו הרי הוא עתיד ליודע שאותו שביל שנכנס בו שביל טמא היה ושבטומאה אכל אותו בשר קדש שאכל, כיון שסופו ליודע ואעפ"י שעדיין לא ידע, כמי שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף דמי, ושעיר הנעשה בחוץ מכפר, או דילמא כיון שעדין לא ידע, השתא חטא שאין מכיר בו אלא ה' הוא.
תא שמע דתניא על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף חטא שאין סופו ליודע, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי ר' יהודה. אלמא בחטא שאין סופו ליודע בלחוד הוא שמכפרין אבל בחטא שסופו ליודע אין מכפרין. ואיכא נוסחי דאית ביה חטא שסופו ליודע, ולהנהו נוסחי איפכא הוא דשמעינן מיניה מדקתני סיפא וחטא שאין סופו ליודע מכלל דהאי דקתני רישא על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף חטא שסופו ליודע הוא, והכי קתני על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף וסופו ליודע וכן חטא שאין סופו ליודע שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר' יהודה.
רבי שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרים אבל שעירי ראשי חדשים לא, א"ר אלעזר א"ר אושעיא מאי טעמא דר' שמעון דאמר קרא [ויקרא י' י"ז] ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. וזה הפסוק בשעיר של ראש חדש כתיב, לפי שאותו היום שהוא יום שמיני למילואים שבו התחיל אהרון לעבוד עבודה כדכתיב [שם ט' א'] ויהי ביום השמיני וגו' אותו היום ראש חדש היה, דתניא בסיפרא [שמיני מכילתא דמילואים, א'] אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לעבודה וכו' ועל שעיר של ראש חדש היה, [דתניא בסיפרא (שם פרק ב' א') דכתיב] ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה וגו' מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו', ועלה הוא דאמרינן השתא, נאמר בשעיר של ראש חדש עון ונאמר להלן לענין ציץ ונשא אהרן את עון הקדשים, מה להלן טומאת בשר. פירוש, מה להלן לענין ציץ על טומאת בשר מרצה, (כדתנן) [כדתניא] [פסחים ט"ז ע"ב] על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין ברצון בין באונס, אף כאן לענין טומאה שעיר של ראש חדש על טומאת בשר הוא מכפר, ואי זה זה טהור שאכל בשר טמא שהוא בלאו, דכתיב [ויקרא ז' י"ט] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל.
ואקשינן אי מה להלן עולין אף כאן עולין. פירוש, מה להלן לענין ציץ על בשר טמא שעלה לגבוה ונקרב על המזבח הוא שמרצה, כדקתני בהדיא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב [וכו' קתני] בשר דומיא דדם וחלב, מה חלב ודם עולין למזבח אף בשר נמי שעלה למזבח הוא, אף כאן נמי לענין שעיר של ראש חדש על בשר טמא שעלה למזבח הוא שמכפר ולא על טהור שאכל את הטמא. ואם תאמר והרי הציץ הוא שמרצה עליו, נפקא מינה היכא דנשבר הציץ.
ומהדרינן עון העדה כתיב. פירוש, עון העדה משמע דבר שאכלו אותו העדה ולא היה ראוי להם שיאכלו אותו, ועל דא אמרינן עון העדה כתיב כלומר עון העדה שאכלו דבר שלא היה ראוי להם שיאכלו אותו, ולא עון המזבח שהועלה עליו דבר שלא היה ראוי להעלות עליו. ויש מי שפירש הכי, עון העדה כתיב, כלומר הקרבן שהוא בא על עון חטאת העדה שאוכלין הכהנים את בשרו כדכתיב [שמות כ"ט ל"ג] ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, [פסחים נ"ט ע"ב] אם יאכלו הכהנים אותו בשר כשהוא טמא עליו שעיר זה מכפר, [וא"כ פירוש הא דתנן ועל טהור שאכל את הטמא קאי על הכהן שאכל חטאת בטומאה, ע"כ הגה"ה] וזה הפירוש אינו נכון, חדא דהאי לשאת את עון העדה משמע העון עצמו שעליו מכפר שעיר של ראש חדש, והוא אכילת בשר כשהוא טמא עליו, ועל זה הפירוש נמצא שלא על העון העדה עצמו שעליו מכפר שעיר של ראש חדש הוא אומר, אלא על עון שעליו נתקרב הקרבן מעיקרו הוא אומר, ועוד שעל הפירוש הזה אטו חטאת מי ליכא בה נמי עולין, והרי דמה ואמוריה עולין הן על גבי המזבח, וכיון שכן עדיין יש להקשות מנא לן שעל בשר החטאת שאכלו אותו הכהנים כשנטמא הוא ששעיר זה מכפר, ודילמא על דם החטאת ואמוריה שעלו למזבח בטומאה הוא שמכפר, הילכך זה הפירוש אינו נכון, והפירוש שפירשנו פירוש יפה הוא ומבואר. וראיה לדבר האי דאמרינן לבסוף רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה עדה ולא קדשים, והכא כתיב עון הקדשים קדשים ולא עדה, ומדעון קדשים על העון עצמו שעליו הציץ מרצה (הוא אומר) שהוא הדם והחלב והבשר שנטמאו והקריבן על גבי מזבח בטומאה הוא אומר, אף עון העדה על העון עצמו שעליו שעיר של ראש חדש מכפר, שהוא עון אכילת בשר כשהוא טמא הוא אומר, וזהו ראיה לפירושנו.
והדר דייקינן לדברי ר' שמעון. שהוא אומר ששעירי ראשי חדשים מכפרים על טהור שאכל את הטמא, ושעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בשאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, אשכחן שעירי ראשי חדשים דמכפרין על טהור שאכל את הטמא מדכתב את עון העדה וכדפרישנא, שעירי הרגלים דמכפרים על טומאת מקדש וקדשיו בשאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף מנא לן.
ומהדרינן כדאמר [ר' חמא] ברבי חנינא שעיר ושעיר הכא נמי שעיר ושעיר. כלומר מדהוה ליה למכתב ברגלים שעיר וכתב ושעיר, וא"ו מוסיף על ענין ראשון שהוא שעיר של ראש חדש, ואשתכח דאיתקש שעירי הרגלים בהאי וא"ו לשעירי ראשי חדשים, מה דראש חדש במילתא דקדש מכפר, שהוא טהור שאכל את הטמא, אף שעירי הרגלים נמי במילתא דקדש קא מכפר.
<h2>דף י.</h2>
וכי תימא ניכפרו אדראש חדש גופיה. שהוא טהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה, הא אמרינן אותה אותה נושא עון זה ולא אחר נושא עון זה, הא אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו שהוא טמא שאכל בשר קדש טהור או שנכנס אל המקדש, וכי תימא ניכפרו בטומאת מקדש וקדשיו אהנהו אנפי דמכפרי שעיר הנעשה בפנים ושעיר הנעשה בחוץ דיום הכפורים שהוא על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, ועל שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף.
הא דאמרינן לענין יום הכפורים [ויקרא ט"ז ל"ד] והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה. וקסבר ר' שמעון דאע"ג דהאי קרא בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב, הא איתקש חיצון לפנימי דכתיב ביה בשעיר הנעשה בחוץ, [במדבר ט"ז י"א] מלבד חטאת הכפורים, וכדבעינן למימר קמן, [אם כן] אמאי שעירי [רגלים] כלומר מה נשאר לנו בטמאת מקדש וקדשיו שמכפרין בו שעירי הרגלים, בעל כרחיך על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
פיסקא ממתניתין רבי מאיר אומר כל השעירין כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. כלומר בין שעיר הנעשה בחוץ דיום הכפורים בין שעירי הרגלים בין שעירי ראשי חדשים, הואיל וכולן בחומש הפקודים הן כתובים בענין המוספין, כפרתן שוה היא על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה, אבל יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף שעליו שעיר הנעשה בפנים מכפר, הא אמרינן דלא מכפרי דאמרינן אמר רבי יוחנן ומודה ר' מאיר בשעיר הנעשה בפנים שהוא אינו מכפר כפרתן והן אין מכפרין כפרתו, הוא אינו מכפר כפרתן כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, והן אין מכפרין כפרתו כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, וקסבר רבי מאיר דהאי קרא דאחרי מות דכתיב [ויקרא ט"ז ל"ד] והיתה זאת לכם [לכפר על בני ישראל] וגו' הואיל ובענין שעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב ולא בענין שעיר הנעשה בחוץ, בשעיר הנעשה בפנים הוא דדרשינן אחת ולא בשעיר הנעשה בחוץ.
ודייקינן בגמרא מאי טעמא דר' מאיר וכו' אמר רבי חמא בר [ר'] חנינא [אמר קרא] שעיר ושעיר. כלומר היה לו לכתוב בכל חד מיניהו שעיר עזים אחד לחטאת למה אמר ושעיר, אלא וא"ו מוסיף על ענין ראשון, לומר לך שעל מה שזה מכפר זה מכפר. ואמרינן קא סלקא דעתין דכל חד וחד מחבריה גמר, כלומר כל אחד מהן מוסיף על השעיר שלפניו ונמצאו האחרון למד משלפניו ושלפניו למד משלפני פניו, והא אמר ר' יוחנן כל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן מקדשים שאין למידין למד מלמד, ועיקר מימריה דר' יוחנן במסכת זבחים [מ"ט ע"ב], ומהדרינן הא לא קשיא כולהו מראש חדש ילפינן, כלומר וא"ו שיש בכל אחד מהן [מוסיף] על ענין ראשון שהוא שעיר של ראש חדש הוא מוסף, ושאר השמועה פשוטה היא.
<h2>דף י:</h2>
אמר עולא אמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור נפדין תמימים. פירוש, קיימא לן [שקלים פרק ד' משנה א'] שהתמידין של כל השנה מתרומת הלשכה הן באין, מפני שקרבן ציבור אינו בא אלא משל ציבור, וקיימא לן נמי שתמידין של שנה זו אינן באין מתרומת הלשכה של שנה שעברה אלא מתרומת הלשכה של שנה זו עצמה, כדגרסינן בפרק ארבעה ראשי שנים הן [ראש השנה ז' ע"א] מנא הני מילי אמר רב מני דאמר קרא [במדבר כ"ח י"ד] זאת עולת חדש בחדשו, אמרה תורה חדש והביא לי קרבן מתרומה חדשה, והיינו דקאמרינן השתא תמידין שלא הוצרכו לציבור, כגון שקנו תמידין מתרומת הלשכה של אותה השנה והיו מוכנים להקריב מהן מה שצריך לכל יום ויום ונגמרה השנה ונשאר מאותן התמידין מה שלא הוצרכו להן, ואי אפשר להקריבן בשנה אחרת לפי שמתרומת הלשכה של שנה שעברה נקנו, כיון שלא הוצרכו להן נפדין ואפילו תמימים.
יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא אמר ליה רב חסדא מאן (דאית) [צאית] לך ולר' יוחנן רבך, וכי קדושה שבהן להיכן הלכה. כלומר כיון שלא נולד בהן מום, קדושה שבהן להיכן הלכה כדי שיפדו. ודייקינן ומי אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, והתנן בשקלים פרק רביעי (משנה ה') מותר הקטורת מה היו עושין בה. פירוש, הקטורת שעשו מתרומת הלשכה של שנה זו אם נגמרה [השנה] ונשאר מאותה קטורת מה שלא הוצרך לו, ואי אפשר להקריבו בשנה האחרת, שהרי מתרומת הלשכה של שנה שעברה נעשה, מה היו עושין באותו מותר, מפרישין ממנה שכר האומנין, פירוש כגון שבנו בבית המקדש או שעשו כלים ממלאכת הקדש מפרישין לה מאותה הקטורת בכדי שכר האומנין. ומחללין אותה על מעות האומנין. פירוש, כגון שהיה שכרן עשר סלעים, מפרישין מן הקטורת מה ששוה אחד עשר סלעים, ולוקחין מהם אחד משלהן כנגד אותו סלע שהעדיפו להם בקטורת על כדי שכרן, ומחללין את הכל על אותו סלע, כדקיימא לן [מעילה י"ד ע"ב] דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, וכיון שנתחללה הקטורת על אותו סלע נותנין אותה לאומנין בשכרן, ולאחר כך חוזרין ולוקחין אותה מהם ונותנין להם הדמים מתרומה חדשה, כדי שתהא ראויה להקטיר אותה בשנה הנכנסת, שהרי קרבן חדש הוא מתרומה חדשה, ואי סלקא דעתך דאמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, הכא לענין קטורת אמאי מחללין אותה על אותו סלע, כיון שלא נולד בה פסול נימא קדושה שבהן להיכן הלכה. ומהדרינן שאני קטורת דקדושת דמים הוא, פירוש, לפי שלא נעשית קדושת הגוף אלא לאחר שנתן בכלי שרת אעפ"י שעשויה היא מתחלת השנה מתרומת הלשכה של אותה שנה, אכתי קדושת דמים היא, וכי קאמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, בקדושת הגוף, כגון תמידין וכיוצא בהן שהן כמו הקטורת שניתנה בכלי שרת להקטירה.
<h2>דף יא.</h2>
ואקשינן אלא מעתה לא תפסל בטבול יום ואלמה תניא נתנה במכתשת. פירוש, נתן הסממנין במכתשת לשוחקן ולהיות [מוכנים] סממנים ליקח מהן בכל יום ויום מה שהוא צריך להקטירו נפסלת בטבול יום, והנה נפסלין בטבול יום משעה ששחקן מתחלה השנה ואעפ"י שעדין לא נתנו בכלי שרת להקטירן, וכי תימא כל קדושת דמים נמי מיפסלי בטבול יום, והתנן [מעילה ט' ע"א] המנחות מועלין בהן משהוקדשו, פירוש, ואעפ"י שעדיין לא קדשו בכלי שרת אלא מוכנין הן להקריב מהן צורך בכל יום ויום, קדשו (בכלי), ואם נתנן בכלי שרת להקטירן אותו היום הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה, פירוש, לפי שכיון שחובת אותו היום הוא אם לן השירים שלו ולא אכלוהו הכהנים נפסל בלינה, קדשו בכלי שרת הוא שנפסל בטבול יום שנעשה קדושת הגוף, שהרי לא נתנו בכלי שרת אלא להקטירו אותו היום, אבל קודם לכן אעפ"י שמוכן היה וקנוי מתרומת הלשכה, דהוה ליה קדושת דמים אינו נפסל בטבול יום, אלמא כל קדושת דמים לא מיפסלי בטבול יום.
ואקשינן ואלא מאי. הקטורת שהוכנה מתחלת השנה להקטיר ממנה בכל יום ויום מה שהוא צריך קדושת הגוף היא, ואעפ"י שעדיין לא ניתנה בכלי שרת להקטירה, אלא מעתה תיפסל בלינה ולא היה ראוי לשחוק ממנה אלא מה שהוא צריך בכל יום ויום, ואלמה תניא [מעילה י' ע"א] הקומץ והלבונה פירוש הלבונה שנעשית עם לחם הפנים דכתיב [ויקרא כ"ד ז'] ונתת על המערכת לבונה זכה, ומנחת כהנים פירוש, דכתיב ביה [שם ו' ז'] וזאת תורת המנחה וגו', ומנחת כהן משיח פירוש, דכתיב בה [שם שם י"ג] זה קרבן אהרן ובניו וגומ', ומנחת נסכים פירוש, היא המנחה שנקרבת עם הנסכים על התמידין ועל המוספין דכתיב בהו ומנחתם ונסכיהם, אלו כולן מוכנין הן מתחלת השנה להקריב מהן מה שהוא צריך בכל יום ויום ולפיכך מועלים בהן משעה שהוקדשו, אבל אין נפסלין בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה לפי שעדיין קדושת דמים הן, שהרי לא נתנן עדיין בכלי שרת להקריבן, קדשו בכלי שרת, כלומר אם נתנן בכלי שרת להקריבן שנעשו קדושת הגוף הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה, אלמא כל קדושת הגוף (תיפסל) [מיפסלה] בלינה, (וכיון שכן אי סלקא דעתך) [ומכל שכן קטורת] שכיון שהוכנה להקטיר ממנה בכל יום ויום מה שהוא צריך קדושת הגוף הוא, ואעפ"י שעדיין לא נתנה בכלי שרת להכשירה תיפסל בלינה.
ופריק לינה קאמרת שאני קטורת הואיל וצורתה בכל השנה כולה היא. לפי שאי אפשר לטרוח בכל יום ויום לשחוק מה שהוא צריך [לאותו יום אלא מתחלת השנה היו שוחקין ועושין מה שהוא צריך לכל השנה], ולפיכך אינה נפסלת בלינה, ולעולם קדושת הגוף הוא, מדקא מיפסלה בטבול יום.
מכל מקום קשיא. כלומר כיון דקדושת הגוף היא היאך מותר הקטורת היו מחללין אותה על מעות האומנין, והיאך התמידין נפדין תמימין, וכי קדושה שבהן להיכן הלכה, אמר רבה לב בית דין מתנה עליהם. כלומר מתחלת עשיית הקטורת ומתחלת לקיחת התמידין לב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהו לדמיהן, וכיון שלא הוצרכו עכשיו איגלאי מילתא מעיקרא דלדמיהן הוקדשו, ולפיכך מותר הקטורת מחללין אותה על מעות האומנין ומותר התמידין נפדין תמימין.
אמר [ליה] אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. אלמא כיון שאותו זכר שהקדיש הוא גופו ראוי הוא להקריבו עולה, כדכתיב [ויקרא א' ג'] אם עולה קרבנו מן (הבהמה) הבקר וגו' ואעפ"י שלא הקדיש אותו אלא לדמיו ממילא נקדש קדושת הגוף, הכא נמי לענין קטורת, ואעפ"י שלב בית דין מתנה עליהם מתחילת עשייתה שתהא במותר קדושת דמים ולא קדושת הגוף, כיון שמתחלת עשייתה ראויה היא להקטירה תיקדש ממילא קדושת הגוף, והתמידין נמי כיון שהן גופן מתחילת לקיחתן ראויין הן להקרבה ממילא תיקדש קדושת הגוף.
ופריק לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים. פירוש, הא דאמרינן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף, היכא דהקדישו לדמי עולה הוא, כלומר למכור אותו וליקח בדמיו עולה, ולפיכך קדוש קדושת הגוף שכיון שהוא [עצמו] ראוי להיות עולה למה אנו טורחים למוכרו וליקח בדמיו אחר, אבל אם הקדישו לדמי נסכים, כלומר למכור אותו וליקח בדמיו יין לנסכים כיון שהוא עצמו אינו ראוי שיהא נסכים, כשהקדישו למכור אותו וליקח בדמיו נסכים, קדושת דמים נתקדש, ולאו קדושת הגוף, הילכך לענין הקטורת אלו התנה לב בית דין עליה מעיקרא שיהא המותר של הקדש לדמיו שימכר וליקח בו קטורת אחרת, היינו אומרים כיון שהיא עצמה קטורת היא, וראויה היא עצמה מתחילת עשייתה להקטרה ממילא נקדשת קדושת הגוף, ואעפ"י שכבר התנו עליה שתהא קדושה לדמיה, אלא זה שמתנה עליה לב בית דין לאו להמכר וליקח בדמיו קטורת אחרת היא שמתנה, אלא להמכר ולקח בדמיו נסכים, כיון שהיא עצמה אינה ראויה שתהא נסכים, קדושת דמים נתקדשה ולאו קדושת הגוף. ולענין תמידין נמי אילו התנה בית דין שיהא המותר קודש לדמיו שימכר וליקח בו תמידין ממילא היו מקודשין קדושת הגוף, שהרי הן עצמן מתחילת לקיחתן ראויין הן גופן ליקרב, אלא זה שמתנה עליה לדמי נסכים הוא שמתנה עליהן, שכיון שהן עצמן אינן ראוין להיות נסכים, קדושת הגוף נקדשו ולאו קדושת הגוף.
איתיביה אביי פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהן. פירוש, ואחר כך נמצאו הראשונים כולם ימותו דברי רבי יהודה, ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת ציבור מתה, והנה מכל מקום בין לר' יהודה בין לר' אלעזר ור' שמעון אין נפדין כשהן תמימים, אלא לר' יהודה ימותו, ולר' אלעזר ור' שמעון אין נפדין אלא עד שיסתאבו, ואמאי לימא לב בית דין מתנה עליהן מעיקרא בתחלת הקדישן שאם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן.
<h2>דף יא:</h2>
ופריך אבודין קא אמרת שאני אבודין דלא שכיחי. פירוש, וכי אמרינן לב בית דין מתנה עליהן הני מילי במילתא דשכיחא, כגון תמידין שנותרו ולא הוצרכו, אבל חטאות שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואחר כך נמצאו כיון דאבודין מילתא דלא שכיחא היא, ולא מסקי בית דין אדעתיהו דאבדי, כי היכי דנתני בלביהו עלייהו.
ואקשינן והרי פרה דלא שכיחא. כלומר דמילתא דלא שכיחא שיארע בה פסול או מיתה, ותניא [תוספתא פרה פרק ב' ב'] פרה נפדית על כל פסול שבה, מתה תפדה, נשחטה [תפדה], פירוש, שלא על גב מערכתה שהיא שחיטה פסולה, מצא אחרת נאה הימנה תפדה, שחטה על [גב] מערכתה אין לה פדייה עולמית, ומהדרינן שאני פרה דקדשי בדק הבית הוא, ומשום הכי נפדית [שלא] על גב מערכתה, אבל אילו היתה קדשי מזבח לא היתה נפדית, דכיון דמילתא דלא שכיחא היא אין לב בית דין מתנה עליהן.
ואקשינן אי הכי מתה או נשחטה תפדה, והא בעינן העמדה והערכה. דכתיב [ויקרא כ"ז י"א י"ב] ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד (אותה) [את הבהמה לפני] הכהן והעריך הכהן אותה, ותניא בסיפרא [בחוקותי פרשה ד'] אם כל בהמה אשר לא יקריבו ממנה הוי בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה, כשהוא אומר [שם שם, כ"ז] ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה, הא מה אני מקיים ואם כל בהמה, הוי אומר בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, נמצא עכשיו שזה הכתוב בקדשי המזבח שנולד בהן מומין הוא שיפדו, וכתיב בהאי קרא והעמיד [את הבהמה לפני] הכהן (אותה) [והעריך הכהן אותה] ואיפלגי בה רבנן ורבי שמעון במסכת תמורה [ל"ב ע"ב] דרבנן סברי בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית הוי בכלל העמדה והערכה, כדאוקימנא להאי קרא בסיפרא דבבעלי מומין הכתוב מדבר דהיינו קדשי מזבח, וכיון דקרא גופיה הא מיפריש בה בהמה טמאה דהיינו קדשי בדק הבית, הויא ליה האי העמדה והערכה דכתיבי בהאי קרא אקדשי מזבח ואקדשי בדק הבית, ורבי שמעון סבר קדשי מזבח הוא דאיתנהו בכלל העמדה והערכה כדאוקימנא להאי קרא דבבעלי מומין הכתוב מדבר, דהיינו קדשי מזבח, אבל קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ואמרינן התם מאי טעמא דר' שמעון דאמר קרא והעמיד הכהן אותה בין טוב ובין רע, איזהו דבר שהוא חלוק בין טוב ובין רע הוי אומר זה קדשי מזבח. אשתכח השתא לרבנן דבין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית בעי העמדה והערכה, וכיון שכן הא דאמרינן הכא אי הכי מתה או נשחטה תפדה והא בעינן העמדה והערכה, הוה ליה פירושיה הכי, כלומר אי אמרת בשלמא פרה קדשי מזבח היא ומשום דלב בית דין מתנה עליה הוא דנפדית, היינו דלא בעינן העמדה והערכה, דכיון דלב בית דין מתנה עליה מעיקרא בשעת הקדשה שאם לא הוצרכה או אם יארע בה פסול תפדה, כיון שלא הוצרכה עכשיו או אירע בה פסול איגלאי מילתא למפרע שלא הוקדשה מעיקרא כלל, ומשום הכי לא בעינן העמדה והערכה, אלא אי אמרת דפרה קדשי בדק הבית היא ומשום הכי הוא דנפדית ולאו משום דלב בית דין מתנה עליה, והא קדשי בדק הבית נמי לרבנן העמדה והערכה בעי, וכיון שכן בשלמא מצא אחרת נאה הימנה תפדה דהא אפשר למעבד בה העמדה והערכה, אלא מתה או נשחטה היאך תפדה, והא לא אפשר למעבד בה העמדה והערכה, ומהדרינן הא מני ר' שמעון היא דאמר קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה.
ואקשינן אי ר' שמעון אימא סיפא שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית, והתניא [תוספתא דפרה פרק ז' ט'] רבי שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין. כלומר ואפילו לאחר שריפתה, הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם שריפתה, [ואמר ר"ל אומר היה] ר' שמעון פרה נפדית על גב מערכתה. שנמצאה שיש עליה תורת אוכלין קודם שריפתה הואיל ואפשר שתפדה קודם שריפתה והיינו שעת הכושר, וכיון שכן ליכא לאוקומה הא מתניתא כר' שמעון.
[אלא שאני פרה]. לעולם רבנן היא ופרה קדשי מזבח היא והיינו טעמא דמתה תפדה משום [דלב] בית דין מתנה עליה מעיקרא, ומשום הכי לא בעיא העמדה והערכה דהא איגלאי מילתא דמעיקרא לא איקדש כלל, ודקאמרת והא מילתא דלא שכיחא היא ואמאי לב בית דין מתנה עליהן, שאני פרה הואיל ודמיה יקרין משום הכי מתנה בה לב בית דין, ואפילו במילתא דלא שכיחא, אבל פר ושעיר של יום הכפורים כיון דאין דמיהן יקרין מילתא דשכיחא הוא דמתנה בה לב בית דין, אבל אבודין דלא שכיחי לא מתני בה לב בית דין. וטעמא מלתא דאמרינן דפרה דמיה יקרין, משום דלא מתרמיא שתהא כולה אדומה תמימה בלי שום מום בלי שיעלה עליה עול. ובפרק כל כתבי הקדש אמרינן דרב אתיליד ליה פרה אדומה בעדרי שקל בה תליסר אלפי עיליתא דדינרי וכו'. והאי תנא דסבירא ליה דפרה קדשי מזבח היא מני רבנן דפליגי עליה דר' שמעון בפרק אין מעמידין בהמה בפונדקי של גוים, [עבודה זרה כ"ג ע"ב] דאמרינן התם לענין פרה ואלא מאי קדשי מזבח היא סוף סוף תפסל ביוצא דופן, אלמה תניא הקדישה ביוצא דופן פסולה ור' שמעון מכשיר. ואמרינן האי מאי אי אמרת בשלמא קדשי מזבח היא היינו דפליגי רבנן ור' שמעון דרבנן סברי קדשי מזבח היא ור' שמעון סבר קדשי בדק הבית היא וכו'.
איתיביה [אמרו לו לרבי שמעון] מהו שיקרבו זה בזה. פירוש, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים אי אירע מקרה ולא הקריבו שעיר של רגל ברגל, מהו שיקרב אותו שעיר עצמו בראש חדש, או אם אירע מקרה ולא הקריבו שעיר של ראש חדש בראש חדש, מהו שיקרב אותו שעיר עצמו ברגל, אמר להן יקרבו, אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך קריבין זה בזה, אמר להן כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ואי סלקא דעתך אמרינן לב בית דין מתנה עליהן, הכא (האי) בשעבר זמנו של שעירים ולא נקרבו ואמאי נקרבין בזמן אחר לימא לב בית דין מתנה עליהן כשעבר זמנו של שעירים ולא יקרבו אלא נפדין תמימין, ואינן נתנין ליקרב בזמן אחר כלל.
ומהדרינן רבי שמעון קא אמרת רבי שמעון לית ליה לב בית דין מתנה עליהן, אבל רבנן אית להו לב בי"ד מתנה עליהן דאמר רב אידי בר אבין [אמר רבי יצחק] אמר רבי עמרם אמר רבי יוחנן תמידין שלא הוצרכו לציבור לדברי ר' שמעון דלית ליה לב בית דין מתנה עליהם אין נפדין תמימין, אלא עד שיפול בהן מום, לדברי חכמים דאית להו לב בית דין מתנה עליהן נפדין תמימין.
ודייקינן ורבנן דפליגי עליה דר' שמעון דסברי לב בית דין מתנה עליהן. מאן נינהו. אי רבנן דקטורת, דקתני מותר הקטורת מה היו עושין בה וכו', ודילמא שאני קטורת דלאו בת רעיה היא משום הכי לב בית דין מתנה עליהן, שיהא המותר לדמיו, שהרי אי איפשר להיות בה מום כדי שתפדה במומה, אבל תמימין כיון דאפשר שירעו עד שיסתאבו ויפדו אין לב בית דין מתנה עליהן, שיהו נפדין תמימים אלא ירעו עד שיסתאבו דהוי להו פסול המוקדשין, וקיימא לן דפסולי המוקדשין אין נפדין תמימים, כדתניא בסיפרא [בחוקותי פרשתא ד' א'], ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' וכו', בבעלי מומין הכתוב מדבר, אתה אומר בבעלי מומין, או אינה אלא בבהמה טמאה עצמה, כשהוא אומר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמור, הא מה אני מקיים ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה, הוי אומר בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר שיפדו.
<h2>דף יב.</h2>
אלא רבנן דפרה. דאמרי מתה תפדה מצא אחרת נאה הימנה תפדה, אלמא לב בית דין מתנה עליהן, ואע"ג דהא אפשר שתרעה עד שיסתאב ותפדה במומה, ודילמא שני פרה דדמיה יקרין, ומשום הכי לב בית דין מתנה עליה, שאם מצא אחרת נאה הימנה ולא הוצרכה תפדה, אבל תמידין שאין דמיהן יקרים אין לב בית דין מתנה עליהן שיפדו כשהן תמימין, אלא ירעו עד שיסתאבו ויפדו במומן.
ואלא רבנן דקאמרו לו. דקתני במתניתין אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך קרבין זה בזה, מכלל דאינהו אין קריבין זה בזה סבירא להו, אלא נפדין כשהן תמימין אלמא לב בית דין מתנה עליהן, וממאי דהאי אמרו לו רבי יהודה היא דלית ליה כל השעירים כפרתן שוה דשמעת מינה דסבירא ליה דאין קריבין זה בזה, משום דאין כפרתן שוה, וילפת מינה [דאית ליה] לב בית דין מתנה עליהן ונפדין תמימין, ודלמא ר' מאיר היא דאמר כל השעירים כפרתן שוה וקריבין זה בזה והכי קאמר בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתן שוה משום הכי יקרבו אלא לדידך אמאי יקרבו, וכיון שכן ליכא למשמע מהכא דסבירא ליה להאי תנא דאמרו לו דאין קריבין זה בזה, כי היכא דתילף מינה דאית ליה לב בית דין מתנה עליהן ונפדין תמימין, אלא רבי יוחנן הא דרבנן גמרא גמיר ליה דאית להו לב בית דין מתנה.
ולרבי שמעון (דאית) [דלית] ליה לב בית דין מתנה עליהן. תמידין שלא הוצרכו לציבור מאי עבדינן להו, אמר ר' יצחק א"ר יוחנן מקיצין בהן את המזבח, כלומר מביאין אותה בשם עולת נדבה.
אמר רב שמואל ב"ר יצחק מודה היה רבי שמעון בשעירי חטאות שאין מקיצין בגופן אלא בדמיהן. פירוש, כלומר שעירי חטאות שנתותרו ולא הוצרכו, כגון שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ואחר כך נמצאו, אין מקיצין בגופן, אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו במומן ולוקחין בדמיהן עולה ומקיצין בה את המזבח, הכא לענין תמידין הוא דמקיצין בגופן משום דמעיקרא עולה והשתא עולה, אבל שעירי חטאת גזרינן הני שכבר הביאו שעירים ונתכפר בהן שלא יביאו אותן לשם עולה, אטו שעירים שלא הביאו אחרים תחתיהן, שלא יביאו אותן לשם עולה, דהתם ודאי כיון שעדיין לא נתכפר באחרים הני שעירי חטאת הן ואסור להביא אותן לשם עולה, הילכך שעירים אלו שכבר הפרישו אחרים תחתיהן ונתכפר בהן, לקיץ בגופן אי אפשר משום האי גזירה, ולמכור אותן כשהן תמימין אי אפשר, דהא לית ליה לר' שמעון לב בית דין מתנה עליהן, ומימר אמרינן קדושה שבהן להיכן הלכה, הילכך ירעו עד שיסתאבו דהוין להו פסולי המוקדשין, וימכרו במומן ומקיצין בדמיהן את המזבח, והא דקתני במתניתין בשעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים שהן קריבים זה בזה, לאו בשעירים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונתותרו עסקינן אלא כגון שאירע מקרה ולא הקריבו השעירים כלל לפיכך יש לדבר תשלומין וקריבין זה בזה, אבל שעירים שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונתכפרו בהן ואחר כך נמצאו אלו, בכי האי ליכא למימר שהם קריבין ברגל אחר או בראש חדש, שכיון שהפרישו אחרים תחתיהם ונתכפרו בהן, אם נקריב אלו עכשיו ברגל אחר או בראש חדש קא עברינן משום בל תוסיף, הילכך ירעו עד שיסתאבו וימכרו במומן ומקיצין בדמיהם את המזבח.
<h2>דף יב:</h2>
הא דאמר רב שימי בר אשי מותרות לנדבת צבור [אזלי] ואין [עולת] עוף בקרבן צבור עיקר הא מילתא בסיפרא [ויקרא פרשה ו' י"ט] דתניא התם ואם מן העוף [קרבנו, קרבן] יחיד מביא עוף ואין ציבור מביא עוף.
הא דאמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. פירוש, כלומר לפי שקודם שישחטו עדיין אין בהן קדושה גמורה, הואיל ואפשר שיותרו ויפדו תמימין משום דלב בית דין מתנה עליהם, ואין מתברר שהן קריבין אלא לאחר שישחטו, וזה הפירוש עולה אליבא דרבנן דאית להו לב בית דין מתנה עליהם, ויש לפרשו אליבא דר' שמעון דלית ליה לב בית דין מתנה עליהן כלומר ואף (ר') שמואל סבר לה כר' יוחנן דאמר תמידין שלא הוצרכו לציבור לדברי ר' שמעון מקיצין בהן את המזבח, אמר רב יהודה אמר שמואל קרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן, כלומר קודם שישחטו, ואעפ"י שכבר הופרשו לשם תמידין אפשר שיותרו ויקרבו לשם עולת נדבה, דהיינו קיץ, ואין מתברר למה שהן עתידין להיות קריבין אלא בשעת שחיטה, אבל קודם שחיטה אפשר שיקרבו לשם תמידין שהופרשו להן או לשם עולת נדבה.
ועל שאר עבירות שבתורה וכו'. דייקינן בגמרא ממתניתין, הני חייבי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה [משלי כ"א כ"ז], ואי דעבד תשובה הא תניא [יומא פ"ו ע"א] עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, פירוש, דהא דקא מקשינן הני חייבי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה, לאו למימרא דחייבי לא תעשה אף על פי דלא עבד תשובה מוחלין לו, משום דליכא למימרא הכי, דהא ודאי קל וחומר הוא, אלא האי דקא מקשינן מחייבי עשה, משום דמחייבי לא תעשה אפשר לאוקומה בדעשה תשובה, ואפילו הכי אין התשובה מכפרת לו אלא עם יום הכפורים, אבל חייבי עשה כיון דהא תניא בהדיא עבר על כל מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, משום הכי קא מקשינן הני חייבי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה היא, ואי דעבד תשובה למה לי יום הכפורים, בלא יום הכפורים נמי תשובה מכפרת, דהא תניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. ואוקמה רבי זירא לעולם דלא עבד תשובה, אלא עומד במרדו הוא, ודקא אמרת אמאי יום הכפורים מכפר דהא זבח רשעים תועבה הוא. הא מני רבי היא דסבירא ליה דכל עבירות שבתורה ואפילו חמורות שבהן, כריתות ומיתות בית דין וכל שכן חייבי עשה ולא תעשה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מפורק עול, כלומר פורק עול של תורה ועול מצות מעצמו כלל, כגון אלו המשומדים שהם כופרים בדת ישראל ופורקין עול תורה ועול מצות מהן, ונכנסין בדת הישמעאלים או בדת שאר האומות. והמגלה פנים בתורה דמפרש אותה בדרך המינות, כגון [ישו הנוצרי]. והמפר ברית בבשר פירוש, מילה שהיא בבשר, שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר. ואם לאו אין יום הכפורים מכפר, הרי מצינו לרבי בפירוש שאמר על כל עבירות שבתורה ואפילו כריתות ומיתות בית דין, וכל שכן עשה ולא תעשה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מהני תלת. וכיון שכן אפשר לאוקומה למתניתין בעומד במרדו ולא עשה תשובה, ואפילו הכי יום הכפורים מכפר, ומני רבי היא.
<h2>דף יג.</h2>
ואקשינן [ומי מצית מוקמת לה כרבי] והא מדסיפא דמתניתין רבי יהודה היא רישא נמי רבי יהודה היא, דקתני סיפא אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות. ומאן אית ליה האי סברא ר' יהודה היא כדבעינן למימר לקמן [בעמוד ב'] כדתניא וכפר את [מקדש] הקדש וגומ' [ויקרא ט"ז ל"ג] עד רבי יהודה וכו'. וכיון שכן היכי מצית לאוקומה לרישא דמתניתין כרבי, ואוקמה רב יוסף כולה רבי היא, ולענין שעיר המשתלח שהכהנים ולויים וישראלים הושוו כולם להתכפר בו בשאר עבירות, סבר לה כר' יהודה.
אמר ליה אביי דוקא קא אמר מר דרבי סבר לה כרבי יהודה. שהכהנים ולויים וישראלים השוו כולם להתכפר בשעיר המשתלח בשאר עבירות, אבל ר' יהודה לא סבר לה כרבי במאי דקאמר שכל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, ומשום הכי קא מיתוקמא לה למתניתין כרבי ולא כרבי יהודה, או דילמא כי היכי דרבי סבר לה כר' יהודה לענין כהנים ולויים וישראלים שהשוו כולם בשעיר המשתלח בשאר עבירות, הכי נמי ר' יהודה סבר לה כרבי דאמר שכל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר. והא דקאמר ר' היא וסבר לה כר' יהודה ולא אמרת ר' יהודה וסבר לה כרבי, משום דאורחא דמילתא למימר תלמיד סבר לה כרביה, ולאו למימרא דרביה סבר לה כתלמידיה.
אמר ליה דוקא קא אמינא רבי סבר לה כר' יהודה, אבל ר' יהודה לא סבר לה כרבי, מאי היא. כלומר והיכן שמעינן ליה לר' יהודה דלא סבירא כרבי דאמר שכל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, דתניא בסיפרא [אמור פרק י"ד א—ב] יכול יהא יום הכפורים מכפר על שבים ועל שאינן שבים ודין הוא וכו' עד ת"ל [ויקרא כ"ג כ"ז] אך בעשור לחדש וגו', אך חלק, מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינם שבים, סתם סיפרא מני ר' יהודה [עירובין צ"ו ע"ב] וקאמר שבים אין לא שבים לא. [אלמא ר' יהודה לא סבר לה כרבי].
ורמי סתם סיפרא אסתם סיפרא, דתניא יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה, לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין שמכפר, תלמוד לומר יום הכפורים הוא מכל מקום. הנה אעפ"י שהוא רשע שהרי לא התענה ביום הכפורים ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה יום הכפורים מכפר, קשיא סתם סיפרא אסתם סיפרא, אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה הא רבי, כלומר ההיא סתמא דקתני שבים אין לא שבים לא ר' יהודה היא, והאי סיפרא אחרינא דקתני יום הכפורים מכפר מכל מקום רבי היא דמשמע דמכפר ואפילו על מי שהוא רשע ולא התענה ביום הכפורים ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה, רבי היא דאמר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר.
רבא אמר אמר הא והא רבי, ומודה רבי בכרת דיומא. כלומר אע"ג דסבירא ליה דכל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים עצמו מכפר, מודה דמי שמתחייב כרת ביום הכפורים עצמו מחמת שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה שאין אותו יום הכפורים מכפר לו על אותו עון, ואף על פי שמכפר הוא לו על שאר עונותיו שעשה קודם יום הכפורים עצמו, אי נמי ביום הכפורים שלא מחמת יום הכפורים עצמו, הילכך ההיא סתמא דקתני יום הכפורים מכפר מכל מקום דמשמע דמכפר לו ואף על פי שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה אשאר עבירות קאי, בר מאותו עון של יום הכפורים עצמו, וההיא סתמא אחרינא דקתני שבים אין שאין שבים לא, אעון דיום הכפורים עצמו קאי, כגון שלא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה שאם עשה תשובה באותו יום הכפורים עצמו מכפר לאחר שעבר על הכרת ועשה מלאכה ואכל, יום הכפורים מכפר, שאעפ"י שבתחלתו הרי עבר על כרת דיומא ואכל ועשה מלאכה, כיון שחזר בו לאלתר ועשה תשובה באותו יום הכפורים עצמו מכפר לו, ואם עדיין עומד במרדו הוא ומשלים אותו היום ולא עשה תשובה אינו מכפר, דאי לא תימא הכי אלא אפילו כרת דיומא נמי סבירא ליה לרבי דאותו יום הכפורים מכפר לו ואפילו שלא עשה תשובה, האי דקאמר [ויקרא כ"ג כ"ט] כי כל הנפש אשר לא תענה ונכרתה, היכי משכחת לה לרבי, כיון שאותו יום הכפורים מכפר לו הרי נפטר מכרת.
ומהדרינן אלמה לא [משכחת]. כלומר אי משום הא לא איריא, דאיכא למימר לעולם לרבי יום הכפורים מכפר ואפילו על כרת דיומא בין שעשה תשובה בין לא עשה תשובה, ודקא קאמרת אם כן האי דאמר רחמנא כי כל הנפש אשר לא תענה ונכרתה היכי משכחת לה, כגון שאכל בליל יום הכפורים ומית בההוא ליליא דלא אתא ליה יממא לכפורי ליה.
<h2>דף יג:</h2>
ודייקינן תו ואכתי כרת דליליא הוא דאיכא, כרת דיממא ליכא. מאי איכא למימר דסבירא ליה לרבי דלא משכחת לה כלל, ומוקמינן ליה להאי קרא בדאכל בליליא. והא בעצם היום הזה כתיב דמשמע ביום עצמו.
ומהדרינן אלמה לא. כלומר ואכתי משכחת לה לכרת דיממא דמחייב עלה, כגון דאכל אומצא וחנקיה ומית לאלתר מיקמי דליפני יומא, דקיימא לן שאין יום הכפורים מכפר אלא עד שתחשך, דהוה ליה מקצת יום הכפורים, כלומר אבל קודם שתחשך דהוה ליה מקצת יום הכפורים אינו מכפר, והאי כיון דמיית ליה במקצת היום לא עלתה לו כפרה, אי נמי משכחת לה כגון דאכל סמוך לשקיעת החמה וגמרה לאכילתו בהדי גמר יומא דלא הוה ליה שהות ביום לכפורי ליה.
ותנא תונא. חומר בשעיר מיום הכפורים ויום הכפורים מבשעיר, שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך וכו'. פירוש, אפירוקא קמא קאי, דקאמר כגון דאכל אומצא וחנקיה מקמי דליפני יומא, דאלמא יום הכפורים אינו מכפר אלא עד שתחשך.
פיסקא ממתניתין אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח וכו'. הא דאמרינן לרבי שמעון ודאי הושוו, פירוש, כלומר היכי קאמר ר' שמעון שוידויו של פר הוא מכפר על הכהנים בשאר עבירות, שנמצא ששעיר המשתלח על ישראל בלבד הוא שמכפר, אבל כהנים אין להם כפרה בו, והא כתיב ביה בשעיר המשתלח [ויקרא ט"ז ל"ג] ועל הכהנים ועל כל העם הקהל יכפר, דמשמע שהכהנים והלויים וישראלים השוו כולן להתכפר בו.
ופרקינן אליבא דר' שמעון מאי השוו דכולן בני כפרה נינהו, מיהו כל חד וחד בדנפשיה. מכפר על הכהנים בדמו של פר על טומאת מקדש וקדשיו ובוידויו של פר בשאר עבירות, בדמו של שעיר מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו ובשעיר המשתלח בשאר עבירות.
<h2>דף יד.</h2>
הא דאמרינן בשלמא לרבי שמעון היינו דכתיב תרי וידוין ודם הפר וכו'. פירוש, בשלמא לר' שמעון דאמר כהנים לית להו כפרה בשעיר המשתלח, היינו דכתיב בפר תרי וידוין ודם הפר, דהא כתיב מעיקרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וגו' והדר כתיב קרא אחרינא לבתר קרא דהגרלה והקריב אהרן את הפר וגו', הרי שתי כפרות בשני וידוין, והדר כתיב ולקח מדם הפר וגומ' הרי שלשה כפרות, חד כנגד שעיר הנעשה בפנים, כלומר חד מכפר על הכהנים, מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל שהוא יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, וחד לכפר על הכהנים, מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל שהוא אין בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, וחד לכפר על הכהנים, מה שמכפר שעיר המשתלח על ישראל בשאר (כל) עבירות.
אלא לרבי יהודה דאמר שהכהנים ולויים וישראלים הושוו כולן בשעיר המשתלח לכפר בשאר עבירות, תרי וידוין למה לי, בחד וידוי ודמו סגיא. חד לכפר על הכהנים מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל, וחד לכפר עליהן מה שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל, אבל שאר עבירות הרי הושוו כולן לכפר בשעיר המשתלח. ומהדרינן אליבא דרבי יהודה זה הוידוי הראשון אינו על הכהנים כולן, אלא על כהן גדול בלבד, לכפר על מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים ושעיר הנעשה בחוץ על ישראל, ואחר כך עושה וידוי שני לכפר על אחיו הכהנים על מה מכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל, ואחר כך מכפר בדמו על מה שמכפר שעיר הנעשה בפנים על ישראל, כדתנא דבי רבי ישמעאל כך מדת הדין נוהגת מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב, אבל לעולם בשאר עבירות שעיר המשתלח הוא מכפר בין על הכהנים בין על כהן משיח בין על ישראל. וקשיא לן אי הכי שעיר המשתלח נמי ניבעי תרי וידוין חד לכפר לו בשאר עבירות וחד לכהנים וישראל (וחד לכהן משיח) כי היכי דלא ליתי חייב ומכפר על החייב, וליכא למימר דסבירא ליה לר' יהודה דההוא וידוי ראשון דפר דמכפר ליה לכהן גדול ואפי' בשאר עבירות, דהא קתני במתניתין בהדיא אחד כהנים ואחד כהן משיח ואחד ישראל מתכפרים בשעיר המשתלח, ויש להשיב בפירוק קושיא זו, דכיון דנתכפר בוידוי ראשון במקצת הוה ליה זכאי באותו מקצת, וכיון דאיכא עליה שם זכאי ראוי הוא לכפר על הכהנים ועל ישראל, דמכל מקום [מקצת] זכאי מכפר על החייב קרינא ביה, ולא בעינן עד דהוי זכאי בכולהו מילי.
[מתניתין] ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע וכו'. הא מילתא מפרישנא בפירקא קמא הנ"ל, שתים ידיעות הטומאה דקדש וידיעות טומאה דמקדש, כלומר ידיעות הטומאה לענין קדש וידיעות הטומאה לענין מקדש שהן ארבע קדש ומקדש, וקתני בהאי מתניתין נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכר את הקדש, כלומר נטמא וידע שהוא טמא וכי זה הבשר בשר קדש, ואחר כך נעלמה הימנו הטומאה וזכר את הקדש ואכלו, וכסבור שהוא טהור, אי נמי נעלם ממנו שזה הבשר קדש הוא, והיה זכור את הטומאה ואכל אותו הבשר, וכסבור שבשר חולין אכל, אי נמי נעלמו ממנו זה וזה הטומאה והקדש ואכלו, וכסבור שהוא טהור ושבשר חולין אכל, ומשאכל נודע לו שהיה טמא ושזה הבשר שאכל בשר קדש הויא, הרי זה בעולה ויורד.
נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את המקדש וכו'. על זה הדרך נמצא עכשיו שהידיעה שהוא צריך בתחילה ובסוף לא סגי עד דידע שהוא טמא ושזה הבשר בשר קדש הוא, אי נמי לענין מקדש עד דידע שהוא טמא ושזה המקום מקום קדש הוא כדקתני במתניתין ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע שתים קדש ומקדש שהן ארבע טומאת קדש וטומאת מקדש, אבל לענין העלמה שבה, הוא אוכל את בשר הקדש, אי נמי נכנס אל המקדש, לא שנא נעלמו ממנו שתיהן, או אי נמי אחת מהן, ונעלם ממנו קרינא ביה, וחייב בקרבן עולה ויורד.
בית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן, [אחריהן] דקתני לאו אתודות קאי אלא אבית דין קאי, והכי קאמר בית דין מהלכין אחר שתי תודות.
<h2>דף יד:</h2>
בהא דקתני במתניתין ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע קא אמרינן בגמרא. אמר ליה רב פפא לאביי הני שתים שהן ארבע שתים שהן שש הויין ידיעות הטומאה תחילה וסוף, וידיעות הקודש תחילה וסוף (וכו'), אמר ליה ולטעמיך תמני הויין דהא איכא ידיעות טומאה תחילה וסוף לגבי קודש וידיעת טומאה תחילה וסוף לענין מקדש, אמר ליה הא לא קשיא דאיכא למימר דשם טומאה אחת היא בין לגבי קודש בין לגבי מקדש. כלומר כיון שמי שנטמא בשרץ או במת נעשה טמא לענין קדש ולענין מקדש, ואין ביניהם הפרש לענין טומאה, שהרי הטומאה עצמה שמטמא בה לענין קודש היא עצמה שמטמא בה לענין מקדש, תרוייהו כחדא חשיב להו, דהא טומאה אחת היא. והאי דחשיב להו במתניתין בתרתי כדפרישנא לה למתניתין שהן ארבע טומאת קודש וטומאת מקדש, ידיעות דידיהו תחילה וסוף הוא דקא חשיב להו בתרתי, אבל טומאה גופה דקדש ומקדש תרוייהו כחדא חשיב להו, דהא גוף אחד הוא, אלא קדש ומקדש כיון דתרי גופי נינהו בתרתי הוא דקא חשיב להו, וכיון דבכל חד מינייהו בעינן שתי ידיעות תחילה וסוף הוי להו ארבע ידיעות, ותרי דבעינן נמי לענין טומאה תחילה וסוף הרי שש ואמאי קתני במתניתין שתים [ש]הן ארבע. ולבתר דקשיא ליה לרב פפא הא מילתא הדר וקא ניחא ליה וקאמר לעולם תמני הויין. כלומר לעולם טומאה דקדש וטומאה דמקדש ואע"ג דחד גופה הוא בתרתי קא חשיב להו, דהויין להו הני שתים שהן ארבע דקתני במתניתין שתים קדש ומקדש שהן ארבע טומאת קדש וטומאת מקדש, מיהו ארבע ידיעות דידהו דבסוף הוא דקא חשיב, משום דאינהו הוא דמתיאן ליה לידי קרבן, דהא כמה דלא ידע לבסוף שאכל את הקדש בטומאה, ושנכנס אל המקדש בטומאה ליכא הכא קרבן, אבל ארבע ידיעות דידהו דבתחילה כיון דלאו אינהו הוא דמתיאן ליה לידי קרבן, דהא אע"ג דידע בהו אכתי לא מחייב מידי עד דמשתלי ואכיל ליה לקודש, אי נמי עייל ליה למקדש, לא קא חשיב להו.
איכא דאמרי ארבעי קמייתא דליתנהו בכל התורה (לא) קא חשיב. דהא בכל התורה כולה ליכא שוגג דבעינן ידיעה בתחילה, אלא לענין טומאת מקדש וקדשיו בלחוד (לא) קא חשיב להו, ארבעי בתרייתא דאיתנהו בכל התורה דהא [ויקרא ד' י"ד] ונודעה החטאת אשר חטאו עליה כתיב ועוד דכל שוגג שבעולם אי לאו דידע לבסוף לא אפשר דמייתי קרבן לא קא חשיב להו.
בעי רב פפא נעלמו ממנו הלכות טומאה מהו, היכי דמי אילימא דלא ידע אי שרץ טמא אי צפרדע טמא זיל קרי בי רב הוא. כלומר ידיעה היא, ואע"ג דאיהו הא לא ידע לה להא (מתניתא) [מילתא] כיון דדבר ברור הוא ומקרא מלא הוא שהשרץ הוא שמטמא ולא הצפרדע, דכתיב [ויקרא י"א כ"ט] וזה לכם הטמא ידיעה קרינא ביה.
לעולם דידע בטומאת שרץ מיהו קא נגע בכעדשה בלחוד ולא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא. ונעלמה ממנו לאחר כך הטומאה מעיקרא, או הבשר שהוא בשר קדש, אי נמי המקדש שהוא מקדש, ואכל את הבשר באותה העלמה, או שנכנס אל המקדש ואחר כך נודע לו מאי, מי הויא ההוא ידיעה דידע לה [בתחילה] לטומאה ידיעה, ואע"ג דהא לא הוה ידע דכעדשה מטמא,ְ והויא לה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים ומיחייב בקרבן עולה ויורד, או דילמא כיון דלא הוה ידע דכעדשה אי מטמא אי לא מטמא לאו ידיעה היא, והוה ליה כמי שלא היתה לו ידיעה בתחילה בטומאה דלא מייתי לידי קרבן עולה ויורד מאי תיקו.
בעי רבי ירמיה, בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש. ומיהו ידע דאיכא מקדש בעולם, ונטמא וידע בטומאה, ואחר כך נעלמה הימנו ונכנס אל המקדש, מאי, ההיא ידיעה דקא ידע בתחילה דאיכא מקדש בעולם ולא ידע ליה למקום מקדש מי הויא לה ידיעה, והויא לה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים ומחייב בקרבן עולה ויורד, או דילמא כיון דלא הוה ידע ליה למקום מקדש הא ליכא לענין מקדש ידיעה בתחילה, ואע"ג דהא איכא ידיעה בתחילה לענין טומאה, כיון דליכא ידיעה בתחילה לענין מקדש לא מחייב בקרבן עולה ויורד, דהא (איכא) ידיעה בטומאה ובמקדש בתחילה, וידיעה בטומאה ובמקדש לבסוף בעינן, מאי. והאי בעיא גופה דייקינן עלה בגמרא אליבא דמאן אי דר' ישמעאל דמחייב על העלם מקדש, דממילא שמעת דבעי ידיעה במקדש הא לא בעי ידיעה בתחילה, ואי אליבא דר' עקיבא דבעי ידיעה בתחילה הא לא מחייב על העלם מקדש, ומדלא מחייב על העלם מקדש אלא על העלם טומאה הוא דמחייב, ממילא שמעת דהאי ידיעה בתחילה דבעינן בטומאה הוא דבעינן לה, אבל במקדש לא ולא איכפת לן אי ידע ליה בתחילה אי לא ידע ליה. ואוקימנא דהאי בעיא דקא בעי לה ר' ירמיה אליבא דרבי היא דמחייב על העלם מקדש ובעי ידיעה בתחילה, מאי, מי הויא ידיעה דקא ידע דאיכא מקדש בעולם ולא ידע ליה למקום [מקדש], מי הויא לה ידיעה, והויא לה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים, דהא אעלמה ליה הטומאה בינתיים, ומחייב בקרבן עולה ויורד, או לא הויא ידיעה תיקו. ומחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא זו, מפורשת בסוף זה הפרק [י"ט ע"ב] ודברי רבי בתחילת הפרק הראשון [ד' ע"א] דאמרינן התם, אמר רב יוסף רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי, ובידיעות סבר לה כר' ישמעאל דמחייב על העלם מקדש, ותניא בהדיא מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים, ת"ל [ויקרא ה' ג—ד] ונעלם והוא ידע ונעלם דברי ר' עקיבא, רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל שידע והוא ידע, הרי כאן שתי ידיעות, הא למדת שרבי מחייב על העלם מקדש כדקאמר רב יוסף רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי ובעי ידיעה בתחילה כדקתני בברייתא בהדיא.
מתניתין אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה. כלומר אם הוסיפו מקום בעזרה אותו מקום שהוסיפו בו דינו כדין העזרה עצמה, והנכנס לשם כשהוא טמא חייב, לפי שאין מוסיפין על העיר, פירוש, על ירושלם ועל העזרות, אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות וכו', פירוש, שכיון שאין מוסיפין עליהם אלא באלו נמצא קדושתן קדושה גמורה, וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אינו חייב עליה.
מנא הני מילי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרה אלא בכל אלו, אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא [שמות כ"ה ט'] ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות. פירוש, מלך ונביא זה משה [דכתיב (דברים ל"ג ה') ויהי בישורון מלך], אורים ותומים זה אהרן, סנהדרין של שבעים ואחד אעפ"י שלא היו בהקמת המשכן משה כנגד בית דין של שבעים ואחד הוא, כדאמרינן בגמרא בסנהדרין [ט"ז ע"ב] משה במקום שבעים וחד קאי, ושתי תודות במקום מילואים קיימי.
<h2>דף טו.</h2>
מותיב רבא וכו'. פשוט הוא. תנא שתי תודות שאמרו בלחמן ולא [בבשרן]. הוא שמתקדשת התוספת של עיר ושל העזרות, כלומר כשיאכלו הכהנים שם לחמי תודה נקדש אותו תוספת בכך, ולא בבשרן, משום דכתיב [נחמיה י"ב ל"א] ואעמידה שתי תודות גדולות, ואוקימנא מאי גדולות, גדול שבתודה ומאי ניהו חמץ דתנן [מנחות ע"ו ע"ב] התודה היתה באה מן חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות שהן שתי איפות. והאיפה שלש סאין נמצאו שתי איפות שש סאים, והן עשרים עשרונים, לפי שהעשרון עשרון האיפה היא, כדכתיב [במדבר כ"ח ה'] ועשירית האיפה סלת למנחה, נמצאו שתי איפות יש בהן עשרים עשרונים עשרה מהן שהוא מחצית הכל לחמץ, חוץ מעשרון אחד מהן שהוא לחלה, והעשרה הנשארים למצה, ובמצה שלשת מינין חלות, רקיקין ורבוכה, נמצאו שלשת מינין הללו יש בהן עשרה עשרונים, והחמץ יש בו תשעה עשרונים חוץ מחלה, ולפיכך נקרא החמץ גדול שבתודה.
אמר רמי בר (אבא) [חמא] אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. פירוש, שירי מנחה של תודה, (לפיכך כל) [לפי שכל] הקרבנות כולן מנחה באה עמהם, שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש, ונקראת שירים לפי שמרים ממנה בתחילה מלא קומצו ומקטירו על גבי המזבח והשאר נאכל לכהנים, כדכתיב [ויקרא ו' ז—ט] וזאת תורת המנחה וגו' והרים ממנו בקומצו וגו' והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגומ' וקאמר רמי בר חמא שתוספת העזרה אינה מתקדשת באכילת לחמי תודה שם כמו שמתקדשת תוספת העיר, אלא באכילת הכהנים שם שירי מנחה של תודה הוא שמתקדשת, מאי טעמא כירושלם, מה ירושלם דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל הוא שמתקדשת בו, שהוא לחמי תודה, אף עזרה דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל הוא שמתקדשת בו, והדבר ידוע ששירי מנחה אינה נאכלת אלא בעזרה עצמה, כדכתיב [שם] והנותרת (מן המנחה) [ממנה] יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה.
ואקשינן אי מה להלן חמץ אף כאן חמץ. ומהדרינן, הכי השתא בשלמא התם אפשר דהא לחמי תודה יש בהן חמץ, אלא שירי מנחה מי אית ביה חמץ והא מצות תאכל כתיב, וכי תימא דמחמיץ להו לשירים, והכתיב [ויקרא ו' י'] לא תאפה חמץ חלקם, ואמר ריש לקיש אפילו חלקם לא תאפה חמץ.
<h2>דף טו:</h2>
ואקשינן אלמה לא אפשר דמקדש בשתי הלחם של עצרת. שהן חמץ, כדכתיב [ויקרא כ"ג י"ז] ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהינה חמץ תאפינה וגו', ומהדרינן, משום דלא אפשר וכו', פשוט הוא.
<h2>דף טז.</h2>
וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה, איתמר רב הונא אמר בכל אלו תנן, רב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן, [רב הונא אמר בכל אלו תנן] קסבר קדושה ראשונה שקידש יהושע וישראל את הארץ קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. כלומר היו יודעין שישראל עתידין הן להגלות, וכשקדשוה על מנת שתהא אותה קדושה מתקיימת בה לעולם, ולפיכך סגיא ליה לעזרא להקדישה בלא אורים ותומים, הואיל ולא היה צריך להקדישה כלל, שהרי הקדושה עומדת היא מימות יהושע אלא עזרא זכר בעלמא הוא דעבד, אבל מי שהוסיף על העיר ועל העזרות מה שלא היה קודם לכן, הואיל ואותה תוספת עדיין לא נתקדשה מעולם אין אותה תוספת מתקדשת אלא עד שתהא נעשית בכל אלו.
ורב נחמן אמר באחת מכל אלו תנן. קסבר קדושה ראשונה שקדשו יהושע וישראל את הארץ קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, וכשגלו ישראל מן הארץ הלכה לה אותה קדושה, ולולי שקידשה עזרא בעליתו לא היתה קדושה כלל, הילכך כיון שראינו שקדשה עזרא [אע"ג דלא הוי בימיו] אורים ותומים, מכלל דסגי לן באחת מכל אלו.
אותביה רבא לרב נחמן מהא דתניא [תוספתא סנהדרין פרק ג' ב'] אבא שאול אומר שני ביצעין היו בהר המשחה תחתונה ועליונה. כלומר הכניסו מהר המשחה שני ביצעין אלו והוסיפו אותן בירושלם, בתחילה הכניסו תחתיה הר המשחה שהוא סמוך לתחלת ירושלם ובנו בו בנינים ונעשה מכלל ירושלם, ואחר כך הוסיפו ובנו בניין אחר למעלה ממנו בהר המשחה והכניסוהו גם הוא בכלל ירושלם, תחתונה שהוא במקום שהכניסו בתחילה נתקדשה בכל אלו, פירוש לפי שקודם גלות ראשון הכניסוהו במלך ואורים ותומים, עליונה לא נתקדשה קדושה גמורה אלא עולי גולה קדשוה בלא מלך אורים ותומים, תחתונה שהיתה קדושתה קדושה גמורה, חברים ועמי הארץ אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני כלומר שוו חברים בכך לעמי הארץ הואיל וקדושת אותו מקום קדושה גמורה היא ומכלל ירושלם היא, ואין באכילת קדשים קלים ומעשר שני שם איסור, אבל עליונה שלא היתה קדושתה גמורה, חברים לא היו אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני, לפי שאסור הוא לאכול קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומת ירושלם, ואותו מקום כיון שלא נקדש כהלכתו שהרי שלא במלך אורים ותומים קדשוהו, קדושתו אינה קדושה גמורה ואינו נחשב מכלל ירושלם, אבל עמי הארץ שאינן מדקדקים על עצמן במצות, היו אוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני לפי שמעשר שני יותר הוא חמור אצלם, ומפני מה לא קדשוה, כלומר מפני מה לא קידשוה קדושה גמורה, לפי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובנביא ובאורים ותומים ובבית דין של שבעים ואחד זקנים ובשתי תודות, וכיון שלא היה אצלם אורים ותומים לפיכך לא קידשוה קדושה גמורה.
ולמה קידשוה, והא אמרת שלא קידשוה קדושה גמורה, אלא למה הכניסוה בכלל ירושלם, מפני שתורפה של ירושלם היתה. כלומר אותו מקום כיון שהוא הר נמצא שהוא גבוה על המדינה, ונוחה היא ליכבש משם, לפיכך בנו חומה על אותו מקום, ונעשית חומת העיר שם והכניסוהו לאותו מקום בכלל ירושלם, תיובתא דרב נחמן דאמר באחת מכל אלו סגי לן.
ומהדרינן תנאי היא. האי תנא סבירא ליה בכל אלו דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, ולפיכך סגי ליה לעזרא לקדושי ירושלים שלא באורים ותומים, והאי תנא סבר לה קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, (דתניא) [דתנן] [עדיות פרק ח' משנה ו'] א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל היו עושים קלעים להיכל, וקלעים לעזרות, אלא שבהיכל היו קלעים לפנים מעובי הכותל שהן בונים, כדי שיהיו בונין מבחוץ ויהיו הקלעים מפסיקים ביניהם ובין [הכותל] כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל, ובעזרות היו בונים מבפנים והקלעים חוץ לעובי הכותל שבונים, כדי שיהא הפסק בין העזרה לחוץ.
אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין ואעפ"י שאין בית. כלומר אפילו נפלו כותלי ההיכל, שנמצא שאין שם בית שקדושתו עומדת היא, ואין נמנעים מלהקריב קרבנות [ציבור] על גבי המזבח, ואוכלין קדשי קדשים, ואפילו שנפלו כותלי העזרה דהיינו קלעים, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בירושלם, ואעפ"י שנפלו חומותיה מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וקדושה ועומדת היא לעולם, לאו מכלל דשמיע ליה לרבי אליעזר דסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ומדסבירא ליה הכי, אלמא באחת מכל אלו סגי לן מדקדשה עזרא לירושלם בלא אורים ותומים.
ודחינן וממאי ודילמא דכולי עלמא קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכל חד מינייהו מודה לחבריה במאי דשמיע ליה ולא פליגי אהדדי.
וכי תימא. אי הכי כיון דמודה ליה רבי אליעזר לרבי יהושע דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא קלעים למה לי, יש לומר לצניעותא בעלמא. אבל לעולם לענין הקרבה ואכילה מודה שמקריבין, ואע"ג שאין שם בית, ואוכלין קדשי קדשים ואעפ"י שאין שם קלעים, קדשים קלים ומעשר שני ואעפ"י שאין שם חומה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא.
אלא הני תנאי היא דתניא א"ר ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו. פירוש, עיקר זו בסיפרא [בהר פרשתא ד' א'] בפרשת ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, דתניא אלו הן בתי ערי חומה, שלש חצרות של שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון קצרה ישנה של צפורי ודקרא של גוש חלב רודפת הישנה וגמלה וגבור וחריד וירושלם וכו', ואיתא נמי במסכת ערכין בפרק אחרון [ל"ב ע"א] וקתני עלה בסיפרא א"ר ישמעאל ב"ר יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ ואיתיה נמי להאי ברייתא בגמרא דערכין בפרק אחרון [ל"ג ע"ב] על האי מתניתא גופה, שמעינן השתא מהאי ברייתא דקסבר רבי ישמעאל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא מדקאמר אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ.
ועלה אמרינן ורמינהי אמר רבי ישמעאל ב"ר יוסי וכי אלו בלבד היו. כלומר וכי אלו השנוין בסיפרא והשנוין במסכת ערכין שהן קצרה ישנה של צפורי וחברותיה הן מנו בלבד, שהיו מוקפין חומה מימות יהושע, והרי כבר נאמר [דברים ג' ד—ה] ששים עיר כל חבל ארגוב וגו' כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתים ובריח, אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום, קידשום השתא הא אמרינן לקמן דלא צריכי לקדושי, פירוש, השתא אמרינן בסוף ברייתא זו ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה, כלומר ואעפ"י שאין לה חומה עכשיו מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, דאלמא לא צריכי לקדושי וכו' דכיון דקתני בהדיא בסיפא דהאי ברייתא שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, אלמא לא צריכי לקדושי, והיכי קתני ברישא דהאי בריתא גופה שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום דאלמא צריכי לקדושי, אלא אימא שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאום, כלומר אלו מצאו בלבד מוקפים חומה ומנאום, ולא אלו בלבד מנו, אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ואעפ"י שאין להם עכשיו, כל מצות הללו נוהגין בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, וכיון שכן קשיא דרבי ישמעאל ב"ר יוסי אדרבי ישמעאל ב"ר יוסי.
ופרקינן [איבעית אימא] תרי תנאי ואליבא דרבי ישמעאל ב"ר יוסי. ואיבעית אימא חדא מינייהו שהיא הברייתא השניה רבי אלעזר ב"ר יוסי אמרה, דתניא רבי אלעזר ב"ר יוסי אומר [ויקרא כ"ה ל'] אשר לוא חומה, אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן. אשתכח השתא דרבי אליעזר ב"ר יוסי סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ורבי ישמעאל ב"ר יוסי סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, והיינו דאמרינן לעיל תרי תנאי נינהו ורב נחמן דאמר כרבי ישמעאל ב"ר יוסי.
<h2>דף טז:</h2>
מתניתין נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש, או נעלם ממנו המקדש וזכור (את) הטומאה, או נעלמו ממנו זה וזה והשתחוה, או ששהה כדי השתחויה, או בא לו בארוכה חייב. כלומר מי שיצא לו בדרך ארוכה ואעפ"י שלא השתחוה ולא שהה כדי השתחויה, כיון שהיה לו לצאת בדרך קצרה ויוצא בדרך ארוכה חייב, שהרי נשתהה בעזרה לאחר הטומאה.
טומאה בעזרה מנלן. שכשם מי שהיה טמא ונכנס לעזרה חייב, כך מי שהיה בעזרה ואירע לו טומאה שם ונשתהה ולא יצא לאלתר חייב, אמר ר' אלעזר כתוב אחד אומר [במדבר י"ט י"ג] כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה וגומ', וכתוב אחד אומר [שם שם כ'] ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא (ונכרתה הנפש ההיא) וגו', תרי קראי למה לי אם אינו ענין האי קרא לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים.
ודיקינן וקראי מיתרי והא מיצרך צריכי, דתניא רבי אלעזר אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש וכו'. ומהדרינן רבי אלעזר דאפקיה להאי קרא יתירה לטומאה שבפנים הכי קא קשיא ליה, מכדי מקדש איקרי משכן דכתיב [ויקרא כ"ו י"א] ונתתי משכני בתוככם, ומשכן איקרי מקדש דכתיב [שמות כ"ה ח'] ועשו לי מקדש וגו', וממילא שמעת מיניה דמשכן היינו מקדש ומקדש היינו משכן, וכיון שכן לכתוב רחמנא את מקדש ה' טמא ונכרתה, ואנא ידענא דהוא הדין למשכן, לפי שמשכן משמע בין משכן בין מקדש ומקדש משמע בין מקדש בין משכן תרי קראי דכתב רחמנא למה לי, שמע מינה דהאי קרא יתירא לטומאה שבפנים הוא דכתב רחמנא.
פיסקא ממתניתין. והשתחוה או ששהה כדי השתחואה. פירוש, והשתחוה אעפ"י שלא שהא כגון שאנס את עצמו והשתחוה בלא שהייה, או ששהה כדי השתחואה ואף על פי שלא השתחוה, אמר רבא לא שנו דהשתחוה ואעפ"י שלא שהה חייב, אלא שהשתחוה כלפי פנים כיון שהיה לו לשום פניו כלפי חוץ ולצאת והחזיר פניו כלפי פנים והשתחוה, אעפ"י שאנס עצמו ולא שהה חייב, אבל השתחוה כלפי חוץ דרך יציאתו, כיון שלא שהה כלום פטור.
ואיכא דמתני לה אסיפא או ששהה בכדי השתחואה מכלל דהשתחואה גופה בעיא שהייה. פירוש, והכי קתני במתניתין והשתחוה בשהייה ולא עוד אלא אפילו שהה כדי השתחואה ואעפ"י שלא השתחוה חייב, אבל אם השתחוה בלא שהייה פטור, אמר רבא לא שנו שאם השתחוה (כדי) [בלא] שהייה פטור, אלא שהשתחוה כלפי חוץ, דרך יציאתו, אבל אם החזיר פניו כלפי פנים והשתחוה, כיון שהיה לו בשעה שהרגיש בטומאה לשום את פניו דרך החוץ, והחזיר את פניו כלפי פנים והשתחוה, ואעפ"י שאנס עצמו ועשה השתחואה בלא שהייה חייב, והני תרי לישני תרוייהו לחד טעמא סלקי שאם השתחוה כלפי פנים ואפילו בלא שהייה חייב, ואם השתחוה כלפי חוץ, שהה אין, לא שהה לא, והיכא דשהה אפילו לא השתחוה נמי חייב.
תנו רבנן קידה על אפים. פירוש, בלי שישים ברכיו וזרועותיו על הארץ, אלא כשהוא עומד על רגליו שוחה פניו עד שמגיע לארץ, וכן הוא אומר [מלכים א' א', ל"א] ותקד בת שבע אפים ארצה, כלומר לא היה כל גופה על הארץ אלא פניה בלבד. כריעה על ברכים שכורע את ברכיו ושוחה פניו עד שמגיע לארץ, השתחואה זה פישוט ידים ורגלים על הארץ, וכן הוא אומר [בראשית ל"ז י'] הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה, פירוש, דמשמע שהגוף כולו מתפשט על הארץ.
בעי רבא צריך שהייה למלקות או לא. פירוש, קיימא לן שהנכנס אל המקדש טמא במזיד מיחייב כרת, כדכתיב [במדבר י"ט כ'] כי את מקדש ה' טמא ונכרתה, ותנן [מכות כ"ג ע"א] כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתן, וקא בעי רבא השתא היכא דנטמא בעזרה ולא נתעלמה ממנו לא הטומאה ולא המקדש ויצא והשתחוה דרך יציאתו כלפי חוץ שנמצא שהוא מזיד באותה השתחואה, מי מחייב מלקות על אותה השתחואה ואפילו שלא שהה כלום או לא, לקרבן גמירי שהייה אבל למלקות לא גמירי שהייה, אלא כיון שהשתחוה אעפ"י שלא שהה חייב, או דילמא בטומאה שבפנים גמירי שהייה לא שנא בשוגג לקרבן לא שנא במזיד למלקות תיקו. ויש לפרש דהאי בעיא דרבא היא אפילו על מי שלא השתחוה כלל הוא, שאעפ"י שבאונס הוא מכל מקום הרי טמא את המקדש. ועלה הוא דקא בעי מי צריך שהייה או לא. וראיה לזה הפירוש, הא דאמרינן בעי רב אשי נזיר בקבר מי צריך שהייה זו או לא, והא נזיר בקבר הדבר ידוע שאין שם השתחואה ולא שעושה דבר אלא אנוס הוא, וקא בעי עלה אי צריך שהייה למלקות או לא, הכא נמי אע"ג דלא השתחוה ולא עבד מידי בעי עלה אי צריך שהייה או לא.
<h2>דף יז.</h2>
בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה (ושהה) מהו. כי גמירי דהיכא דשהה ואעפ"י שלא השתחוה מחייב, היכא דהויא ההיא שהייה, שהייה דבת השתחואה, כלומר שאילו רצה להשתחוות היה משתחוה אבל זה שתלה עצמו באויר עזרה כיון שאילו רצה להשתחוות לא היה יכול, שהרי תלוי הוא באויר ואעפ"י ששהה נמי פטור, או דילמא שהייה גמירי, לא שנא דבת השתחואה ולא שנא דלאו דבת השתחואה, תיקו.
בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו. פירוש, ויצא ולא שהה ולא השתחוה מהו באונס גמירי שהייה במזיד לא גמירי שהייה, או דילמא [בפנים] לקרבן גמירי שהייה לא שנא באונס ולא שנא במזיד, תיקו.
בעי רב אשי נזיר בקבר. פירוש, כגון שנכנס לבית הקברות ולא הרגיש שהוא בבית הקברות אלא לאחר שנכנס מי צריך שהייה למלקות או לא, בפנים שהוא בעזרה הוא דגמירי שהייה, אבל בחוץ שהוא נזיר בבית הקברות והוא הדין לכהן לא גמירי, או דילמא באונס גמירי שהייה לא שנא בפנים ולא [שנא] בחוץ [תיקו].
[מתניתין בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור] אמר רבא קצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל ואפילו כל היום כולו. לפי שהשהייה אינה אלא כשהוא עומד ואינו מהלך, אבל זה שהוא מהלך ואינו עומד כלל אעפ"י שמהלך עקב בצד גודל מכל מקום הרי מהלך הוא ופטור.
בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ותיפשוט ליה מדידיה. כלומר דאמר אפילו עקב בצד גודל, ומהדרינן, התם בדלא שהה. כלומר לא עמד כלל בלא הילוך, אלא מהלך היה כמו שפירשנו, שכיון שלא עמד כלל הרי אין כאן שהייה כלל, וכי קא מבעיא ליה לרבא השתא היכא דשהה פחות מכדי השתחואה והלך וחזר אחר כך ושהה פחות מכדי השתחואה, [מי] מצטרפי הני תרי שהייות, והוי ליה כחד שהייה ומחייב, דהא כד מצטרפי להו אית בהו בתרוייהו שיעור השתחואה, או דילמא כיון דהלך בינתיים לא מצטרפי ופטור, דהא כל שהייה מינייהו לית ביה כדי השתחואה.
בעי מיניה אביי מרבא בא לו בארוכה דרך קצרה מהו. פירוש, כגון שאנס עצמו והלך בריצה, שנמצאת הליכתו בארוכה בכדי הליכתו בקצרה מהו, שיעור גמירי, הילכך כי בא לו בארוכה בכדי שיעור בקצרה פטור, או דילמא דוקא גמירי בארוכה חייב ואעפ"י שהלך בה בכדי שיעור קצרה בקצרה פטור.
אמר ליה לא ניתנה ארוכה להדחות אצלו. כלומר לא ניתן איסור לדחות אצלו באותה ריצה שרץ. והא מילתא דאיבעיא ליה לאביי, יש לומר דפשיטא ליה לרבא דאמר קצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל, מדבקצרה פטור ואעפ"י שהלך בה שיעור ארוכה, בארוכה נמי חייב ואעפ"י שהלך [שיעור] דרך קצרה, ויש לומר דאע"ג דאמר רבא קצרה שאמרו ואפילו עקב בצד גודל, אכתי איכא למיבעיא ליה להא דאביי משום דלא דמי דין ארוכה לדין קצרה, דאילו קצרה פטורה לאו מחמת דאיכא ארוכה מינה היא, אלא מחמת עצמה הוא דהא ליכא קצרה מינה, וכיון דמחמת עצמה הוא ולאו מחמת דאיכא ארוכה מינה, ליכא למימר בה האי שיעור ארוכה הוא, דהא לא שייכא בה מילתא דארוכה כלל, כי היכי דנימא בה האי שיעור ארוכה והאי לאו שיעור ארוכה, אבל ארוכה כיון דחיובא לאו מחמת עצמה הוא, אלא מחמת דהא איכא [הני] אחריתי דקצרה מינה תדע דהא אילו ליכא הני אחריתי דקצרה מינה לא הוה מיחייב בה כלל, איכא למימר כיון דחיובא מינה לאו מחמת עצמה הוא, אלא מחמת דאיכא אחריתי דקצרה מינה, כי מהלך בהא שיעור הך קצרה דגרם לה חיובא פרח לה חיובא מינה דהאי ארוכה, וכד מעיינת ביה בהאי טעמא דאמרינן בהפרש דאיכא בין ארוכה שיעור קצרה, לקצרה שיעור ארוכה משכחת לה דדייק טפי, ולפום דאהדר ליה רבא לאביי בהאי בעיא דיליה דוקא גמירי בארוכה חייב, ואע"ג דהלך בה שיעור קצרה, ובקצרה פטור.
מתקיף לה ר' זירא אלא מעתה טמא ששימש דקיימא לן שהוא במיתה. דגרסינן בסוף פרק אלו הן הנשרפין [סנהדרין פ"ג ע"א] שבמיתה ומכללן טמא ששימש, היכי משכחת לה, אי דלא שהה היכי עביד עבודה ואי דשהה בר כרת הוא, אי אמרת בשלמא שיעורא גמירי שעור ארוכה חייב שיעור קצרה פטור, שהייה בין בקצרה בין בארוכה [חייב] משכחת ליה, כגון דעבד עבודה והדר אניס נפשיה בקצרה והלך בה בריצה, וכד משערינן ליה לההיא שהייה דאישתהי בעבודה ובהילוך הויא לה כשיעור הילוך בקצרה שלא בריצה, דהוה ליה פטור מכרת משום טומאת מקדש, ומחייב מיתה משום טמא ששימש, אלא אי אמרת דוקא גמירי בארוכה חייב בקצרה פטור בין הלך בריצה בין לא הלך בריצה דאשתכח דהיכא דאניס נפשיה בקצרה והלך בריצה דלא משערינן מה בין הילוך בריצה להילוך שלא בריצה היכי משכחת לה דעביד עבודה בלא שהיה.
<h2>דף יז:</h2>
ומהדרינן [אמר אביי] משכחת לה כגון שבא בקצרה והפך בצינורא. שאין צריך שהייה כלל, דהוה ליה פטור מכרת דטומאת מקדש שהרי בקצרה בא ולא שהה כלל, ומחייב משום טמא ששימש שהרי הפך בצינורא, וכדרב הונא דאמר זר שהפך בצינורא חייב [מיתה] דאלמא עבודה היא, פירוש, צינורא העצים שאחזו האור במקצתן והפך בהן כדי להתחזק בהם האש ויתאכל הקרבן במהרה, והיינו דקא אמרינן קא משמע לן דכל קרובי עבודה עבודה היא.
אמר רב אושעיא בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא, הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו, טהור דכתיב [ויקרא י"ד מ"ו] והבא אל הבית, דרך ביאה אסרה תורה, וביאה דרך אחוריו לאו ביאה היא, ומסתפינא מחבריא אי הכי אפילו כולו נמי, אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית. פירוש, דלא תלינהו רחמנא בביאה דהא ולא יטמא כל אשר בבית כתיב [שם] דמשמע שכל מה שהוא בבית לא שנא נכנס אליו דרך ביאה ולא שנא נכנס אליו שלא בדרך ביאה טמא הוא, וכי אמרינן דרך ביאה אסרה תורה היכא דלא נכנס כולו, שהוא עדיין בתוך הביאה ונמצא חיובו משום והבא אל הבית, אבל היכא דנכנס כולו, חיובו משום ולא יטמא כל אשר בבית הוא, ולאו מוהבא אל הבית, הילכך לא איכפת לן אם נכנס דרך ביאה אם לא.
תניא נמי הכי גגין הללו, פירוש, גגין של היכל, אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים. כלומר שאינן מכלל העזרה, וטמא שנכנס דרך גגין אל המקדש פטור, שנאמר [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה, אלמא כל היכא דכתב רחמנא ביאה דרך ביאה בעינן.
פיסקא ממתניתין זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה. פירוש, שאין הציבור שעשו בהוראת בית דין חייבין עליה, ודייקינן בגמרא היכא קאי דקתני זו היא, התם קאי דתנן בהוריות [ח' ע"ב] הורו בית דין לעבור על מצות לא תעשה ועשה שבמקדש אין חייבין, פירוש, אין ציבור שעשו כהוראת בית דין (אין) חייבים בפר העלם של ציבור על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, פירוש, כגון שנטמא הציבור בעזרה והורו אותן שלא לצאת משם, שנמצא שטעו באיסור עשה ולא תעשה, עשה שהן חייבים לצאת דהיינו עשה, ולא תעשה מפני שאסור להם לשהות שם, ותני השתא בהאי מתניתין זהו מצות עשה שבמקדש שאין חייבים עליה ציבור שעשו כהוראת בית דין.
אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה. פירוש, שחייבין עליה ציבור שעשו כהוראת בית דין, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב [מפני שיציאתו] הנאה לו כביאתו, פירוש, ונקרא מצות עשה לפי שאומרין לו שהה ולא תצא לאלתר.
איתמר אביי [אמר] משמיה דר' חייא בר רב חייב שתים וכו' חדא אכניסה שהיה לו שלא ליכנס אליה כלל וחדא אפרישה. שכיון שנכנס והרגיש בה שנטמאת היה לו לשהות ולא לפרוש מיד לפי שיציאתו הנאה לו כביאתו, הוי בה רבא במאי אילימא סמוך לוסתה ובמאן אילימא בתלמיד חכם שהוא יודע שמוזהרין בני ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתה, ויודע שמי שהוא משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאסור לפרוש ממנה לאלתר. בשלמא אכניסה מחייב קרבן שאעפ"י שתלמיד חכם הוא ויודע הוא שמוזהרין בני ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן שמא תטמא כשהיא תחתיו אעפ"י כן אינו מזיד בכך, מפני שעלה על דעתו שהוא יכול להשתמר בבעילתו כדי שלא תראה דם כשהיא תחתיו, לפי שהדם אינו ממהר לבא בכח הבעילה, אלא אפרישא אמאי חייב קרבן, מזיד הוא, שהרי תלמיד חכם הוא ויודע שאסור הוא לפרוש ממנה מיד עד שימות האבר, ואלא בעם הארץ שאינו יודע שמוזהרין הן בני ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן, וגם אינו יודע שכל מי שהוא משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאסור לפרוש ממנה מיד, ונמצא שהוא שוגג משתיהן, דכיון ששתי שגגות אלו בענין בעילת נדה הן, הוה ליה כאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת ואמאי קא אמרת דחייב שתים, ואלא בשלא סמוך לוסתה, ובמאן אי בתלמיד חכם ולא חדא לא מיחייב אכניסה אנוס הוא, ואפרישה מזיד הוא, ואי בעם הארץ בשלמא אפרישה שוגג הוא כמו שאמרנו אלא אכניסה אנוס הוא.
<h2>דף יח.</h2>
הדר אמר רבא לעולם בסמוך לוסתה. וכגון שהוא תלמיד חכם ויודע שמוזהר הוא לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, אבל עלה בדעתו שהוא יכול להשתמר כדי שלא תראה דם, ואינו תלמיד חכם לענין פרישה לפי שלא היה יודע שמי שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאסור הוא לפרוש מיד, ונמצא שוגג בפרישה, ושוגג בכניסה, ולפיכך חייב שתים וליכא למימר הכא אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא, לפי שענין שגגת הכניסה אינו מענין שגגת הפרישה שהרי שגגת הכניסה לאו במותר ואסור היתה שגגתו, כמו שהיתה שגגת הפרישה, אלא ביכול לבעול ואין יכול הוא שהיתה שגגתו, ולעולם יודע היה שמוזהר הוא שלא לבעול אותה בסמוך לוסתה, וכיון שענין שגגת אכניסה אינו מענין שגגת אפרישה, אין כאן דרך לומר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא. נמצא עכשיו שתלמיד חכם לעולם אפרישה פטור הוא מקרבן, שהרי מזיד הוא, וליכא לאיפלוגי בפרישה בין בסמוך לוסתה בין שלא סמוך לוסתה, ואכניסה אי בשאין בסמוך לוסתה פטור הוא מקרבן דהוא אנוס הוא, ובסמוך לוסתה מחייב קרבן דשוגג הוא דסבר יכול אני לבעול בלא דם, ועם הארץ לעולם אפרישה חייב קרבן, דהא שוגג הוא, לפי שאינו יודע שמי שהיה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שאסור הוא לפרוש מיד, וגם אכניסה בסמוך לוסתה שוגג הוא, שהרי אינו יודע שמוזהרין הן בני ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן, אלא שאינו חייב בשתי שגגות אלו אלא חטאת אחת, משום דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא, שהרי בשתי שגגות אלו ענין אסור ומותר הוא שנתעלם עליו, אבל אכניסה שלא בסמוך לוסתה לעולם פטור הוא, משום דאנוס הוא, וכיון שכן אי אתה מוצא לעולם מי שהוא מתחייב בבעילה אחת שתים אכניסה ואפרישה, אלא במי שהיה תלמיד חכם לזו ואין תלמיד חכם לזו כמו שאמרנו.
אמר רבא ותרוייהו תנינהו כניסה תנינא דמחייב עליה פרישה תנינא דמחייב עליה. הכא קתני פירש מיד חייב אלמא מחייב אפרישה והתם קתני במסכת נדה [י"ד ע"א] נמצא על שלו, כלומר ששימש ופירש ונתקנח, ונמצא דם (טהור) אסודר שלו שנתקנח בו, טמאים וחייבין בקרבן, שהרי ודאי שהדם בשעת הבעילה היה, מאי לאו בסמוך לוסתה, והאי דמביא קרבן על אכניסה הוא, דהא על אפרישה לא מחייב כלל משום דאניס הוא, שהרי לא הרגיש בדבר אלא לאחר שפירש, אלמא כמו שחייבין על הפרישה היכא דהרגיש מקמי דלפרוש, כן חייבין על הכניסה סמוך לוסתה.
אמר ליה רב אדא בר מתנא לרבא ואימא אידי ואידי אפרישה וכגון שהרגיש בדבר מקמי דלפרוש, אבל אכניסה סמוך לוסתה לעולם פטור הוא מקרבן, וכי תימא תרתי למה לי. כלומר כיון דקתני הכא פירש מיד חייב דאלמא מחייב אפרישה, למה ליה למיתנא תו נמצא על שלו, איידי דבעי למיתנא על שלה לפלוגי בין נמצא אותו היום לנמצא אחר זמן, תנא נמי נמצא על שלו, ולעולם בין נמצא על שלו בין נמצא על שלה אותו היום החיוב על הפרישה הוא, וכגון שהרגיש בדבר קודם שיפרוש, אבל על הכניסה סמוך לוסתה לעולם לא מחייב כלל.
אמר ליה רבינא [לרב אדא] ומי מצית לאוקמה לההיא בשלא סמוך לוסתה ואפרישה וכגון שהרגיש בדבר קודם שיפריש, והא נמצא קתני, ונמצא לבתר הכי משמע, אמר ליה רבא ציית מאי דקאמר לך רבך. פירוש, רבינא עצמו שאמר לו לרב אדא בר מתנא ציית מאי קאמר לך רבך, כלומר אלא ציית מאי דקאמר לך רבך שזה החיוב על הכניסה הוא, אמר ליה והיכי אצית דתנינא עלה זו היא מצות עשה [שבנדה שחייבין עליה] ואם איתא דמחייב על אכניסה ועל אפרישה מצות עשה ולא תעשה היא, עשה דפרישה שאומרים לו שהה כמו שאתה, כדבעינן למימר לקמן [בעמוד ב'] אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב מנין, דאמר קרא [ויקרא ט"ו כ"ד] ותהי נדתה עליו, ולא תעשה שאומרין לו אל תקרב אל אשתך סמוך לוסתה, ואמר ליה תני זו היא מצות עשה ולא תעשה בנדה. והאי לא תעשה דאמרינן הכא לא תעשה דכניסה הוא דקאי, בר מלא תעשה דפרישה, דהא קיימא לן דאפרישה אית ביה נמי לא תעשה כדקתני בהדיא במתניתין דהוריות [ח' ע"ב] אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנידה, ואמרינן נמי לקמן [בעמוד ב'] בענין המשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, אשכחן עשה לא תעשה מנא לן אמר רב פפא לא תקרב, לא תפרוש הוא דשמעת מינה דבפרישה אית בה נמי לא תעשה, וממילא שמעת דהא דאמרינן הכא ואם איתא מצות עשה ולא תעשה הוא, דלא תעשה דכניסה הוא דקאי בר מלא תעשה דאיכא בפרישה בהדי עשה.
אמר מר פירש מיד חייב וכו' ואלא היכי עביד אמר רב הונא נועץ צפורניו בקרקע עד שימות הגיד, אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור הוא. דהא הכא כי שהה ולא פירש מיד עד שימות פטור הוא, דאי סלקא דעתך חייב והכא היינו טעמא דפטור משום דאניס הוא, שהרי טהורה היתה קודם שיזקק לה להשתמש, ובתוך התשמיש הוא שנטמאת ואניס הוא, כי פירש מיד נמי ליפטר.
אמר אביי לעולם אימא לך המשמש מת בעריות חייב, והכא היינו טעמא דפטור משום דאנוס הוא, ודקא אמרת כי פירש מיד נמי נפטר, היה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה. אמר ליה רבה בר חנן לאביי אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה. דהא אמרת כשפירש בהנאה מרובה חייב וכשפירש בהנאה מועטת פטור, כלומר אי אמרת בשלמא משמש מת בעריות פטור מכלום דאלמא לאו תשמיש הוא וליכא הנאה כלל שפיר, אלא אי אמרת דאיכא הנאה ותשמיש מיקרי, מיהו כיון דאניס הוא, מוטב לפרוש מת שהוא בהנאה מועטת ולא סגי בלאו הכי, ואל יפרוש בהנאה מרובה דומיא דמי שנטמא בעזרה שאעפ"י שיוצא בקצרה מכל מקום הרי מטמא הוא את המקדש, אלא מוטב שיצא בקצרה ויטמא מעט דלא סגי בלאו הכי, ואל יצא בארוכה, אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה, ואנן במקדש הוא דתנן קצרה וארוכה, אבל בנדה לא תנן.
<h2>דף יח:</h2>
ומהדרינן לעולם איכא ארוכה וקצרה בנדה, והיינו טעמא דלא תני לה בנדה כדקתני לה במקדש, משום דלא דמי ארוכה דהכא לארוכה דהתם, וקצרה דהכא לקצרה דהתם. דאילו התם בששוהה ואינו יוצא לאלתר, אי נמי כשמהלך בארוכה דהיינו נמי שוהה הוא שחייב, וכשממהר לצאת בקצרה פטור בארוכה חייב, ואילו הכא בששוהה ואינו יוצא לאלתר הוא שפטור וכשממהר לצאת חייב.
מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן ומי אמר אביי. דהאי דקתני במתניתין פירש מיד חייב הא אם לא פירש אלא לאחר שמת האבר פטור, משום דאנוס הוא, אבל מי שלא היה אנוס ושימש מת בעריות חייב, דאלמא מתניתין שלא בסמוך לוסתה הוא דהוה ליה אנוס, והא אביי הוא דאמר דחייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה, ואי בשלא סמוך לוסתה הוא דהוה ליה אנוס, אמאי מחייב אכניסה.
ומהדרינן כי איתמר דאביי בעלמא איתמר. פירוש, כי איתמר אביי שהוא חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה לאו אמתניתין קאי, אלא בעלמא קאי, כלומר מי ששימש עם הטהורה בסמוך לוסתה חייב שתים, חדא אכניסה דהא סמוך לוסתה הוא, וחדא אפרישה בין פירש מיד בין לא פירש מיד, דהא לאו אנוס הוא כי היכי דלהוי פטור היכא דשהה ולא פירש מיד, אבל מתניתין דקתני בהדיא פירש מיד חייב, דשמעת מינה דאם לא פירש מיד אלא לאחר שמת האבר פטור, ליכא לאוקמה בסמוך לוסתה, אלא בשלא סמוך לוסתה הוא דהוה ליה אנוס, משום הכי כי שהה ולא פירש מיד אלא לאחר שימות האבר פטור, וכיון דשלא בסמוך לוסתה היא אפרישה הוא דחייב, אבל אכניסה פטור, דהא אנוס הוא, הדין פירושא דהאי שמעתא. ואיכא מרבוותא דפרישי הכי, כי איתמר דאביי בעלמא איתמר, כגון דסבר שהיא אשתו ובא עליה, ונמצאת אחותו, על זה אמר אביי אע"ג דאנוס הוא אין לו לפרוש בהנאה מרובה אלא עד שימות האבר כדי שתהא הנאה מועטת. והאי פירושא קשיא לן, חדא דהא מוקם לה להא דאמרינן כי איתמר דאביי בעלמא איתמר אהאי דקאמר שאני הכא דאנוס הוא, והא ליכא למימר הכי, דהא דקאמר שאני הכא דאנוס הוא בודאי אמתניתין הוא דקאי, כלומר הא דקתני במתניתין פירש מיד חייב דשמעת מינה דהא אם לא פירש מיד פטור, שאני הכא דאנוס הוא וכיון שכן היכי מצי לאוקומה להכא דהא דאמרינן כי איתמר [דאביי בעלמא איתמר] הוא האי מימרא הוא, והא האי מימרא הוא בודאי דהמתניתין הוא דקאי. ועוד דלהאי פירושא אשתכח דההוא מימרא קמא דקאמר אביי דחייב שתים דאמתניתין הוא דמוקים לה דהויא לה מתניתין בסמוך לוסתה, ומשום הכי חייב בשתים חדא אכניסה וחדא אפרישה, וכיון דמתניתין בסמוך לוסתה היא אמאי קתני בה פירש מיד חייב דשמעת מינה הא אם לא פירש אלא לאחר שמת האבר פטור, והא איהו דקאמר שהמשמש מת בעריות היכא דלא אניס חייב, והכא כיון דמוקמת לה בסמוך לוסתה הא לאו אנוס הוא, הילכך האי פירושא לא סליק, ופירושא דפרישנא פירושא נהירא וברירא היא ודייק טפי.
בעא מיניה רבי יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבי שמעון בן יוסי בן לקוניא אזהרה מנין לבועל נדה. ופירשו בגמרא, דהכי הוא דבעא מינה אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד מנא לן דחייב, אמר חזקיה דאמר קרא [ויקרא ט"ו כ"ד] ותהי נדתה עליו, נדתה תהא עליו, כלומר כשאומרת לו נטמאתי ושהה כמות שהוא שנמצאת נידתה שוהא עליו.
אשכחן עשה לא תעשה מנין אמר רב פפא אמר קרא [ויקרא י"ח י"ט] לא תקרב לא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב [ישעיה ס"ה ה'] האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך. כלומר זה שאמר הכתוב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, קרי ביה הכי, לא תקרב אליך, שנמצא פירושו ואל אשה כשתבוא אליה כשהיא טהורה ותאמר לך אחר כך שהיא טמאה, לא תקרב אליה ותפרוש ממנה לאלתר, אלא שהה עד שימות האבר ואחר כך תקרב אתה לעצמך ותפרוש ממנה.
פיסקא ממתניתין רבי אליעזר אומר השרץ ונעלם ממנו כו', על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם טומאה. פירוש, אהאי קראי קאי דכתיב [ויקרא ה' ב'] או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו וגומ', ר' עקיבא אומר ונעלם ממנו והוא טמא ואשם, על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש, ור' ישמעאל אומר ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, ודייקינן בגמרא מאי בינייהו, פירוש בין ר' אליעזר בין רבי עקיבא מכדי תרוייהו אהעלם טומאה הוא דמחייבי ולא אהעלם מקדש, וכיון שכן מאי בינייהו, אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו, דר' אליעזר סבר בעינן עד דידע בתחילה ובסוף אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי ונעלם בינתים, והיינו דקאמר שרץ ונעלם ממנו, על העלם שרץ הוא חייב, וכיון דבהעלמה, כי נעלם לו שנטמא בשרץ ואע"פ שיודע שהוא טמא ונעלם ממנו קרינא ביה, ממילא שמעת דידיעה דבעינן בתחילה ובסוף, בעינן עד דידע אי שרץ איטמי אי בנבלה איטמי. ור' עקיבא דאמר ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב מכלל דלא בעי עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי דמרבי העלמה, העלמת הטומאה כולה בעינן, מכלל דבידיעה דתחילה וסוף סגי ליה בידיעת הטומאה, ואע"ג דלא ידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי.
וכן אמר עולא שרץ ונבלה איכא בינייהו, דעולא רמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר ומשני, ומי אמר ר' אליעזר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי, ורמינהי אמר ר' אליעזר מה נפשך חלב אכל חייב, נותר אכל חייב וכו', אמר לו ר' יהושע הרי הוא אומר [ויקרא ד' כ"ג] אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא. והנה רבי אליעזר לא בעי עד שידע במה חטא, ומשני עולא התם אשר חטא והביא אמר רחמנא חטא כל שהוא, הכא מכדי כתב בכל דבר טמא, או בנבלת שרץ טמא [דכתב רחמנא] תו למה לי, אלא לומר לך דבעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי.
<h2>דף יט.</h2>
ורבי עקיבא איידי דבעי למיכתב בהמה וחיה לכדרבי. כדגרסינן בפירקא קמא [ז' ע"א] רבי אומר אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה, נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה מה להלן בטומאת מקדש וקדשיו, אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו כתב נמי או בנבלת שרץ טמא.
ורבי אליעזר. האי בה דכתב רחמנא דמשמע עד דידע בה במה חטא מאי עביד ליה, ומהדרינן פרט למתעסק בעלמא. כגון שהיה מתעסק בעלמא ולא נתכוון למעשה בעולם לא למעשה היתר ולא למעשה איסור, ועלה בידו מעשה איסור, כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר שלא נתכוון לחתיכה כלל, להכי כתב רחמנא בה כלומר עד שיתכוין למעשה, כגון שנתכון לחתוך את התלוש שהוא מעשה היתר וחתך את המחובר שהוא מעשה איסור, אבל שהיה מתעסק בעלמא ולא נתכוון למעשה בעולם לא למעשה היתר ולא למעשה איסור ועלה בידו מעשה איסור פטור הוא.
ורבי יוחנן אמר משמעות דורשין איכא בינייהו. כלומר בין לר' אליעזר בין לר' עקיבא לא בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי, אלא מכי ידע דטמא הוא סגי ליה, ומשמעות דורשין בעלמא הוא דאיכא בינייהו מר משמע ליה האי סברא משרץ ונעלם ממנו, ומר משמע ליה האי סברא מונעלם ממנו והוא טמא.
וכן אמר רב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו דרב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר. אלמא ליכא בינייהו פלוגתא לענין הדין כלל, אלא משמעות דורשין בעלמא הוא דאיכא בינייהו, ומשום הכי לא דייק מאן מיניהו אמר הכי ומאן מיניהו אמר הכי.
בעי מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו. לדברי מי שאינו מחייב על העלם מקדש אלא על העלם טומאה מהו, פירוש, כגון שנעלם ממנו שהוא טמא וגם נעלם ממנו שזה המקום מקום מקדש הוא מהו, מי אמרינן עיקר העלמה זו על העלמת המקדש הוא, שהרי אפילו אם נודע לו שהוא טמא לא היה פורש שהרי אינו יודע שזה המקום מקום מקדש הוא, וכיון שכן נמצא שהעלמה כולה על המקדש היה ופטור, או דילמא עיקר העלמה על הטומאה היא שהרי אפילו אם יודע לו שזה המקום מקום מקדש הוא לא היה פורש ממנה שהרי אינו יודע שהוא טמא, כיון שכן נמצא שהעלמה כולה על הטומאה הוא וחייב.
אמר רב אשי חזינן אי מטומאה קא פריש. כלומר אם כשאומרים לו טמא אתה ופורש, נמצא שעיקר העלמה בטומאה היתה וחייב, ואם כשאומרים לו מקדש הוא זה פירש נמצא שעיקר ההעלמה על המקדש הוא ופטור.
אמר ליה רבינא לרב אשי כלום פריש וכו' מטומאה אלא משום מקדש. כלומר כיון שאומרין לו טמא אתה ממילא מרגיש שזה המקום מקום מקדש הוא, וכאילו אומרין לו שזה המקום מקום מקדש הוא, וכן נמי כשאומרין לו שזה המקום מקדש הוא ממילא מרגיש שהוא טמא, וכאלו אומרין לו טמא אתה, וכיון שכן אפילו כי פירש מהודעתו שהוא טמא אין ללמוד ממנו [שהעלמתו על הטומאה היתה וכי פירש מהודעתו שזה המקום מקום מקדש הוא אין ללמוד ממנו] שהעלמתו על המקדש היתה ועדיין בעיא דרבא עומדת היא.
תנו רבנן שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך בראשון ולא נכנס במקדש, ואחר כך הלך בשני ונכנס במקדש חייב. פירוש, שהרי כשנכנס אחר כך למקדש מכל מקום טמא היה, הלך בראשון ונכנס למקדש בשני ונכנס חייב, פירוש, על הכניסה השניה שהרי מכל מקום טמא היה בשעת כניסה שניה, הלך בראשון ונכנס בשני ונכנס והזה ושנה, כלומר והזה בשלישי, ושנה והזה בשביעי וטבל ואחר כך הלך בשני ונכנס חייב, פירוש, ואעפ"י שאין אנו יודעין באיזו כניסה היה טמא אם בראשונה אם בשניה מכל מקום אנו רואים שכבר נכנס אל המקדש כשהוא טמא, ור' שמעון פוטר ר' שמעון בן ר' יהודה פוטר בכולן.
<h2>דף יט:</h2>
אהא דקתני פוטר מכולן. דייקינן, ואפילו בקמייתא, שהוא הלך בראשון ולא נכנס, ואחר כך הלך בשני ונכנס, ואמאי פוטר בהן, והא ממה נפשך בכניסה שניה טמא הוא.
אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שהלך בראשון. ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון דהויא ליה ידיעה דבתחילה מקצת ידיעה, תנא קמא סבר האי ידיעה דבתחילה ואפילו במקצת סגי ליה ור' שמעון סבר ידיעה מעליתא בעינן אבל מקצת ידיעה אינה ככל ידיעה.
הלך בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל ואחר כך הלך בשני ונכנס חייב, ואמאי ספק ידיעה היא. פירוש, האי קושיא על ידיעה דבתחילה היא, שהרי כשהלך בראשון ונודע לו שהלך בה ספק ידיעה היא, לפי שאפשר שאותו שביל שהלך בו טהור היה, וכיון שכן כשנעלם ממנו אחר כך ונכנס אמאי יהא חייב, והנה הידיעה שבתחילה ספק ידיעה היא, וכן כשהלך בשביל השני ונודע לו שהלך בה, ואחר כך נעלם ממנו ונכנס אמאי חייב, והא הידיעה דבתחילה ספק ידיעה היא שהרי אפשר שהשביל הראשון הוא היה הטמא, וכבר הזה ושנה וטבל ממנו, וכיון שכן נמצאת ידיעה זו שנודע לו בתחילה שהלך בזה השביל השני שספק ידיעה היא ואמאי חייב, אמר רבי יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה, וריש לקיש אמר הא מני ר' ישמעאל היא דאמר לא בעינן ידיעה בתחילה, אבל ידיעה דבסוף דהכא ידיעה ודאי היא, שהרי ממה נפשך כבר נכנס אל המקדש כשהוא טמא.
ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ורמי ריש לקיש אדריש לקיש, דתניא בא לפניו ספק חלב. פירוש, ונעלם ממנו שהוא ספק חלב ואכלו ואח"כ נודע לו שספק חלב היה, [ועוד בא לפניו ספק חלב ונעלם ממנו שהוא ספק חלב ואכלו ואחר כך נודע לו שהוא ספק חלב] רבי אומר כשם שמביא קרבן [חטאת] על כל אחד ואחד, כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד וכו', ואמר ריש לקיש כאן שנה רבי ידיעת ספקות מתחלקות לחטאות. פירוש, קסבר ריש לקיש דהא דקתני רבי אומר כשם שמביא קרבן על כל אחד ואחד, הכי קאמר כשם שאילו נודע לו לבסוף שזה הספק חלב שאכל שחלב ודאי היה, מביא חטאת על כל אחד ואחד, שהרי נודע לו בנתיים שאכל ספק חלב, והידיעה מחלקת לחטאות, ואעפ"י שאותה ידיעה שחלקה בנתיים ספק ידיעה היתה, כן כשלא נודע לו לבסוף שחלב ודאי היה, אלא נודע לו שאכל אותו והוא ספק חלב מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד לפי שאותן ידיעות שנודע לו בנתיים שאכל ספק חלב מחלקת לאשמות.
ורבי יוחנן אמר. לעולם אותן ידיעות שנודע לו בנתיים שאכל ספק חלב אינה מחלקת לחטאות, ואם יתברר לבסוף שחלב ודאי היה חטאת אחת הוא שמביא על הכל, והאי דקתני כשם שמביא קרבן על כל אחד ואחד, הכי קאמר כשם שידיעה ודאי בעלמא מחלקת לחטאות, כגון שאכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שאכלו ואחר כך אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שאכלו מביא חטאת על כל אחד ואחד, כך ידיעת ספק מחלקת לאשמות. נמצא עכשיו לדברי ריש לקיש אליבא דרבי ידיעת ספק מחלקת לחטאות כמו שמחלקת ידיעת ודאי, אלמא עשו ספק ידיעה כידיעה, ולדברי ר' יוחנן ידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות אלמא לא עשו ספק ידיעה כידיעה, וכיון שכן קשיא דריש לקיש אדריש לקיש, קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן.
בשלמא לרבי יוחנן. היינו דקאמר עשו כאן ספק ידיעה כידיעה, כלומר גבי ידיעה דבעינן בתחילה בטומאת מקדש וקדשיו הוא דעשו ספק ידיעה כידיעה, משום דלא כתיבה ביה ידיעה בהדיא אלא מדרשא הוא דאתיא, דכיון דלא כתיבא ביה ידיעה אלא מדרשא הוא דאתיא בידיעה דשניא מהעלמה סגי לן, אבל לגבי ידיעה דבסוף דכתיב בה [ויקרא ד' כ"ג] או הודע אליו חטאתו, ידיעה מעליתא בעינן, והא ידיעה דבנתיים ידיעה דבסוף היא, שהרי על חלב שכבר אכל הוא שנודע לו, אלא לריש לקיש כיון דהא איכא רבי דאית ליה ספק ידיעה כידיעה אמאי אצטריך לאוקומה כר' ישמעאל דאמר לא בעינן ידיעה בתחילה נוקמה כרבי דאמר עשו ספק ידיעה כידיעה.
ומהדרינן הא קא משמע לן דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחילה. ודייקינן פשיטא מדמחיבי על העלם מקדש אלמא האי ונעלם ממנו תרי זמני לחייב על העלם מקדש ועל העלם טומאה הוא דקא דריש ליה, ולאו אידיעה בתחילה, ומהדרינן מהו דתימא כי לית ליה לר' ישמעאל ידיעה בתחילה מקראי אבל (מסברא) [מגמרא] אית ליה, קא משמע לן דלא בעי ידיעה בתחילה כלל לא מקראי ולא (מסברא) [מגמרא].
מתניתין שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי וכו'. ודייקינן בגמרא, למימרא דשאוכל דאכילנא משמע, ורמינהו שבועה לא אוכל לך שבועה שאוכל לך, לא שבועה שלא אוכל לך אסור, פירוש, אלמא שבועה שאוכל לך כמאן דאמר שבועה עלי אם אוכל לך הוא משמע לא אוכל, אמר אביי לעולם שאוכל דאכילנא משמע, ומתניתין דהתם דשמעת מינה דשאוכל לא אוכל משמע במסרבין בו לאכול הוא, וקאמר לא אכילנא, דכי קא משתבע בתר הכי וקאמר שבועה שאוכל לא אוכל הוא דקאמר, והכי קאמר שבועה עלי אם אוכל.
<h2>דף כ.</h2>
רב אשי אמר תני התם שבועה שאי אוכל לך. ודייקינן אי הכי מאי למימרא, ומהדרינן מהו דתימא לישניה דאיתקילא ליה. כלומר מהו דתימא זה שנשבע ואמר שבועה שאי אוכל, שאוכל הוא שנתכוון לומר, ולישניה הוא דעקים ליה, ואמר שבועה שאי אוכל, כמו שאנו רואים כמה אנשים שהם מתחילים בדיבור ומתעכב הדיבור בלשונם, ונמצאו שוגים בתחלת הדיבור כמה פעמים ואחר כך משלימין אותו קא משמע לן.
תנו רבנן מבטא שבועה, איסר שבועה, איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור. ודייקינן עלה בגמרא מאי קאמר, אמר אביי הכי קאמר מבטא שבועה פירוש, אם אמר מבטא שאוכל לך מבטא לא אוכל לך, כמאן דאמר שבועה שאוכל לך שבועה לא אוכל לך דמי, איסר מתפיס בשבועה כגון שנשבע על ככר שלא יאכלנה ואחר כך התפיס בה ככר אחרת ואמר זו עלי כמו זו אסור, איסור איסר כלומר ואם התפיס באותה ככר שניה ככר שלישית ואמר גם זו עלי כמו זו, אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה בפיו דמי, נמצאת אותה ככר שניה שהתפיס אותה בראשונה, כאלו עליה עצמה היתה השבועה, וכשהתפיס בה זו הככר השלישית הוה ליה כמאן דאיתפיס בשבועה עצמה שהוא חייב, דהיינו איסר. ודייקינן להאי פירושא, וממאי דמבטא שבועה דכתיב [ויקרא ה' ד'] או נפש כי תשבע לבטא שפתים איסר נמי הא כתיב [במדבר ל' י"ד] כל נדר וכל שבועת איסר, אי נמי ממאי דאיסר מתפיס בשבועה הוא, ואינו עצמו לשון שבועה, דכתיב [שם שם יא] או אסרה איסר על נפשה בשבועה, שנמצא שלשון איסר אינו עצמו שבועה אלא מתפיס בשבועה הוא, מבטא נמי הא כתיב [ויקרא ה' ד'] לכל אשר יבטא האדם בשבועה, ואוקמינן דמבטא סתם שבועה מהכא, [במדבר ל' ז'] ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה וגו', במה אסרה במבטא. והיינו טעמא דאלים ליה האי קרא מהאי קרא דכתיב [ויקרא ה' ד'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, משום דההוא קרא הא אית ביה לשון שבועה, ואכתי איכא למימר דמבטא מתפיס בשבועה הוא, כמו איסר דכתיב ביה [במדבר ל' י"ד] וכל שבועת איסר שהוא מתפיס בשבועה, אלא כיון דאשכחן האי קרא אחרינא דכתיב או מבטא שפתיה ואין שם לשון שבועה כלל, מכלל דלשון מבטא גופיה היא השבועה שלא מצינו כן בלשון איסר [וכיון דנתברר מהאי קרא דלשון מבטא גופיה היא השבועה] ממילא שמעת מינה דההוא קרא דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה דלאו מתפיס בשבועה הוא אלא שבועה עצמה היא.
רבא אמר לעולם [אימא לך] מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, והכי קאמר מבטא שבועה איסר נמי שבועה. שאם אמר איסר לא אוכל לך חייב הוא, כאילו אמר שבועה לא אוכל לך, והאי דקתני בברייתא איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור הכי קתני ואיסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר, כגון שאמר הרי עלי איסר אם אוכל הרי הוא נדר ואינו עובר אלא בבל יחל דברו בלבד, ואם הוציאו בלשון שבועה, כגון שאמר איסר לא אוכל לך הרי הוא שבועה וחייב בקרבן עולה ויורד כמו שבועת ביטוי.
מיתיבי איזה איסר האמור בתורה, האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין, כיום שמת בו אביו, כיום שמת בו פלוני, כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, כיום שראה ירושלם בחורבנה, אסור, ואמר שמואל והוא שנדור ובא באותו היום. כלומר והוא שהיה נדור שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין באותו יום שהתפיס שהוא יום שמת בו אביו או יום שמת בו פלוני, או יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, או יום שראה ירושלם בחורבנה, בשלמא לאביי מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה, פירוש, כיון שאיסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דכתיב [במדבר ל' י"א] ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה, לומר לך שאם הוציאו בלשון נדר נדר, בלשון שבועה שבועה, ובהאי ברייתא דקתני שאיסר נדר מתפיס בנדר הוא, ממילא שמעת דאיסר דשבועה נמי מתפיס בשבועה הוא, אלמא מתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה, אלא לרבא דמפרש לה לאיסר דשבועה שהוא עצמו שבועה ואינו מתפיס בשבועה, ומדאיסר דשבועה שבועה איסר דנדר נמי נדר ואינו מתפיס בנדר, קשיא האי ברייתא דקתני איזה איסר האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' דאלמא איסר דנדר מתפיס בנדר הוא.
<h2>דף כ:</h2>
ומפרקינן אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסר נדר האמור בתורה, האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין וכו'. אבל לעולם איסר עצמו האמור בתורה לענין נדר אינו מתפיס בנדר, אלא הוא עצמו לשון נדר הוא, וגם איסר האמור לענין שבועה אינו מתפיס בשבועה, אלא הוא עצמו לשון שבועה הוא, ואם אמר איסר שלא אוכל לך חייב כאלו אמר שבועה לא אוכל לך. נמצא עכשיו לדברי רבא שאעפ"י שאיסר האמור בתורה לענין נדר הוא עצמו לשון נדר הוא ואינו מתפיס בנדר, אפילו הכי אם התפיס בנדר הוא אסור, כדקא מתרץ לה להאי ברייתא איזהו איסור נדר האמור בתורה, האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו וכו' וממילא שמעת דאע"ג דסבירא ליה נמי שאיסר האמור לענין שבועה הוא עצמו לשון שבועה הוא ולאו מתפיס בשבועה, אפילו הכי אם התפיס בשבועה איסורא מיהא איכא, אבל חיובא ליכא, ודייקא נמי מדקא אמר מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, אלמא חיובא הוא דליכא, משום דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי, אבל איסורא מיהא איכא.
ואוקמה שמואל להא דקתני כיום שמת בו אביו ויום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלם בחורבנה. והוא שנדור ובא מאותו היום.
ודייקינן עלה מאי טעמא, דאמר קרא [במדבר ל' ב'] איש כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור. כלומר עד שיתפיס בדבר הנדור, אבל אם התפיס בדבר שאיסורו שלא מחמת נדר לאו מתפיס בנדר הוא.
ודייקינן פשיטא, כלומר כיון דאוקימנא לברייתא דקתני כיום שמת בו אביו וכו' כגון שהיה נדור ובא מאותו יום שמת בו אביו ויום שמת פלוני, פשיטא שהמתפיס בו מתפיס בנדר הוא, ומאי קא משמע לן בברייתא כיום שמת בו פלוני, ומהדרינן כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה, סלקא דעתך אמינא כיון דכי לא נדר נמי אסור הוא לאכול ולשתות באותו היום, כי נדר לא חייל עליה איסור נדר, שהרי אסור הוא מעיקרא, וכי מתפיס לאו מתפיס בנדר הוא, קמ"ל דכיון דמדרבנן הוא דאסור אבל מדאורייתא מישרא שרי, וכי נדר חייל עליה איסור נדר, וכי מתפיס מתפיס בנדר הוא. ויש לפרש להא דאמרינן פשיטא, דאמימרא דשמואל קאי דאמר והוא שנדור ובא מאותו היום, כלומר פשיטא שאם לא היה נדור ובא ביום שמת בו אביו ביום שמת בו פלוני שאין כאן איסור כלל, ומהדרינן ביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם הוא דאיצטריך ליה לשמואל לאודועי והוא נדור ובא מאותו היום וכו'. והפירוש הראשון הוא הנכון מדקא אמרינן אי סלקא דעתך אמינא כיון דכי לא נדר אסור כי נדר לא חייל עליה איסור נדר, וכי מתפיס לאו מתפיס בנדר הוא, קמ"ל דמתפיס בנדר הוא ואסור. אלמא אברייתא גופה הוא דקתני דמתפיס בנדר הוא ואסור דאמרינן פשיטא ולאו אאוקימתא דשמואל, דהא שמואל לאו עיקר איסורא הוא דאתא לאשמועינן, דהא בהדיא קתני בברייתא דאסור, אלא והוא שנדור ובא מאותו היום הוא דאתא לאשמועינן, הילכך הפירוש הראשון הוא הנכון.
כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתיה מהכא [ויקרא י"ט י"ב] לא תשבעו בשמי לשקר, אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מהכא [שמות כ' ז'] לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. פירוש, והני ארבעה אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מקרי שבועת ביטוי וחייבין על זדונו מכות, משום שני לאוין דאית בהו, ועל שגגתן קרבן עולה ויורד, דכתיב [ויקרא ה' ד'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב וגומר, להרע היינו לא אוכל, להטיב היינו אוכל, לכל אשר יבטא האדם ריבה אכלתי ולא אכלתי וכדבעינן למימר קמן בסוף האי פרקא.
קונמות. שהן נדרים עובר בלא יחל דברו, דהיינו לאו, אבל קרבן בשוגג לית בהו.
מיתיבי שוא ושקר אחד הן. פירוש, סלקא דעתך דאשוא ושקר בשבועה קאי, משום דהני קראי כתיבי לא תשבעו בשמי לשקר, לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ועלה הוא דקא דייק, מאי אחד הן דקתני, מאי לאו מה שוא לשעבר שהוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, שנמצא שמעת השבועה היתה שבועתו שבועת שוא, אף שקר נמי לשעבר שהוא אכלתי ולא אכלתי, שנמצא שמעת (שבועתו) [השבועה] היתה שבועתו שבועת שקר, לאפוקי אוכל ולא אוכל שבשעת השבועה עדיין אינה שקר, שהרי אפשר שיקיים שבועתו.
ומהדרינן לא לעולם שוא ושקר דשבועה אינה אחד, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. שבועת שקר להבא ושבועת שוא לשעבר, והאי שוא ושקר אחד הן דקתני הכא, לאו אשוא ושקר דשבועה קאי, אלא אשוא ושקר דעדות קאי, דהא בדברות הראשונות כתיב [שמות כ' י"ג] ולא תענה ברעך עד שקר, ובדברות האחרונות כתיב [דברים ה' י"ז] ולא תענה ברעך עד שוא, ועלה הוא דקתני הכא שוא ושקר אחד הן, ומאי אחד הן דבדיבור אחד נאמרו, כדתניא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע.
הא דאמרינן מאי אחד הן דבדיבור אחד נאמרו. ויש לפרש, דאשוא ושקר דשבועה קאי, דכתיב [שמות כ' ז'] לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכתיב [ויקרא י"ט י"ב] לא תשבעו בשמי לשקר, ואע"ג דהאי קרא דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר לאו מכלל עשרת הדברות הוא, דהא אמרינן לקמן [כ"א ע"א] לשוא לשוא שני פעמים, אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר, דאשתכח דחד מנייהו שקר הוא, וכיון שכן כשאמר הקב"ה לישראל לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שוא ושקר אמר להן בדיבור אחד, וכשאמר לו משה באותן ארבעים יום שנתן לו בהם את התורה לא תשבעו בשמי לשקר, שוא ושקר אמר להם בדיבור אחד.
ואקשינן בשלמא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כדרב אדא בר אהבה וכו', אלא הכא למאי הלכתא. אלא לעולם האי דקתני שוא ושקר אחד הן לאו למימרא דבדיבור אחד נאמרו הוא, אלא מאי אחד הן לומר כשם שלוקה על שוא כך לוקה על שקר שהוא לא אוכל ואכל, אבל אוכל ולא אכל הא אמר ר' יוחנן בהדיא דלא לקי משום דהוה לאו שאין בו מעשה, ואקשינן כלפי לייא, אדרבה שקר שהוא להבא ויש בו מעשה ממש בודאי שהוא לוקה, ושוא שהוא לשעבר ואין בו מעשה אלא הקצת שפתים בלבד הוא שצריך לומר שהוא לוקה, אלא אימא כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא.
פשיטא האי לאו והאי לאו. פירוש, ואע"ג דהאי אית ביה מעשה שהיא האכילה והאי לית ביה מעשה, הא כתיב [שמות כ' ז'] כי לא ינקה ה', הוא דאינו מנקה, הא בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, וכיון דכתיב בהדיא כי לא ינקה ה', הוה ליה האי לאו דשוא כמו לאו דשקר שודאי לוקה עליו, ואמאי הוצרך לומר כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא, ומהדרינן מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי ואימא לא ינקה כלל קמ"ל כדשני ליה, הוא דאינו מנקה אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו, ואיבעית אימא האי דקתני שוא ושקר אחד הן הכי קתני כשם שמביא קרבן על שקר כך מביא קרבן על שוא, ורבי עקיבא היא דמחייב קרבן לשעבר כלהבא.
<h2>דף כא.</h2>
מיתיבי אי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, שבועת שקר נשבע להחליף. כלומר נשבע שאכלתי והוא לא אכל, או נשבע שלא אכל והוא אכל, אלמא שבועת שקר לשעבר הוא, ופריק אימא נשבע והחליף, כלומר נשבע שיאכל ואח"כ לא אכל או שנשבע שלא יאכל והחליף ואחר כך אכל שנמצאת שבועה שקר להבא היא.
כי אתא רבין אמר [רב] ירמיה אמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר, ואזהרתיה מהכא לא תשבעו בשמי לשקר [ויקרא י"ט י"ב], אוכל ולא אוכל וכו'. היינו שקר ואזהרתיה מהכא [במדבר ל' ג'] איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר (לה') על נפשו לא יחל דברו, ואי זו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב ושל זהב שהוא של אבן. אמר רב פפא הא דר' אבהו דאמר אכלתי ולא אכלתי שקר לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דאמר רב אידי בר אבין וכו' ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם. פירוש, ואם תשאל היכי קאמר דנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם לית בהו מעשה, והא אית בהו הקצת שפתים, וקיימא לן הקצת שפתים דהויא מעשה, ומדאמרינן בסנהדרין בפרק ארבע מיתות [ס"ה ע"ב] שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה דשמעת מינה דטעמא דאיתא בראיה, הא ליתא בראיה הקצת שפתים הויא מעשה, ואם כן אמאי קאמר דנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם לאו שאין בו מעשה היא. תשובתך, אע"ג דהקצת שפתים הויא מעשה מכל מקום לאו מעשה רבה הוא אלא מעשה זוטא, דהכי אוקימנא שם בפרק ארבע מיתות דהקצת שפתים מעשה זוטא הוא, וכיון שכן הא דאמרינן הכא כל לא תעשה שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו הכי קאמר לאו שאין בו מעשה ממש אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם, דאע"ג דלית ביה מעשה ממש שהוא מעשה רבה, אלא מעשה זוטא הוא דאית בהוא שהוא הקצת שפתים לוקין עליו.
ואמרינן נשבע מנלן, אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי דכתיב [שמות כ' ז'] לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ודייקינן מדכתיב [שם] כי לא ינקה ה' הוא דאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. ובתחילת מסכת תמורה [ג' ע"ב] גרסינן מימר מנלן ואוקימנא משום דבדיבורו עושה מעשה הוא, פירוש, מפני שהרי הוקדש התמורה בדבריו, דכתיב [ויקרא כ"ז ל"ג] ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו וגו'. מקלל חבירו בשם, דכתיב [דברים כ"ח נ"ח—נ"ט] אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא וגו' והפלא ה' את מכותך וגו', פירוש, ליראה את [השם] רמז הוא למקלל את חבירו בשם, וכתיב והפלא ה' הפלאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר [שם כ"ה ב'] והפילו השופט הוי אומר הפלאה זו מלקות.
ונחזור לשמעתין דהכא וה"ג אשכחן שבועת שוא דלוקה, שבועת שקר מנא לן, רבי יוחנן דידיה אמר לשוא לשוא שתי פעמים חד לגופיה, ואידך אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר, והוי בה ר' אבהו האי [שבועת] שקר היכי דמי, אלימא שבועה שלא אוכל ואכל לאו שיש בו מעשה הוא ולא צריך קרא, ואלא דאמר שבועה שאוכל ולא אכל האי מי לוקה והא איתמר שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אינו לוקה, ר' יוחנן אמר אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכו'. פירוש, קסבר ר' יוחנן דכי רבי רחמנא לאו דשבועה שאין בו מעשה למלקות, הני מילי שבועת שוא, שכיון שהוא לשעבר נמצא שבשעת השבועה הוא שמתחייב, הילכך אעפ"י שאין בה מעשה רבה מכל מקום הא איכא מעשה זוטא שהוא הקצת שפתים, ומשום הכי רבייה רחמנא למלקות, אבל אוכל ולא אכל שאינו מתחייב משעת השבועה כדי שתאמר הרי יש בה הקצת שפתים, אלא כשעובר היום דלא אכל הוא שמתחייב, שאין שם הקצת שפתים כלל, ונמצא שאין שם לא מעשה רבה ולא מעשה זוטא, כי הא לא רבייה רחמנא למלקות. וכיון דקסבר ר' יוחנן שמי שאמר שבועה שאוכל ולא אכל לא רבייה רחמנא למלקות, אם כן האי שבועת שקר דאמרת דרביה רחמנא מאי נינהו, ואמר ר' אבהו תהא באכלתי ולא אכלתי שהרי גם הוא משעת השבועה הוא מתחייב, ונמצא שיש בו מעשה זוטא שהוא הקצת שפתים כמו שבועת שוא, ומשום הכי רבייה רחמנא למלקות.
ודייקינן ומאי שנא. כלומר וכיון דרבייה רחמנא שבועת שקר למלקות, מאן לימא לן דאכלתי ולא אכלתי בלחוד דאית ביה הקצת שפתים הוא דרבייה רחמנא, דילמא כל לאו שאין בו מעשה הוא דרבייה רחמנא ואפילו אוכל ולא אכל אוכל דלית בו מעשה כלל לא מעשה רבה ולא מעשה זוטא.
ומהדרינן אמר רבא בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא. פירוש, מדאפקיה רחמנא לשקר בלשון שוא כדאמרינן לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר, אלמא האי שקר דומה לשוא הוא, מה שוא לשעבר שהוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, אף שקר נמי לשעבר שהוא אכלתי ולא אכלתי, אבל אוכל ולא אכל שהוא להבא לא רבייה רחמנא כלל, משום דלית ביה מעשה כלל לא רבה ולא זוטא כמו שאמרנו, וחזינא ליה לרבינו חננאל ז"ל בהא דאמר רבא בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא וכו', פירוש דלא דייק גבן, והאי פירושא דפרישנא טפי דייק ומסתבר. איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו שבועה שלא אוכל ככר זו וכו', פשוט הוא.
<h2>דף כא:</h2>
פיסקא ממתניתין שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי רבי עקיבא וכו' איבעיא להו ר' עקיבא בכל התורה כולה כר' שמעון סבירא ליה [דמחייב במשהו], דתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן, ובדין הוא (לאשמועינן) [דבעי איפלוגי] בעלמא, כלומר בכל איסורין שבתורה, והאי דקתני לענין שבועה שלא אוכל להודיעך כוחן דרבנן דאע"ג דאיכא למימר הואיל (ולא) [ואילו] פירש בשבועה ואמר שבועה שלא אוכל אפילו כל שהוא, מתחייב בכל שהוא, בסתם נמי מתחייב בכל שהוא קמ"ל דאפילו הכי פטרי רבנן בסתם ולא מחייבי אלא בכזית, או דילמא בעלמא כרבנן דפוטרים בכל שהוא ולא מחייבי אלא עד דאיכא כזית, והיינו טעמא דמחייב שבועה במשהו משום דקסבר הואיל וכדמפרש בשבועה (א)כל שהוא חייב, סתם נמי חייב בכל שהוא.
תא שמע דאמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב. פירוש, שהרי כל איסורין שבתורה האוכל אותם אינו חייב אלא עד שיאכל מהן כזית, וזה כיון שנשבע על ככר זה שלא יאכלנה נעשית עליו אסורה וכיון שכן אמאי מתחייב עליה בכל שהוא, אמר להן היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן וכו'.
היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב. ואם איתא לימא להו אנא נמי בכל התורה כולה כר"ש סבירא לי, ומהדרינן לדבריהם דרבנן הוא דקאמר, לדידי בכל התורה כולה כר' שמעון סבירא לי דמחייב מלקות בכל שהוא, אלא לדידכו דסבירא דבכל התורה כולה לא מחייב מלקות אלא בכזית, אודו לי מיהא לענין שבועה דמחייב ואפילו בכל שהוא, ומשום דהואיל ומפרש כל שהוא חייב סתם נמי חייב, ואמרי ליה רבנן לא, משום דלית להו הואיל.
תא שמע רבי עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בה באותה פת מן היין כדי לצרף כזית חייב. כלומר חייב מלקות, ואי סלקא דעתך בכל איסורין שבתורה כר' שמעון סבירא ליה דלא בעי כזית, למה לי צירוף בלא צירוף כזית נמי, דהא אמרת דמחייב מלקות ואפילו בכל שהוא, ועוד תנן שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב ר' שמעון פוטר. והוינן בה לתנא קמא אמאי חייב והא מושבע מהר סיני הוא שלא יאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, פירוש, וקיימא לן דאין שבועה חלה על שבועה כדקתני במתניתין [לקמן כ"ז ע"ב] בהדיא שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה ואכל אינו חייב אלא אחת, רב ושמואל ורבי יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין, דמיגו דחיילא שבועה על דברים המותרין חיילא נמי אדברים האסורים דהיינו איסור כולל.
וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא או במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן. דפליגי עליה דרבי עקיבא דסברי שהנשבע סתם אינו מתחייב אלא על שיעור גמור דהיינו כזית, הילכך אי אתה מוצא שתחול שבועתו על נבילות אלא כשישבע על פחות מכשיעור בפירוש, שאלולי שבועה שנשבע לא היה מתחייב משום נבילות וטרפות אלא על שיעור גמור שהוא כזית, ועכשיו שנשבע על פחות מכזית חלה שבועתו שהרי לא היה מושבע ועומד עליו מהר סיני.
או בסתם ואליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר נפשו בכל שהוא. כלומר ואעפ"י שנשבע סתם אמדינן לדעתיה שאוסר על עצמו ואפילו פחות מכשיעור, דאי משום נבילות וטרפות לא הוה מחייב אלא על שיעור גמור, ואי סלקא דעתא כר' שמעון סבירא ליה, כל שהוא נמי מושבע מהר סיני הוא, אלא לאו שמע מינה בעלמא דלא כר' שמעון סבירא ליה שמע מינה.
אמרו לו לר' עקיבא היכן מצינו באוכל כל שהוא, שהוא חייב שזה חייב וכו'. ואקשינן, ולא והרי אוכל נמלה שהוא חייב ואעפ"י שאין בה כזית, ופרקינן, בריה שאני. שכיון שהיא בריה ואסרה רחמנא מחייב עלה ואעפ"י דלית ביה כזית. והא דנשבע בפירוש על פחות מכזית שהוא חייב (ואפילו על פחות מכזית), ופרקינן, סתם מדמפרש לא גמרינן, והרי עפר שאם נשבע שלא לאכול עפר שהוא חייב ואעפ"י שאם אכל ממנו פחות מכזית, משום דלא בעינן כזית אלא במידי דבר אכילה הוא ואכילה ליתא בפחות מכזית, אבל עפר כיון דלא בר אכילה הוא כי אישתבע ואפילו אכל שהוא אישתבע.
<h2>דף כב.</h2>
אלא תפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר בכמה, תפשוט דלא מחייב עד דאכיל כזית. ומהדרינן, לא לעולם עפר דמחייב ואפילו פחות מכזית, ודקא אמרת היכי קתני במתניתין היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב והרי עפר, כי קתני, היכן מצינו באוכל כל שהוא שחייב שזה חייב, במידי דבר אכילה, אבל עפר דלאו בר אכילה לא קתני.
ואקשינן והרי קונמות. שכל מי שאומר קונם דבר זה עלי מתחייב ואפילו בכל שהוא, דכי בעינן כזית היכא דמדכר שמה דאכילה, דלא הויא אכילה בפחות מכזית, אבל קונמות דלא מדכר שמה דאכילה, ואפילו בפחות נמי מתחייב, ומהדרינן קונמות נמי כמפרש דמי, בלשון קונם דבר זה עלי משמע ואפילו כל שהוא ממנו.
אמר רבי עקיבא היכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן. פירוש, שהרי על שבועה שנשבע ועבר עליה מביא קרבן.
ודייקינן ולא והרי מגדף. פירוש, דכתיב [במדבר ט"ו כ"ט—ל'] תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו', הרי מגדף בשגגה מביא קרבן, דהוה ליה מדבר ומביא קרבן. ומהדרינן, מדבר ואוסר על עצמו באותו דיבור הוא דקא אמרינן, שלא מצינו שמביא קרבן כשעובר על אותו [דיבור] איסור והאי מדבר וחוטא הוא, והרי נזיר שהוא מדבר ואוסר על עצמו היין באותו דיבור ומביא קרבן, ומהדרינן, מדבר ומביא קרבן על איסור קאמר כלומר כשעובר על אותו איסור מביא קרבן, והאי מביא קרבן לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי, והרי הקדש שהוא מדבר ואומר הרי זה הקדש, כשעובר עליו ואוכלו מביא קרבן מעילה, דהוה ליה מדבר ואוסר ומביא קרבן על איסורו, ומהדרינן, אוסר על עצמו בלבד קא אמרינן, והאי כיון שאמר הרי זה הקדש נמצא שאוסר אותו על עצמו ועל כל העולם כולו.
והרי קונמות. כגון אמר קונם דבר זה עלי כשעובר עליו ואוכלו בשגגה הרי הוא מביא קרבן מעילה, כמו שמביא מי שאכל קרבן, שהרי עשה אותו דבר על עצמו אסור כמו הקרבן, דהוה ליה מדבר ואוסר על עצמו לבד ומביא קרבן על איסורו, ומהדרינן, קסבר אין מעילה בקונמות, אעפ"י שעשה אותו דבר איסור על עצמו כמו הקרבן, איסורא בעלמא הוא דאיתסר עליה, אבל לחיובי קרבן מעילה עליו כמו שנתחייב על אכילת קרבן לא.
אמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות דברי הכל בכל שהוא, מאי טעמא קונמות (נמי) כיון דלא קא מדכר שמא דאכילה כבריה דמי. ואותבינן עליה מיהא דתניא שני קונמות מצטרפין, פירוש, כגון שאמר תאנים וענבים עלי קונם אם אכל חצי זית מהתאנים וחצי זית מענבים מצטרפים וחייב, אבל אם נשבע שתי שבועות כגון שאמר שלא אוכל תאנים וענבים אין מצטרפים ר' מאיר אומר קונמות כשבועות ואין מצטרפין, ואי סלקא דעתך קונמות בכל שהוא למה לי צירוף, ופריק, הכא במאי עסקינן כגון דאמר אכילה מזו עלי קונם אכילה מזו עלי קונם, ומשום הכי בעיא צירוף דהא אכילה קאמר ואין אכילה פחות מכזית.
ואקשינן אי הכי אמאי מצטרפים. והרי כל אחד ואחד מהן איסורא בפני עצמו הוא, ופריק, כגון שאמר אכילה משתיהן עלי קונם, שכיון שכלל אותן כאחד נעשו שתיהן איסור אחד, ואקשינן, דכוותא גבי שבועות דאמר שבועה אכילה משתיהן עלי, כלומר שבועה שלא אוכל משתיהן, ואמאי לא מצטרפי והרי כלל את שתיהן בשבועה אחת ונעשו שתיהן איסור אחד.
אמר רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות לא מצטרפי, האי מימרא דרב פנחס חזינא ליה לחד מרבוותא ז"ל דקא פריש ביה הכי, חלוקים לחטאות משום דבסתמא כזית, ובדמפרש בכל שהוא, והאי פירושא לא דייק, חדא דמה ענין סתם ומפרש בכאן, אטו לצרופי שבועה דסתם לשבועה דמפרש הוא דמהדרינן, כי היכי דנימא חלוקין לחטאות נינהו ולא מצטרפי, לצרופי שתי שבועות דסתם להדדי הוא דמהדרינן, ועוד האי חלוקין לחטאות חלוקין בשיעורן מיבעי ליה, דהא לענין חטאות לאו חלוקין נינהו, הילכך האי פירושא לא דייק. והכין פירושא, כיון דאוקימנא להאי דקתני שתי שבועות אין מצטרפין כגון שאמר שבועה אכילה משתיהן עלי, ואקשינן אי הכי אמאי אין מצטרפות והרי כלל את שתיהן בשבועה אחת ונעשו תאנים וענבים אלו שנשבע עליהם איסור אחד, והוה ליה כמו חלב וחלב שמצטרפין, ופריק רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות, פירוש, אף על פי ששניהם בשבועה אחת כלל ונעשו שתיהם איסור אחד, מכל מקום כיון דגופים מחולקין הן חלוקין הן לחטאות, שאם אכל כזית תאנים וחזר ואכל כזית ענבים בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות, דלא דמי לחלב וחלב, דאילו חלב וחלב שם אחד וגוף אחד הוא, ומשום הכי כי אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית חלב אחר בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, אבל תאנים וענבים אלו אף על פי ששם אחד הן שהרי שניהם בשבועה אחת כללן ונעשו שתיהן איסור אחד, כיון דגופין מוחלקין הן אם אכל כזית מזה וחזר ואכל כזית מזה בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות, כמו שמתחייב מי שאכל חלב ודם בהעלם אחד, והא דומיא לאוכל חמש חתיכות מחמשה זבחים של נותר שהוא חייב חמש חטאות, הואיל וגופין מחולקין הן, כדמפרש במסכת כריתות [ט"ו ע"ב] בפרק אמרו לו אכלת חלב, וכיון דחלוקין הן לחטאות משום הכי לא מצטרפי, אבל שתי קונמות שאין שם חיוב חטאות כלל אלא מלקות בלבד הוא שמתחייב במזיד, אין שם דרך לומר דחלוקין הן ולא מצטרפי, שהרי לענין מזיד אפילו מי שאכל כזית תאנים וחזר ואכל מאותם תאנים עצמן שהוא שם אחד וגוף אחד מתחייב הוא מלקות על כל אכילה ואכילה, וכיון שכן לגבי תאנים וענבים אין כאן דרך לומר דכיון דחלוקין לחטאות לא מצטרפי, שהרי אפילו תאנים וענבים חלוקים הן ומתחייב על כל אכילה ואכילה, ואפילו הכי לענין אצטרופי מצטרפי פירוש, כשאכל חצי מזה וחצי מזה, הדין הוא פירושא דהאי מימרא דרב פנחס ופירושא מעליא הוא.
רבינא אמר כי אמר רב פפא דקונמות דברי הכל בכל שהוא לענין מלקות. משום דלא מדכר שמה דאכילה, כי היכי דליבעי שיעור אליבא דמאן דבעי שיעור לענין שבועה, וכי תניא ההיא שני קונמות מצטרפין דשמעת מינה דבעי שיעור לענין קרבן מעילה, שאם עבר ואכלה בשוגג מתחייב הוא קרבן מעילה, לפי שכיון שאמר קונם דבר זה עלי נעשה אותו דבר איסור עליו כקרבן, ואם עבר עליו ואכלו בשוגג מתחייב קרבן מעילה כמו שמתחייב אם אכל הקרבן עצמו בשוגג, וקיימא לן שמי שאכל כלום מן הקדשים אינו מתחייב קרבן מעילה אליו עד שיהנה בשוה פרוטה, כדתנן [מעילה י"ח ע"א] הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש מעל, ועלה אמרינן למימרא דסברי רבנן דיש מעילה בקונמות. ושאותו דבר שנאסר עליו כקרבן כמו הקרבן עצמו הוא חשוב, והא תניא ככר זו הקדש ואכלה בין הוא ובין חבירו מעל, שהרי מכלל קודש (ה') הוא, לפיכך יש לה פדיון כמו שיש פדיון לכל ההקדשות דבדק הבית, ואם אמר ככר זה עלי הקדש שנמצא שלא אסרה אלא על עצמו בלבד, דהוה ליה כמו שאמר דבר זה קונם עלי, אכלה הוא מעל וחברו לא מעל, שהרי לא אסר אלא על עצמו בלבד, לפיכך אין לה פדיון, לפי שהפדיון אינו אלא בדבר שהוא גופו הקדש, אבל בדבר שאין גופו הקדש אלא שהוא אוסר על אדם אחד כהקדש, הוה ליה איסור בעלמא על אותו אדם, והאיסור אין לו פדיון דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות, וזה הככר שאסרה על עצמו ולא על אחרים כקונמות דמיא, הנה סברי רבנן בפירוש שאין מעילה בקונמות.
<h2>דף כב:</h2>
איפוך רבי מאיר אומר בין הוא בין חבירו לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות. אבל רבנן מסבר סבירא להו דיש מעילה בקונמות, ואקשינן, אי הכי הא דקתני בהך מתניתא ר' מאיר אומר קונמות כשבועות ואין מצטרפין, איצטרופי הוא דלא מצטרפי לחיובא קרבן מעילה, הא מעילה אית בהו, והא אמר ר' מאיר אין מעילה בקונמות כלל.
ופרקינן לדבריהם דרבנן קאמר להו. לדידי אין מעילה בקונמות כלל לדידכו דאמריתו יש מעילה בקונמות מאי שנא שתי שבועות דלא מצטרפי לחיובי חטאת מאי שנא שתי קונמות דמצטרפי לחיובי קרבן מעילה, ורבנן שבועות איכא דרב פנחס דאמר מתוך שחלוקין לחטאות שהרי אם אכל כזית מזו וחזר ואכל כזית מזו בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות, הואיל וגופין מחולקין הם לא מצטרפי, אבל לענין קרבן מעילה שאין חלוקין, שהרי אם אכל מזה שוה פרוטה ומזה שוה פרוטה בהעלם אחד מעילה אחת הוא שמתחייב ולא שתי מעילות ומצטרפי.
אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. כלומר יצא ידי אכילה.
בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר, בכמה, כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית. לפי שלשון אכילה אינה פחות מכזית, או דילמא כיון דעפר לאו מידי דאכלי ליה אינשי הוא בכל שהוא תיקו.
בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. כיון דעל ידי תערובת אכלי ליה אינשי, פירוש, בכלל העינבא הוה ליה אוכל ודעתיה אכזית, או דילמא כיון דלא אכלי ליה בעיניה לאו אוכל הוא, ובכל שהוא מחייב כמו העפר, וזו הבעיא בדרך אם תמצא לומר היא, [כלומר] אם תמצא לומר דעפר כיון דלאו אוכל הוא בכל שהוא, חרצן מאי וכו' תיקו.
בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. פירוש, גם זו הבעיא בדרך אם תמצא לומר, כלומר אם תמצא לומר חרצן כיון דמתאכל על ידי תערובת עם העינבא הוה ליה אוכל ודעתיה אכזית, נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, כיון דכזית איסורא דאורייתא הוא, כי קא מישתבע אהיתירא משתבע שהוא פחות מכזית, או דילמא כיון דאמר שלא אכל לשון אכילה משתבע אכזית.
תא שמע שבועה שלא אוכל [ואכל] נבילות וטריפות שקצים ורמשים, חייב, ור' שמעון פוטר, והוינן בה אמאי חייב, מושבע מהר סיני הוא, ואין שבועה חלה על שבועה, רב ושמאול ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין. כגון שאמר שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות דמגו דחיילא שבועה אשחוטות חילא נמי אנבלות, וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור, ואליבא דרבנן דאמרי כי לא מפרש דעתיה אכזית, הילכך לרבנן מוקמי לה כגון שנשבע על חצי שיעור בפירוש שאינו מושבע עליו מן התורה, ומשום הכי חיילא עליה שבועה, והא חרצן לנזיר כנבלה דמיא, וטעמא דפריש חצי שיעור הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה וכו' פשוט הוא.
הכי גרסינן אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב, ואיבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא וכו' ואי בעית אימא קרא שתיה בכלל אכילה דאמר ריש לקיש מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה, דכתיב [דברים י"ד כ"ג] ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך, ותירוש חמרא הוא וקא קרי ליה ואכלת. ודייקינן, ודילמא על ידי אניגרון. כלומר שנותנין אותו בתבשיל ומבשלים אותו ונעשה כמו אניגרון שהוא מיא דסילקא, ומשום הכי קרי ליה ואכלת, דהא אכילה הוא דקא אכיל ליה, אבל משתא ממש יש לומר דשתיה לאו אכילה היא.
<h2>דף כג.</h2>
אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא [דברים י"ד כ"ו] ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר, יין חמרא הוא, וקא קרי ליה ואכלת. ודייקינן, ודילמא הכא נמי על ידי תערובת, ומהדרינן, שכר כתיב מידי דמשכר. כלומר האי שכר איין קאי, והכי קאמר יין שמשכר ואי זה זה זו שתיה, אבל על ידי אניגרון דלא משכר לא אישתעי קרא.
ואקשינן ודילמא דבילה קעילית. כלומר ודילמא לעולם אימא לך שכר לאו איין קאי אלא מילתא באנפי נפשיה הוא, ואם תאמר כיון שאמר יין למה הוצרך לומר שכר, יש לומר דהאי שכר דבילה קעילית היא שמשכרת בני אדם כמו שמשכר היין, דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב, ומשום הכי קאמר רחמנא ואכלת, דהא יין על ידי אניגרון הוא, ושכר דבילה קעילית היא, דתרוייהו בני אכילה נינהו, אבל שתיה לעולם לאו אכילה הוא, ומהדרינן, גמר שכר שכר מנזיר, מה התם יין הוא דאסור, אבל דבילה קעילית לא, הכא נמי האי שכר איין קאי, אבל דבילה קעילית לא וכיון דאיין הוא דקאי, ליכא למימר דעל ידי אניגרון הוא, דלא משכר מידי, אבל שתיה ממש הוא, וקא קרי ליה ואכלת אלמא שתיה בכלל אכילה היא.
אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת, אי אמרת בשלמא שתיה בכלל אכילה היא, איצטריך ליה לתנא לאשמועינן. [דאע"ג] דתרי גווני אכילה היא והוה סליק אדעתין דמחייב תרתי, מכל מקום כיון דשתיה בכלל אכילה היא כאכילה אריכתא דמיא ואינו חייב אלא אחת, דהא בהעלמה אחת הוא דאכל ושתה, אלא אי אמרת (בשלמא) דשתיה לאו בכלל אכילה היא שבועה שלא אוכל ואכל ועשה מלאכה מי איצטריך לאשמועינן דאינו חייב [אלא אחת שהיא האכילה בלבד ואינו חייב] כלום אעשית מלאכה פשיטא, כיון דאמרת דשתיה לאו בכלל אכילה היא בודאי שעל האכילה הוא שמתחייב ולא על השתיה, [שהרי לא נשבע אשתיה].
אמר ליה אביי ואלא מאי שתיה בכלל אכילה היא, אימא סיפא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים, והא כיון דאמר שלא אכל איתסר ליה בשתיה. דהא אמרת דשתיה בכלל אכילה היא, וכיון שכן כי הדר בתר הכי ואמר שלא אשתה אמאי חיילא שבועתיה ומחייב, והא מושבע ועומד עליו הוא, ואמאי חיילא עליה שבועה אילו אמר שלא אשתה והדר קאמר שלא אשתה מי מחייב תרתי, ואוקימנא, דכיון דאמר ושלא אשתה גלי אדעתיה דהך אכילה דקא אמר מעיקרא אכילה גרידתא היא, אבל לעולם היכא דאמר שלא אוכל ולא אמר שלא אשתה שתיה בכלל אכילה היא.
אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה ושתה משקין שאין ראויים לשתיה פטור, הא אם שתה משקין הראוין לשתיה חייב, ואמאי הא שבועה שלא אוכל קאמר. אלא לאו שמע מינה דשתיה בכלל אכילה, ודחינן, ודילמא דאמר תרתי, כלומר הכי קתני במתניתין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור, הא ראויין חייב משום דהא שלא אוכל ושלא אשתה קאמר, אבל אילו אמר שלא אוכל בלחוד אע"ג דשתה משקים הראויים לשתיה נמי פטור משום דשתיה לאו בכלל אכילה הוא.
פיסקא ממתניתין שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין פת שעורים פת כוסמין, אינו חייב אלא אחת. פירוש, דכולהו אכילה אריכתא הוא, שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת, פירוש, שכיון שפירש אותן בשבועה נעשה כל אחד מהן שבועה בפני עצמה, ולחיובי שבועה נפשיה אכל חד מינייהו הוא דאיכוון.
ודייקינן ודילמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא הוא [דפרט]. ולאו לאחיובי אכל חדא וחדא דהא אילו אמר שלא אוכל סתם משמע אכל מילי ומשום הכי קא פריש להו להני כי הכי דלשתרי בשאר מלי אחרנייתא. ומהדרינן, אם כן הוה ליה למימר חטים ושעורים וכוסמין ולא לימא פת, ודייקינן, אילו (אמר) הכי הוה אישתבע הוה משמע ואפילו לכוס נמי אסור קמ"ל פת, כי היכי דלשתרי לכוס. ומהדרינן, אכתי הוה ליה למימר פת של חטים וכן של שעורים וכן של כוסמים דודאי קא פטר נפשיה מאחרנייתא וקא פטר נפשיה לכוס, פת למה לי, שמע מינה לחלק ולמהוי כל חדא מינייהו שבועה באנפי נפשיה.
<h2>דף כג:</h2>
שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה וכו', בשלמא התם דאמרת מייתרא ליה פת והוה ליה לחלק, אלא הכא מי מייתר, ודילמא למיפטר נפשיה ממשקין אחרניתא הוא דקאמר יין ושמן ודבש. ואוקימנא, כגון דקיימי לפניו, דהוה ליה למימר שבועה שלא אשתה אלו ומיניהן, יין ושמן ודבש למה לי, שמע מינה לחלק.
תנן התם בפרק שבועת הפקדון בהאי מסכתא [ל"ו ע"ב] תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת, שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין חייב על כל אחת ואחת. פירוש, שכיון שפרט אותן נמצאת שבועה על כל אחת ואחת מהן בפני עצמו, ואמר רבי יוחנן אפילו פרוטה מכולם מצטרפת, פירוש, שאף על פי שפרט אותן ונעשה כל אחד מהן שבועה בפני עצמה, אפילו הכי מכי אמר מעיקרא שבועה שאין לך בידי אכולהו, הרי נכללו כולן בשבועה אחת והויין להו שבועה אחת, שאילו אמר שבועה שאין לך בידי חטין שבועה שאין לך בידי שעורין שבועה שאין לך בידי כוסמין בודאי שכל אחת מהן שבועה בפני עצמה היא, ואין אחד מהן מצטרף לחבירו [אבל] עכשיו שאמר שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין נמצא שזה שאמר מעיקרא שבועה שאין לך בידי אכולהו קאי, והויין להו כולהו מוכללין בשבועה אחת וכיון שכן אפילו פרוטה מכולן מצטרפת, ואהני האי פרטא דפריט להו בתר הכי [וקאמר חיטים ושעורים וכוסמין כי היכי דאי] איכא בהדיה פרוטה מהאי ופרוטה מהאי דלחייב על כל חדא מינייהו.
פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר כי מחייב אכל חדא מינייהו אפרטי הוא דמחייב, אבל אההוא כללא קמא דכללינהו לכולהו בשבועה אחת לא מחייבי, דכי אכללינהו לענין צרופי בלחוד הוא דכללינהו, ולא לאחיובי עליה באנפי נפשיה, בר מחיובא דפרטא, וחד אמר כי אכיל שיעור מכל חד מנייהו מיחייב חדא אכל חד מינייהו, דהא פרטינהו ומחייב נמי חד אכולהו משום ההוא כללא קמא דכללינהו כולהו בהדדי ועבדינהו שבועה אחת, דהויין להו ארבעה חיובין אכולהו, חד אכללא ותלתא דפרטא, הכא לענין שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין דקתני במתניתין דחייב על כל חד מינייהו, מאי, מי אמרינן דמדלא אמר שבועה שלא אוכל פת חטין שבועה שלא אוכל פת שעורין שבועה שלא אוכל פת כוסמין, וקאמר שבועה שלא אוכל אכולהו, הרי כללינהו כולהו בשבועה אחד, ולהכי הוא דאיכוון למיכללינהו בשבועה אחת, כי היכי דכי אכיל פחות מכשיעור מכל חד מינייהו מצטרפי כולהו לכשיעור, דהא כללינהו בשבועה אחת, והויין להו כחד שבועה, הילכך מהני האי כללא קמא דכי אכיל פחות מכשיעור מכל חד מינייהו מצטרפי אהדדי ומחייב, ומהני האי פרטא דפריט להו בתר הכי דכי אכיל כשיעור מכל חד מינייהו מחייב אכולהו, או דילמא לא, ומהדרינן, הכי השתא בשלמא התם לענין שבועת הפקדון מחייב אכללא ומחייב אפרטא, ומסקינן עלה דמעיקרא כללינהו כולהו בחד שבועה, ובתר הכי פרטינהו לכל חד וחד מינייהו בשבועה באנפי נפשיה, דהא אשתבע והדר אשתבע מיחייב תרתי כדקתני במתניתין [שם] בהדיא השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים והודה חייב על כל אחת ואחת, אמר ר' שמעון מה טעם מפני שהוא יכול לחזור ולהודות, אבל הכא לענין שבועה שלא אוכל אי סלקא דעתך דכללינהו כוליה מעיקרא בחד שבועה כי הדר פרטינהו בתר הכי אמאי חיילא עליה ההוא שבועה דפרטא כלל, והא מושבע מהר סיני הוא עליה מעיקרא דכללינהו כולהו בשבועה אחת, אלא ודאי מדחזינן דמחייב אכל חד מינייהו דאלמא ההיא שבועה דפרטא חיילא עלייהו, מכלל דהאי דקאמר מעיקרא אכולהו שבועה שלא אוכל לאו למכללינהו כולהו בחדא שבועה קא מיכוון כי היכי דליצטרפי אהדדי, אלא אשבועה דפרטא הוא דאיכוון אבל אכללא לא איכוון.
פיסקא ממתניתין שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה פטור. דייקינן בגמרא הא גופא קשיא אמרת אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה פטור, אלמא אוכלין שאינן ראויין לאכילה לאו אכילה הוא, והדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב, אלמא אוכלין שאינן ראויין לאכילה אכילה היא.
ומהדרינן הא לא קשיא רישא בסתם סיפא במפרש. ואומר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים.
ואקשינן, מפרש נמי וכו' מושבע מהר סיני הוא. והיכי חיילא עליה שבועה. ופרקינן, רב ושמואל דאמרי תרוייהו בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין דמגו דחיילא שבועה אמותרין חיילא נמי אדברים האסורים, ריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור שאינו מושבע עליו מהר סיני, ואליבא דרבנן דאמרי שאם לא פירש חצי שיעור אינו אסור אלא בכשיעור, אי בסתם ואליבא דרבי עקיבא דאמר שמי שנשבע סתם, דעתו אפילו על חצי שיעור.
<h2>דף כד.</h2>
ודייקינן, בשלמא לריש לקיש. דמוקים לה למתניתין דקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים חייב במפרש חצי שיעור דלא מושבע מהר סיני הוא דקא פטר ר' שמעון. פירוש, משום דקא סבר חצי שיעור אסור מן התורה והוא ליה מושבע מהר סיני כדתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן בלבד, אלא לר' יוחנן דמוקים לה בכולל דברים האסורין עם דברים המותרין מאי טעמיה דר' שמעון דפטר, ומהדרינן, רבי שמעון לטעמיה (דר' שמעון) דלית ליה איסור כולל, דתניא ר' שמעון אומר האוכל נבילה ביום הכפורים פטור, פירוש פטור מחיוב יום הכפורים משום דאין איסור יום הכפורים חל אאיסור נבילה, ואילו הוה ליה איסור כולל כי אכיל לנבילה ביום הכפורים הוה מחייב לה נמי משום איסור יום הכפורים, דכי היכי דמחייב משום נבילה, משום דמעיקרא אסור הוא בנבילה ומותר בשחוטה חל עליה יום הכפורים מיגו דאיתסר בשחוטה ובכולהו מילי דאכילה, אתסר נמי בנבילה.
ודייקינן בשלמא לריש לקיש היינו דמשכחת לה בלאו והן. פירוש, עיקר שבועת ביטוי בהאי קרא הוא דכתיב [ויקרא ה' ד'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב, להרע היינו לא אוכל, להטיב היינו אוכל, דהוה ליה לאו והן, הילכך אין חייבין לעולם על שבועת בטוי אלא כשיתכן שישבע על לאו והן וחיילא שבועתו, והיינו דקא מקשה השתא בשלמא לריש לקיש דמוקים לה בפחות מכשיעור, היינו דמשכחת לה בלאו והן, שהרי אם נשבע שיאכל חצי שיעור מנבילות וטרפות חיילא שבועתו הואיל ואינו מושבע עליו מהר סיני, ואם ישבע שלא יאכל נמי חיילא שבועתו, שהרי אינו מושבע עליו מהר סיני, אלא לר' יוחנן דמוקים לה בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים דאשתכח שעל שיעור גמור נשבע, ומשום דכלל ליה בהדי דברים המותרין הוא דחיילא שבועתו, בשלמא לאו משכחת לה דחיילא שבועתו בכולל להו דברים המותרין עם דברים האסורין, אלא הן היכי משכחת לה שישבע שיאכל שיעור גמור מנבילות וטרפות וחיילא שבועתו, ואם תאמר בכולל אותן עם דברים האסורין [כי] אמרינן כולל הני מילי היכא דקא מוסיף איסור אאיסוריה קמא, אבל למשירייה לאיסורא קמא לא.
ומהדרינן משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. הא מימרא חזינא ליה לחד מרבותא דקא פריש הכי, שאם נשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור, אבל נשבע לאכול עפר ונבלה ולא אכל מיגו דחיילא שבועתו אעפר חילא נמי אנבילה, והך פירושא לא דייק הוא דאם כן מאי איריא עפר אפילו כולהו מילי נמי דלית בהו איסורא כי קא משתבע עלייהו בהדי נבלה נימא מגו דחילא שבועה עלייהו חיילא נמי אנבלה, ואם כן אמאי אוקמה בעפר [טפי] מכל מילי דלית בהו איסור. ועוד, דכי אמרינן איסור כולל הני מילי היכא דמשתבעי אדברים האסורים בהדי דברים המותרין למסרינהו אנפשיה דקא מוסיף בהו איסורא אאיסורא דאית בהו, דאי לאו דכללינהו בהדי אחרינא לא הוה חיילא שבועה עלייהו דמושבע מהר סיני הוא, וכיון דכללינהו בהדי אחרינתא אמרינן מגו דחילא שבועה אהנך מותרים חיילא נמי אהנך אחריני בהדייהו באיסור כולל, וקיימי עליה בתרי איסורי, אבל היכא דמשתבע אדברים אסורין למישרינהו אנפשיה אע"ג דכללינהו בהדי דברים המותרים לא חיילא שבועה עלייהו כלל, דלאו כל כמיניה דקא משתבע למישרי איסורא, הילכך האי פירושא לא דייק. והכין פירושיה, משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. כלומר אע"ג דלא משכחת לה בהן ממש דהא אי אישתבע שיאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים ואע"ג דכליל להו בהדי דברים המותרין לא חיילא עליה שבועה כלל.
משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. דאלמא אע"ג דעפר לאו בר אכילה הוא, כשנשבע סתם ואמר שבועה שאוכל, אכילת עפר עולה לו באכילה ונפטר מאותה שבועה, [וממילא שמעינן שאם נשבע סתם ואמר שבועה] שאוכל ואכל נבילות וטריפות, אע"ג דלאו ראוין לאכילה נינהו, אכילתן עולה לו באכילה ונפטר מאותה שבועה שנשבע וכו', וכיון שכן הרי אתה מוצא שישבע שיאכל ותחול שבועתו ואפילו על נבלות וטריפות, שאעפ"י שאי אתה מוצא שישבע בפירוש שיאכל נבילות וטריפות ותחול שבועתו, כיון שאם ישבע שיאכל סתם ואכל אחר כך נבילות וטריפות, אכילתן עולה לו באכילה ונפטר בה מידי שבועה, נמצא כאילו השבועה מעיקרא על כל אכילת דבר היתה, ואפילו על נבלות וטרפות דהיינו הן, הדין פירושא דהאי מימרא ופירושא (דוקא) [דייקא] הוא.
אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא. שאכילת דבר שאינו ראוי לאכילה אכילה מיקריא, קונם, שאין אשתי נהנית לו אם אכלתי היום והוא שאכל נבלות הרי אשתו אסורה, אלמא אכילת נבלות אעפ"י שאינן ראוין לאכילה אכילה מיקריא, וממילא שמעת דכי היכי דמי שנשבע שלא (אוכל) [אכל] כלום למפרע והוא שאכל נבלות וטרפות דאכילה מיקריא, ומחויב משום שבועת שקר, הכי נמי מי שנשבע שיאכל להבא ואכל טרפות דאכילה מיקריא ועולה לו באכילה, ונפטר מידי שבועה כמו שאמרו למעלה, והיינו דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא.
ודחינן התם שנשבע שלא אכלתי למפרע בעידנא דאשתבע אחשבה ושויה אכילה, אבל הכא בעידנא דאשתבע אכתי לא אכלינהו לנבילות וטריפות, הא לא אחשבינהו לאכילתן אכילה, ויש לומר דכי אשתבע שיאכל על אכילת דברים הראויין לאכילה הוא דאשתבע. ויש בכאן לשאול לרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאלמא אכילת דבר שאין ראוי לאכילה אכילה מיקריא, אי הכי הא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל דברים שאינן ראוין לאכילה פטור, ואמאי פטור והא אמרת דאכילת דברים שאין ראוין לאכילה אכילה מיקריא, ותשובתה, שאני מיפטר משבועה (מאי חיובי) [מאחיובי שבועה], דאילו לענין מיפטר משבועה כי קא משתבע שיאכל וחזינן ליה בתר הכי דקא אכיל דברים שאין ראויים לאכילה, גלי אדעתיה דליפטר שבועה מנפשיה הוא דקא מהדר ואכיל להו להנהו מידי, ואגלאי מילתא למפרע דכי אשתבע שיאכל ואפילו על דברים שאין ראויין לאכילה אכוין, אבל לענין חיובי אשבועה כיון דאשתבע שלא יאכל וקא חזינן ליה בתר הכי דקא אכיל דברים שאינן ראויים לאכילה גליה אדעתיה דהך שבועה דאשתבע דאדברים שהן ראויין לאכילה [הוא] דאיכוין, דמשום הכי קא אכיל להו השתא להני דברים שאין ראויין לאכילה. ולענין לשעבר לא מיבעיא לשעבר לענין אפטורי משבועה כגון דאשתבע שאכל והוא שאכל דברים שאין ראויין לאכילה דפטור משבועתו הוא, דהא ודאי אחשבה לאכילתו ושויה אכילה, אלא אפילו לענין אחיובי (ה)שבועה נמי, כגון דאשתבע שלא אכל והוא שאכל דברים שאין ראוין לאכילה כיון דלשעבר הוא הא ודאי אחשבה לאכילתו, והויא לה אכילה הנהו מידי אכילה ומחייב אשבועתו, והיינו דתנן קונם שאין אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא שאכל נבלות וטרפות הרי אשתו אסורה, ואוקימנא, משום דכיון דלשעבר הוא בעידנא דאשתבע הא אחשבה לאכילתו אכילה.
<h2>דף כד:</h2>
אמר רבא מאי טעמא דמאן דאית ליה איסור כולל מידי דהוה ליה איסור מוסיף. מה התם איסור חל על איסור באיסור מוסיף, הכא נמי איסור חל על איסור באיסור כולל, פירוש, איסור מוסיף, כגון בשר קדש שהוא ראוי לגבוה ואסור להדיוט הוה ליה נותר, מיגו דאיתוסף ביה איסורא לגבי גבוה, איתוסף ביה נמי גבי הדיוט, ופירוש איסור כולל, כגון טהור שהוא אסור בחלב ומותר בבשר קדש הוה ליה טמא מיגו דאיתסר בבשר קדש איתסר נמי בחלב, והיינו דאמרינן הכא ומאן דפטר באיסור כולל אמר לך איסור מוסיף איתוסף ביה איסורא בחתיכה עצמה, ואיסור כולל שהוא מחתיכה לחתיכה לא אמרינן.
אמר רבא למאן דאמר דאית ליה איסור כולל, אמר שבועה שלא אוכל תאנים. שנמצא שנאסרו תאנים עליו, וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחיילא שבועה אענבים שעדיין לא היו אסורין עליו, חיילא נמי שבועה אתאנים, ואף על פי שכבר היו אסורין עליו משבועה ראשונה, ואמרינן, פשיטא, ומהדרינן, מהו דתימא איסור הבא מאליו הוא דחייל באיסור כולל, כגון איסור יום הכפורים שהוא איסור הבא מאליו, אבל איסור הבא מעצמו, כלומר מה שמביא הוא על עצמו בשבועתו, אימא כיון שהיו התאנים אסורין עליו משבועה ראשונה לא חיילא עליה שבועה שנייה כלל, ואפילו באיסור כולל קמ"ל.
מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, ואלו הן, טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים. פירוש, האי טמא זר הוא שנמצא חייב חטאת משום אכילת חלב, וחטאת משום טמא שאכל את הקדש, וחטאת משום נותר, וחטאת משום יום הכפורים, ואשם מפני שהוא זר ואכל את הקדש, והני ארבע חטאות ואשם אחד איכא מנייהו דחייל באיסור מוסיף איסור חלב הוא האיסור הראשון, לפי שמשעה שנולד נאסר משום חלב שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה, הוקדשו מיגו דאיתוסף ביה בההוא הקדש איסור הנאה איתוסף ביה נמי איסור אכילה משום הקדש, ונמצא כשאכל שחייב חטאת משום חלב, ואשם משום זר שאכלה את הקדש. ועד כאן להדיוט הוא דאסור אבל לגבוה שרי, הוה ליה נותר, מיגו דאיתסף ביה איסורא לגבי גבוה איתוסף ביה נמי איסורא לגבי הדיוט, ונמצא שמתחייב עליו גם משום נותר, ועד כאן זה הזר בחלב הוא דהוה אסיר, אבל בבשר הקדש כגון פסח ושלמים שרי הוא ליה טמא, מיגו דאיתסר בחתיכות טהורות שהוא בשר הקדש איתסר נמי בחלב בכללן, והיינו איסור כולל, ונמצא שמתחייב עליו גם משום טמא שאכל את הקדש. ועד כאן בקדשים הוא דאסירי אבל בחולין שרי חל עליה יום הכפורים, מיגו דאיתסר בחולין איתסר נמי בהאי חלב בכללן, וגם זה אסור כולל, נמצא שחייב עליו ארבע חטאות ואשם אחד, חטאת אחד שהוא משום חלב הוא העיקר, וחטאת דנותר ואשם דזר שאכל את הקדש באיסור מוסיף, וחטאת דטמא שאכל את הקדש, וחטאת דיום הכפורים באיסור כולל. ועיקר האי מתניתין בכריתות [י"ג ע"ב] בפרק אמרו לו אכלת חלב, [ר' מאיר אומר אף] אם היתה שבת, [והוציאו חייב] והוא דאילו על הוצאת יום כפורים לא מחייב דקא סבר ר' מאיר אין עירוב והוצאה ליום הכפורים. והכין פירושה בגמרא דיליה, וקא מותיב מינה השתא רבא בריה דרבה תיובתא עליה דרבא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים, דאלמא אפילו איסור הבא מעצמו חייל באיסור כולל, וקאמר מכדי האי תנא לאפרושי כמה חטאות אאכילה קא מהדר, וכיון שכן אי סלקא דעתך דאפילו איסור שמביא הוא על עצמו חייל נמי באיסור כולל, ליתני נמי חטאת חמשית, כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמיגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא נמי אחלב, ומהדרינן, האי תנא איסור הבא מאליו קתני, אבל איסור שמביא על עצמו לא קתני.
ואקשינן, והרי הקדש דלאו איסור הבא מאליו הוא שהרי הקדיש הוא ואלולי שהקדישו לא היה אסור דהוה ליה איסור שהביא על עצמו וקתני. ומהדרינן דהאי הקדש בכור שקדושתו מרחם הוא דהוה ליה אסור הבא מאליו, ואיבעית אימא כי קתני מידי דלית ביה שאלה, אבל שבועה דאית ליה שאלה דהא אפשר דמתשיל אשבועתיה ופקע אסוריה לא קתני.
והרי הקדש דאפשר נמי דמיתשיל עליה ופקע איסורא וקתני, ומהדרינן, הא אוקימנה בבכור דלא אפשר לאיתשולי עליה דהא קדושה הבאה מאליו הוא, ואיבעית אימא כי קתני קרבן קבוע, אבל שבועה דקרבן עולה ויורד הוא לא קתני, ואקשינן והא טמא שאכל את הקדש דקרבן עולה ויורד הוא וקתני. ומהדרינן, אפשר לאוקומה דהאי טמא נשיא הוא, ומני רבי אליעזר היא דאמר נשיא טמא שאכל את הקדש מביא קרבן שעיר כמו שמביא על כל עבירות שבתורה, דהוה ליה קרבן קבוע. ועיקר מימריה דר' אליעזר מפורש במסכת הוריות בסוף פרק שני [ט' ע"ב].
רב אשי אמר כי קתני מידי דחיילא אכשיעור. ולא אפחות מכשיעור, ושבועה דחיילא אפחות מכשיעור שהרי אם פירש בשבועתו שלא יאכל ואפילו כל שהוא חיילא שבועתו ומתחייב ואפילו כל שהוא לא קתני, ואקשינן, והרי הקדש דחייל איסוריה אפחות מכשיעור שהרי אם אכל אפילו פחות מכזית מעל, ומהדרינן, הא בעינן שוה פרוטה, כדתנן [מעילה י"ח ע"א] הנהנה שוה פרוטה מן הקדש מעל, דאלמא אם נהנה בפחות משוה פרוטה לא מעל, רב אשי מאויריא אמר רב זירא כי קתני זדונו כרת אבל זדונו לאו כגון שבועת בטוי לא קתני, ואקשינן, והא אשם דזדונו לאו כדגרסינן בפרק אלו הן הנשרפין [פ"ג ע"א] הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה, וקיימא לן [כתובות כ"א ע"א] הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ומהדרינן, חטאות קא אמרינן אשמות לא קא אמרינן, כלומר האי דאמרינן דכי קתני זדונו כרת זדונו לאו לא קתני בחטאות הוא דקא אמרינן, באשמות לא ואפילו זדונו לאו נמי קתני.
<h2>דף כה.</h2>
רבינא אמר כי קתני מידי דחייל אמידי דבר אכילה, ולא חייל אמידי דלאו בר אכילה. כגון חלב ונותר ומקדשין וטמא שאכל את הקדש ויום הכפורים דהני כולהו חיובן באכילה הוא, אבל שבועה דחיילא נמי אמידי דלאו בר אכילה לא קתני, ואקשינן, והרי הקדש דחייל ואפילו אעצים ואבנים דלאו בני אכילה נינהו וקתני, אלא כי קתני מידי דחייל אמידי דאית ביה מששא אבל שבועה דחיילא ואפילו על מידי דלית ביה מששא כגון שבועה שאזרוק ושלא אזרוק לא קתני.
פיסקא ממתניתין אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים וכו' שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי. איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב, ושמואל אמר פטור. רב אמר חייב איתיה בלאו והן שהרי אפשר שישבע שזרק ואפשר שישבע שלא זרק ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא, שאם ישבע שיזרוק איש פלוני צרור לים או שלא יזרוק שבועת שוא הוא, ואינה שבועת בטוי, לפי שאין חייבין להבא משום שבועת ביטוי אלא כשישבע על דבר שיש בידו לקיימו, אבל דבר שאין בידו לקיימו כגון שיזרוק איש פלוני ושלא יזרוק שבועת שוא היא ולאו שבועת ביטוי.
<h2>דף כה:</h2>
לימא בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קא מיפלגי, דתנן וכו' אמר רבי יהודה בן בתירה ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני הרי הוא חייב עליה, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני כשישבע שיעשה אותה אינו דין שיהא חייב עליה, אמרו לו לא, אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן. פירוש שהרי אם נשבע שיעשה או אם נשבע שלא יעשה חיילא שבועתו ומקויים בה להרע או להיטיב דהיינו הן ולאו, תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן, שהרי אם נשבע שלא יעשה מצוה לא חיילא שבועתו כלל, דמושבע ועומד מהר סיני הוא שיעשה אותה, נמצא עכשיו שר' יהודה בן בתירא מחייב מי שנשבע לקיים את המצוה ולא קיים משום שבועת ביטוי, ואף על גב דלא משכחת לה בלאו, ורבנן אינן מחייבין אותו משום דהא לא משכחת לה בלאו, וממילא שמעת דמאן דבעי לאו והן בעי להבא ולשעבר, ומאן דלא בעי לאו והן לא בעי להבא ולשעבר, דהא כי היכי דכתיב [ויקרא ה' ד'] להרע או להיטיב דהיינו לאו והן, הכי נמי כתיב להבא ולשעבר דהא כתיב [שם] לכל אשר יבטא האדם בשבועה, דאיתרבי מיניה לשעבר, והיינו דאמרינן לימא בפלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן קא מיפלגי.
ומהדרינן, אליבא דר' יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי, השתא לאו והן לא בעי, להבא ולשעבר בעי. כלומר לאו והן דכתיבי בהדיא לא בעי, להבא ולשעבר דלא כתיבי בהדיא אלא מריבויא דקרא הוא דקא אתי לא כל שכן, כי פליגי אליבא דרבנן וכו'.
מתיב רב המנונא לא אכלתי היום, לא הנחתי תפלין היום, משביעך אני ואמר אמן, חייב. פירוש, בקרבן שבועת ביטוי, בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי הא מי איתיה בלא אניח, דנשבע לבטל את המצוה הוי, הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני, לא אכלתי לקרבן דהא איתיה בלהבא, לא הנחתי למלקות אבל לקרבן לא דהא ליתיה בלהבא.
מתיב רבא איזו היא שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל של זהב שהוא של אבן ואמר עולא והוא שניכר לשלשה בני אדם, טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי, ואמאי והא ליתיה בלהבא. שאם ישבע שיהיה של זהב שבועת שוא היא, שהרי אין בידו שיהיה של זהב. ופריק, ניכר, עובר משום שבועת שוא, לא ניכר, עובר משום שבועת שקר, פירוש, ולמלקות אבל לקרבן בשוגג לא, דהא ליתא בלהבא.
אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור, הואיל וליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות. פירוש, משום דאיני יודע לך עדות היינו שבועת העדות, דאשתכח דמשום שבועת העדות הוא דמחייב, ולאו משום שבועת ביטוי, וכיון דחיוביה לאו משום שבועת ביטוי הוא, כי משתבע נמי שאני יודע לך עדות, פטור הוא, דהא ליתיה בשבועת ביטוי בלאו.
ידעתי ולא ידעתי, מחלוקת. העדת ולא העדתי, מחלוקת. לרב חייב דהא איתיה בלאו והן, ולשמואל פטור דליתיה בלהבא, דהא אי משתבע שלא ידע לו עדות להבא כיון שאפשר שידע לו בלי כונה, משום שבועת שוא הוא מחייב ולא משום שבועת שקר, ולענין העדתי נמי כיון דליתיה בלהבא, דהא אי משתבע שלא יעיד לו עדות להבא או שיעיד לו עדות להבא לא חיילא עליה שבועה דהא מושבע מהר סיני הוא שיעיד לו עדות, משום שבועת שוא הוא מחייב ולא משום שבועת ביטוי.
ודייקינן בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר. להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות שהיא שבועה שאיני יודע לך עדות מכלל שבועת ביטוי. וחייביה בפירוש [משום] דלא הוה מחייב משום שבועת ביטוי כלל, משום דהא ליתיה בלהבא כדפרישית, אלא לרב דאמר אפילו מילתא דליתיה בלהבא מחייב (אמר וכו') עליה לשעבר, למאי הלכתא אפקה רחמנא לשבועת עדות מכלל שבועת בטוי, בלאו הכי נמי תיפוק ליה הא מחייב עלה משום שבועת ביטוי.
אמרוה רבנן קמיה דאביי ואימא לאיחיובי עליה תרתי, ואמר להו אביי תרתי לא מציתו אמריתו, דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה, [ויקרא ה' ה'] אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים, ולאביי למאי הלכתא אפקיה רחמנא, לכדתניא בכולן וכו'. פירוש, בטומאת מקדש וקדשיו ובשבועת ביטוי נאמר ונעלם, וכאן בשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב קרבן עולה ויורד על המזיד (בשוגג) [כשוגג], אמרן ליה רבנן לאביי ואימא במזיד מחייב חדא משום שבועת העדות, אבל בשוגג כיון דאיכא לחייבו נמי משום שבועת ביטוי מחייב תרתי, חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבועת עדות, אמר להו לאו היינו דאמרי לכו לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים, ואי במזיד מי איכא תרתי, כלומר האי דמעיט רחמנא מלחייבו תרתי במאי, אי במזיד אמאי איצטריך למעוטי, תיפוק לי דשבועת ביטוי גופה בשוגג הוא דמחייב קרבן, במזיד לא מחייב קרבן, אלא לאו בשוגג וקאמר רחמנא לאחת מאלה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים.
רבא אמר משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש. דהוה שבועת העדות דבר שהיה בכלל שבועת בטוי ויצא לידון בדבר החדש לחייבו על המזיד כשוגג, אין לך בו אלא חידושו בלבד, כלומר אי אתה מחייב משום שבועת עדות אלא על המזיד בלבד, אבל בשוגג משום שבועת ביטוי אתה מחייבו, ולאו משום שבועת עדות. נמצא עכשיו בין לאביי בין לרבא דהא דכתב רחמנא שבועת עדות לענין מזיד הוא דכתבה, אבל בשוגג בכלל שבועת ביטוי הוא, ומשום שבועת ביטוי הוא דמחייב, ולאו משום שבועת עדות, ובעיקר טעמא דמילתא דלא מחייב בשוגג ואף משום שבועת עדות הוא דפליגי דאביי מפיק ליה מלאחת, ורבא יהיב ליה טעמא משום דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש, ועלה אמרינן ומי אמר אביי הכי, כלומר ומי אמר אביי הכי דכי כתב רחמנא לשבועת עדות לחיוביה על המזיד הוא דכתבה, אבל בשוגג כדקיימא קיימא בכלל שבועת ביטוי, דאלמא היכא דאמר שבועה שאיני יודע לך עדות בשוגג מחייב משום שבועת ביטוי, והאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הוא, הואיל וליתיה באיני יודע, דאלמא היכא דאמר שבועה שאיני יודע לך עדות משום שבועת עדות הוא דמחייב ולאו משום שבועת ביטוי, ומהדרינן הדר ביה, ואי בעית אימא חדא מינייהו רב פפא אמרה, הדין הוא פירוש דשמעתא וחזינן להו לרבוותא בהא דאמרינן ומי אמר אביי פירושה דלא דייקא, והאי פירושי פרישנא טפי דייק ומסתברא.
<h2>דף כו.</h2>
פיסקא ממתניתין ה"ג רבי ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד לבא שנאמר [ויקרא ה' ד'] להרע או להטיב וגו'. תנו רבנן לכל אשר יבטא האדם בשבועה [שם] פרט לאנוס, ונעלם פרט למזיד שאינו מיתחייב קרבן שבועה, ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה וכו' [אמר מר] האדם בשבועה פרט לאנוס היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב, ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר ליה כחד מינייהו, אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי. כלומר כלום חייב אני קרבן משום שבועת ביטוי שהרי בשוגג נשבעתי, אמר ליה לבך אנסך ואי אתה חייב קרבן. ואם תשאל אי הכי שבועת ביטוי בשוגג לשעבר היכי משכחת לה, והא לביה הוא דאנסיה, הא אוקימנא לקמן באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, כדאמרינן לקמן בעי מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא, ואי דלא ידע אנוס הוא, אמר ליה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו.
ונעלם ממנו שנתעלמה ממנו שבועה וזכור החפץ, יכול שנעלם ממנו החפץ וזכור את השבועה ת"ל בשבועה ונעלם ממנו. כשנתעלמה ממנו שבועה וזכור החפץ הוא שמתחייב, ולא שנעלם החפץ וזכור את השבועה לפי שכיון שהוא זכור [את] השבועה הא לא קרינא ביה בשבועה ונעלם ממנו, וכיון שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו הוה ליה אנוס.
ואסיקנא שנתעלמה ממנו שבועה וזכור את החפץ, כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור שאוכל אמר, דשבועתיה אנשיה חפצא דכיר ליה, ונעלם ממנו חפץ וזכור את השבועה, כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו [פת חיטים, וכסבור פת שעורים עלתה בידו] דשבועתא הא דכיר ליה חפצא הוא דאנשייה, אבל אם נשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור של שעורים אמר, העלם שבועה וחפץ הוא, שהרי לגבי פת חטין נעלמה ממנו השבועה. וכיון דקתני בברייתא ונעלם ממנו כשנתעלמה ממנו השבועה וזכור את החפץ ולא שנתעלם ממנו החפץ וזכור את השבועה, קא בעי רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו, פירוש, כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים וכסבור שיאכל אמר והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים ועלתה בידו פת חטים וכסבור של שעורים היא, שנמצא שנתעלמה ממנו השבועה וגם נעלם ממנו החפץ מאי, מי אמרינן כיון שנתעלמה ממנו השבועה הא קרינא ביה ונעלם, או דילמא כיון דנעלם ממנו החפץ הוה ליה אנוס, אמר רב אשי חזינן אי מחמת שבועה קא פריש, פירוש, אי כד מודעת לה דמושבע הוא קא פריש מאכילת ההוא פת, אשתכח דעיקר העלמה אשבועה הוא, והויא לה העלמת שבועה, ואי כד מודעת דהאי פת פת של חטים היא קא פריש, אשתכח דעיקר העלמה אחפץ הוא, והויא לה העלמת חפץ ולא מחייב עלה משום [שבועת ביטוי] דאנוס הוא.
אמר ליה רבינא לרב אשי כלום פריש משבועה אלא משום חפץ וכו'. כלומר היכא דפריש מהודעת השבועה ליכא ראיה דעיקר העלמה אשבועה הויא, דהא מכלל דהודעת השבועה שיודע ממילא מרגיש, דהיינו חפץ דאשבע עליה הוא, והיכא דפריש מהודעת החפץ נמי ליכא ראיה דעיקר העלמה אחפץ הואי, דהא מכלל הודעת החפץ ממילא מרגיש דאשתבע עליה דלא אכיל ליה, וכאילו אודעינן ליה דאשתבע עליה דלא אכיל ליה הוא, ואכתי העלם זה וזה בידו הוא, ולא איפשוט בעיין.
<h2>דף כו:</h2>
אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, שנאמר [ויקרא ה' ד'] לבטא בשפתים. אבל אם אותו דבר שגמר בלבו שישבע עליו לא הוציאו בשפתיו אלא דבר אחר [שלא גמר בלבו הוא שהוציא בשפתיו] אינו חייב כלום לא על זה ולא על זה, זה לפי שלא הוציאו בשפתיו, וזה לפי שלא גמר בלבו עליו.
מיתיבי בשפתים ולא בלב, גמר בלבו מנין תלמוד לומר [ויקרא ה' ד'] לכל אשר יבטא האדם. ומיקמי דלוקים מינה תיובתא הא דייקינן עלה לברורה, הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב, והדר אמרת גמר בלבו מנין. ופירשה רב ששת הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא, גמר בלבו סתם ולא הוציא מנין, תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם, הנה מכל מקום היכא דגמר בלבו על השבועה ולא הוציא בשפתיו מתחייב וקשיא לשמואל, [אמר רב ששת תריץ ואימא הכי] בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים, פירוש, והוא הדין אם לא הוציא כלל לא פת חטין ולא פת שעורין, גמר [בלב] להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין, תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם בשבועה, דשמעת מינה מכל מקום, דהיכא דגמר בלבו צריך הוא שיוציא בשפתיו ההוא מידי דגמר בלבו עליה כדקאמר שמואל.
מיתיבי מוצא שפתיך תשמור ועשית [דברים כ"ג כ"ד], אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומר [שמות ל"ה כ"ב] כל נדיב לב. כלומר בלב הדבר תלוי, ואף על פי שלא הוציא בשפתיו וכיון דלענין נדרים מתחייב על מה שגמר בלבו ואף על פי שלא הוציא בשפתיו, לענין שבועה נמי מתחייב על מה שגמר בלבו ואף על פי שלא הוציאו בשפתיו, דהא נדר ושבועה חדא מילתא היא. ופרקינן, שאני התם לענין נדרים דהא כתיב כל נדיב לב, ואקשינן, וניגמר מינה לשבועות, ומהדרינן, משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאין כאחד, פירוש, נדרים של קדשים שני כתובים הבאים כאחד, נדר הא דאמרינן כל נדיב לב, תרומה דכתיב [במדבר י"ח כ"ז] ונחשב לכם תרומתכם, כלומר במחשבה תליא מילתא ואף על פי שלא הוציא בשפתיו, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין.
<h2>דף כז.</h2>
מתניתין נשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור וכו', הכי גרסינן, תנו רבנן יכול נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב בקרבן שבועת ביטוי, תלמוד לומר [ויקרא ה' ד'] להרע או להיטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור וכו', יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע יהא חייב, תלמוד לומר להרע או להיטיב, מה הטבה רשות אף הרעה רשות, אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שהוא פטור, ומנין לרבות הטבת אחרים. פירוש, שאף על פי שלא מתחייב בהרעה ולא קרינא ביה להרע או להטיב מתחייב הוא בהטבה, תלמוד לומר או וכו'.
ודייקינן אהא דקתני מה הרעה רשות ומה הטבה רשות, וממאי דקראי בדבר הרשות כתיבי כי היכי דתימא מה הטבה רשות ומה הרעה רשות, דילמא בדבר מצוה כתיבי. ומהדרינן, אקיש הרעה להטבה וכו'. ואדחי ליה האי פירוקא, ואוקימנא, דמדאיצטריך קרא למיכתב או לרבויי הטבת אחרים, דאלמא הרעת אחרים לא מחייב עלה, מכלל דקראי בדבר הרשות כתיבי, ומשום הכי איצטריך קרא לרבויי הטבת אחרים דהא לא מחייב בהרעת אחרים דהא לאו רשות היא, אלא אי אמרת קראי אפילו בדבר מצוה כתיבי, דאישתכח דאפילו מי שנשבע להרע במצוה ולבטל אותה מתחייב, וממילא שמעת שמי שנשבע להרע לאחרים ולהכות אותן מתחייב ואעפ"י שהוא עובר על לא יוסיף [דברים כ"ה ג'] פן יוסיף, אמאי איצטריך קרא למיכתב או לרבויי הטבת אחרים, השתא הרעת אחרים איתרבי באו, הטבת אחרים לא כל שכן.
ואקשינן, אהאי מימרא גופא דקתני בברייתא ומנין לרבות הטבת אחרים תלמוד לומר או להיטיב והאי או מבעי ליה לחלק. פירוש, דאי לאו דכתיב או הוה אמינא דלא מחייב עד דמשתבע אתרוייהו, הניחא לר' יונתן דאמר לחלק לא צריך [קרא] אלא לר' יאשיה מבעי ליה לחלק, דתניא ואיש (כי) [אשר] יקלל [ויקרא כ' ט'] וגו'.
<h2>דף כז:</h2>
ומהדרינן אפילו (דנימא) [תימא] רבי יאשיה, לחלק הכא לא צריך קרא. פירוש, עד כאן לא קאמר ר' יאשיה דבעינן או לחלק אלא היכא דאפשר דעביד להו לתרוייהו כחדא, כגון קללת אביו ואמו דאפשר דלאיט להו לתרוייהו כחדא, [דכיון] דאיכא למימר דלא מחייב עד דלאיט להו לתרוייהו כחדא, משום הכי קא בעי או לחלק, אבל לענין הטבה והרעה דלא אפשר דעביד להו תרוייהו כחדא, דהא אם הרעה אין הטבה ואם הטבה אין הרעה, וכיון דאישתבע להרע כי קא משתבע בתר הכי להיטיב הויא ליה שבועת שוא, או אי משתבע להיטיב כי קא משתבע בתר הכי להרע הויא לה שבועת שוא, לחלק לא צריך קרא דהא ליכא למימר דלא מחייב עד דעביד להו תרוייהו. וכיון דתריצנא להאי מימרא גופא דקתני במתניתין מנין לרבות הטבת אחרים תלמוד לומר או, וקם ליה ההוא מימרא דאמרינן אלא מדאצטריך קרא למיכתב או לרבות הטבת אחרים שמע מינה דקראי בדבר הרשות כתיבי, קא אתינן השתא לאתויי אנפא אחרינא למשמע מינה דקראי בדבר הרשות כתיבי, והיינו דאמרינן, אי אמרת בשלמא כלומר ועוד בר מהאי טעמא, אי אמרת בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי הוה ליה האי דכתב רחמנא להרע או להיטיב דמשמע הרעה והטבה אין, מידי אחרינא לא, למעוטי דבר מצוה, אלא אי אמרת דקראי בדבר מצוה כתיבי וכל שכן דבר הרשות מאי ממעיט וכו'.
פיסקא ממתניתין אמר רבי יהודה בן בתירא ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה. פירוש, ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני לעשותו כשנשבע עליו שיעשה אותו הרי הוא חייב עליו, מצוה שהוא מושבע עליו מהר סיני לעשותה כשישבע עליה לעשותה אינו דין שיהא חייב עליה, אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן, שהרי יש בידו לעשותה, ויש בידו שישבע שלא לעשותה ומשכחת בה להרע או להטיב שהוא לאו והן, תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן, שהרי אם ישבע שלא לעשות מצוה אין שבועתו חלה כלל, וכיון דלא משכחת לה לאו אהן נמי לא מתחייב דבעינן להרע או להיטיב וליכא.
ודייקינן בגמרא שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי יהודה בן בתירא. ומהדרינן, ורבי יהודה בן בתירא אמר לך אטו הטבת אחרים לאו אף על גב דליתא בכלל הרעת אחרים ורבי רחמנא, כדאמרינן לעיל ומנין לרבות הטבת אחרים תלמוד לומר או להיטיב, הנה אע"ג דלא משכחת לה בלאו, דהא אם נשבע שירע לאחרים לא חיילא שבועתו, אפילו הכי כשישבע שיטיב לאחרים מתחייב, הכא נמי לענין שבועת מצוה אע"ג דלא משכחת לה בלאו, דהא אם נשבע שלא לעשות מצוה אין שבועתו חלה עליו, אפילו הכי כשישבע לעשות המצוה, שבועה חלה עליו, ורבנן התם לענין הטבת אחרים אע"ג דליתיה בהרעת אחרים כדאמרינן לעיל מה הטבה רשות אף הרעה רשות איתיה בלא (הטיב) [אטיב] לאחרים, וכיון דאפשר שישבע שלא ייטיב לאחרים ותחול שבועתו, משום הכי כשישבע שיטיב לאחרים חיילא שבועתו דהא משכחת לה בלאו והן, אבל לענין שבועת מצוה שאם ישבע שלא לקיים את המצוה אין שבועתו חלה עליו [כלל], כשישבע שיעשה מצוה אין שבועתו חלה עליו כלל דהא לא משכחת לה בלאו והן.
מתניתין שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה, אינו חייב אלא אחד. פירוש, לפי שכיון שנשבע שלא יאכל אותה נעשית אסורה עליו, והוה ליה כאילו מושבע עליה מהר סיני, ולפיכך אינו חייב אלא אחת שהיא השבועה הראשונה, אבל על השבועה השניה לא מחייב שאין שבועה חלה על שבועה, והאי שבועה שניה דאמרינן דלא מחייב עליה, לא תימא דמשום שבועת ביטוי הוא דלא מחייב עלה, אבל משום שבועת שוא מחייב עלה, אלא אפילו משום שבועת שוא נמי לא מחייב עלה, דכי אמרינן דמחייב משום שבועת שוא, הני מילי היכא דאשתבע למשרי איסורא, כגון דאמר שבועה שלא אוכל והדר אמר שבועה שאוכל, אי נמי שבועה שאוכל והדר אמר שבועה שלא אוכל, והוא הדין נמי היכא דאישתבע לבטולי מצוה דהויא לה שבועתו למיעבד איסורא, אבל היכא דאישתבע למיסר אנפשיה דבר איסור, אי נמי לקיומי דבר מצוה, כיון דלאחזוקי ההוא מידי הוא דקא משתבע, ולא למיעבר עליה לא מחייב עלה משום שבועת שוא.
ודייקינן בגמרא למה לי למיתנא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה. פירוש, ליתני שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אי נמי שבועה שלא אוכלנה לככר זו שבועה שלא אוכלנה, ואמאי אמר ברישא שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה. ומהדרינן, הא קמ"ל דטעמא דאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה הוא דלא חיילא שבועה שניה, משום דמכי אמר שבועה שלא אוכל ככר זה נאסרה עליו כולה, ואפילו כזית ממנה, ולפיכך כשאמר אחר כך שבועה שלא אוכלנה לא חיילא שבועה עליה דאין שבועה חלה על שבועה, אבל אמר ברישא שבועה שלא אוכלנה לככר זו והדר אמר בתר הכי שבועה שלא אוכל אותה חיילא שבועה שניה עליה, משום דשבועה שלא אוכלנה דקאמר ברישא משמע דלא מחייב עד דאכיל לה כולה, אבל אלו אכל מקצתה לא מחייב, וכיון דאמר בתר הכי שבועה שלא אוכל אותה משמע ואפילו מקצתה, ומשום הכי חיילא שבועה שניה עליה, כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב, שבועת שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה.
מתניתין שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת, ודייקינן עלה בגמרא הא תו למה לי. פירוש, בשלמא שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה דקתני איצטריך לאשמועינן דאין שבועה חלה על שבועה, אלא שבועה שלא אוכלנה דקתני תו זימנא אחריתי למה לי, ומהדרינן, הא קמ"ל דחיובא הוא דליכא מדקתני אינו חייב אלא אחת הא שבועה מיהא איכא, כלומר תלויה ועומדת היא, ואי משכחת רווחא חיילא, [ולמאי הלכתא] כדרבא דאמר רבא שאם נשאל על הראשונה עלתה לו שניה תחתיה, שאלו לא היתה נקראת שבועה כלל אפילו כי מיתשיל על הראשונה נמי לא חיילא שניה תחתיה, דהא מעיקרא לא היה שבועה, להכי קתני אינו חייב אלא אחת לאשמועינן דחיובא הוא דליכא הא שבועה מיהת איכא, ושבועה מיקריא ותלויה ועומדת היא דאי משכחא רווחא חיילא. ואם תשאל וכיון דהאי טעמא מדקתני אינו חייב אלא אחת הוא דשמעינן ליה, אכתי למה לי למיתנא שלא אוכלנה שלא אוכלנה תרי זימני, ליתני שלא אוכל שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת, וממילא שמעת חיובא הוא דליכא הא שבועה מיהא איכא, היינו טעמא דקתני שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה תרי זימני, דאי תנא שבועה שלא אוכלנה בלחוד הוה אמינא האי דקתני אינו חייב אלא אחת לאשמועינן דאין שבועה חלה על שבועה, ולעולם שבועה מעיקרא ליתא, להכי קתני שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה תרי זימני כי היכי דתשמע ממשנה יתירא דהאי דקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דליכא, הא שבועה מיהא איכא.
לימא מסייע ליה מי שנזר שתי נזירות ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן ואחר כך נשאל על הראשונה, עלתה לו שניה בראשונה. אלמא נזירות שניה תלויה ועומדת הוה, אי משכחת רווחא חיילא, ומשום הכי כיון דאיתשיל אראשונה ואגלאי מילתא דלא הוה מחייב בה, עלתה לו שניה בראשונה, הכא נמי שבועה שניה תלויה ועומדת נהי אם איתשיל אראשונה חיילא שניה במקומה.
ומהדרינן הכי השתא התם נזירות מיהא איכא. כלומר אע"ג דנדר נזירות ראשונה ליכא למימר דנזירות שניה ליתא כלל, אלא נזירות שניה מיהא איתא דהא כי מימני לנזירות ראשונה ומשלים ליה בעי למיהדר ומימני לנזירות שניה, וכיון דנזירות שנייה הא קא חזינן מיהא דאיתיה, ומשום דלא אפשר למימני תרי נזירות בהדי הדדי הוא דלא חיילא שניה, אלא עד דמני להו לראשונה ומשלים לה, משום הכי הויא תלויה ועומדת אי מיתשיל אראשונה ומשכחא רווחא חיילא, אבל לענין שבועות כיון דשבועה דליכא זימנא דחיילא ביה כלל, דהא מכי אשתבע שבועה ראשונה איתסר ליה לעולם, וקיימא לן דאין שבועה חלה על שבועה איכא למימר דליתא להאי שבועה שניה מעיקרא כלל, ולא אמרינן דתלויה ועומדת היא, וכיון שכן אפילו כי מיתשיל נמי אראשונה שבועה שניה לא חיילא במקומה כלל, דהא בעידנא דאישתבע ליה לא הויא שבועה כלל.
אמר רבא נשבע על ככר, ואחר כך אכלה אם שייר ממנה כזית, נשאל עליה. פירוש, וכיון שנשאל עליה פרח ליה איסורא מנייהו, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכי דמי אי דאמר שבועה שלא אוכל דאשתכח דאפילו כזית מינה נמי דאיכא עליה שם אכילה קא אסר אנפשיה, מכזית קמא הוא דעבדי לאיסורא, וכיון שכן נהי דמהניא ליה ההיא שאלה אשארא, אההוא כזית מיהא דאכל הא מחייב קרבן, ואי דאמר שלא אוכלנה דאישתכח דלא מיחייב עד דאכיל לה כולה, מאי איריא כזית אפילו שייר בה משהו נמי ליתשיל עליה, דכיון דמתשיל אההוא משהו פקע ליה חיובא מיניה, דהא על מה דאכיל לא הוה מחייב עליה כלל, אלא עד דאכיל ליה לההוא משהו, וכיון דההוא משהו הא איתשיל עליה אשתכח דליכא חיובא הכא כלל.
<h2>דף כח.</h2>
ומהדרינן אי בעית אימא שלא אוכל, ואי בעית אימא שלא אוכלנה. איבעית אימא שלא אוכל דאע"ג דמכי אכליה לכזית קמא הא עבדי לאיסורא וחייב ליה בקרבן, אפילו הכי כי מיתשיל השתא אשארא, מגו דמהניא שאלה אהוא שארא מהניא נמי אההוא כזית קמא דאכל, ופקע ליה חיובא מינה, ואי בעית אימא שלא אוכלנה אע"ג דכמה דלא אכלה כולה אפשר ליה לאיתשולי עליה דהא לא מחייב להו אלא עד דאכיל לה כולה, אפילו הכי אם שייר ממנה כזית חשיב, וכי איתשיל עליה פקע ליה איסורא מכולה, אבל אפחות מכזית לא חשיב, ולא אפשר לאיתשולי עליה כי היכי דליפקא ליה איסורא מכולה. נקטינן מכל מקום מהאי מימרא, דהיכא דאכליה לככר כולו לית ליה לאיתשולי עליה כלל, דכי מהניא שאלה מקמי דלעבדיה לאיסורא אבל לבתר דעבדיה לאיסורא לא מהניא שאלה, דהא היכא דאמר שלא אוכל ואכליה לכזית קמא אי לאו דאיכא שארא דקא מיתשיל עליה לא הוה מהניא שאלה אכזית קמא דאכל. והיכא דאמר נמי שלא אוכלנה אם שייר ממנה כזית הוא דאיתשיל עליה, ואי לא לא מיתשיל עליה, ועלה הוא דאמרינן מיתיבי מי שנזר שתי נזירות ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן ואחר כך נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה, אלמא אע"ג דמנה להו ראשונה ואשלים להו כולהו אפשר ליה לאיתשולי עליה למפרע, הכי נמי ע"ג דאכליה לכוליה ככר ליתשיל עליה למפרע.
ופרקינן, הכא במאי עסקינן בשלא כיפר. כלומר לא הביא עדיין כפרתו, שכיון שהכפרה מכלל חייבי הנזירות היא, הויא לה מכלל הנזירות וכאילו לא השלים עדיין הנזירות דמי, וכיון שכן מיגו דמהניא ההיא שאלה לענין ההיא כפרה שלא יביא אותה, מהניא נמי למפרע לענין ימים שמנה אותם לשם נזירות ראשונה, ומשום הכי אי מיתשיל עלה, עלתה לו שניה בראשונה. ואם תשאל על זה הפירוק, אי הכי לענין שבועה נמי הא מיחייב קרבן עולה ויורד, וכיון שכן ליתשיל עלה ואף על פי שכבר אכל את כולה, שהרי עדיין לא הביא קרבן. לא דמי דאילו התם קרבן מכלל חיוב הנזירות הוא, שהרי אפילו כשישמור את הנזירות כתקנה, קרבן זה חייב הוא להביאו, ומשום הכי הוה ליה מכלל הנזירות, וכאילו לא השלים עדיין הנזירות, אבל לענין השבועה קרבן זה אינו מביא אותו אלא כשעובר על שבועתו, אבל אם לא עבר על שבועתו אינו חייב להביאו, וכיון שכן נמצא שאינו מכלל השבועה, ומשום הכי כשעבר על השבועה אינו יכול לישאל עליה, ואעפ"י שלא הביא עדיין קרבן, שהרי הקרבן אינו מכלל השבועה עצמה.
ואקשינן, והתניא כיפר. כלומר ואעפ"י שכבר כיפר נשאל הוא עדיין על הראשונה, ופרקינן, בשלא גילח, כלומר אעפ"י שכבר כיפר הוא עדיין מחוסר תגלחת שער ראשו, דמיגו דמהניא ההיא שאלה אתגלחת שער ראשו שלא יהא מחוייב לגלח, מהניא נמי למפרע לענין שמונה ימים לשם נזירות ראשונה, ורבי אליעזר היא דאמר תגלחת מעכבא, ועיקר מימריה דר' אליעזר במסכת נזיר בפרק (כל הגוים) [הכותים] [ס"ג ע"א].
ואקשינן, והתניא גילח. כלומר, אעפ"י שגילח נשאל הוא עדיין על הראשונה, אלמא אע"ג דלא אישתאר מידי דמהניא ביה שאלה להבא, מהניא ליה שאלה למפרע, הכא נמי לענין שבועה אע"ג דהא אכלה לכולה ככר דליכא מידי דמהניא ביה שאלה להבא, ליהני ליה למפרע.
אמר רב אשי נזירות אשבועה קא רמית מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה, ואינה. באותן הימים שמנה בתחלתן נזירות ראשונה והשתא דנשאל עליו, וכיון שנשאל עכשיו עליה איגלאי מילתא שנזירות ראשונה אינה, ושאותן ימים שמנה לנזירות שניה היו, וכאילו מתחילה לשם נזירות שניה מנה אותן, אבל לענין שבועה אם ישאל עליה עכשיו, איעקר הדבר לגמרי, בלא שיחול אחר במקומו, אין בו יכולת לאחר שאכל את הככר כולו ועשה את האיסור שישאל על השבועה עכשיו ויעקור את הדבר כולו מעיקרו למפרע בלא שיחול אחר במקומו.
אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות. פירוש, קא סבר אמימר שאין אנו משגיחין עד שיהא הדבר הנשאר מכלל השבועה עצמה, אלא אעפ"י שכבר אכל את כל הככר ונמצא שעבר על השבועה כולה, כיון שיש עליו חיוב קרבן ועדיין לא הביאו, אי נמי במזיד יש לו עליו חיוב מלקות ועדיין לא לקה, יש לו רשות עכשיו להשאל על עיקר השבועה כדי שתעקר השבועה מעיקרא ויפטר מהבאת קרבן, אי נמי מן המלקות אם הוא מזיד, אבל כפתוהו על העמוד אינו יכול להישאל, לפי שכיון שכפתוהו נעשה כמי שלקה ואינו יכול לישאל, כדשמואל [מכות כ"ג ע"א] דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ מבית דין פטור, דאלמא כיון דכפתוהו כמי שלקה דמי.
ולא היא התם רץ והכא לא רץ. כלומר כי אמרינן דכפתוהו כמי שלקה דמי, היכא דרץ שאין אנו חייבין לחזר עליו ולהביאו לבית דין ולהלקותו, אבל היכא דלא רץ כיון שחייבין אנו להלקותו כמה דלא לקה יכול הוא עדיין לישאל על עיקר השבועה, כדי שיפטר מן המלקות.
אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו, ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב. פירוש, הראשונה היא הככר שעשה אותה תנאי ותלה בה השבועה, שהרי כן אומר לא אוכל זו אם אוכל זו, שנמצא שהככר שעשה אותה תנאי ותלה בה השבועה היא הנקראת באכילה ראשונה, והשניה היא הככר עצמה שנשבע עליה, וכיון שכן הוה ליה פירוש ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד, הכי, כלומר שכח התנאי שהיה בראשונה על אכילת השניה והיה זכור על השניה שנשבע עליה בלא תנאי שכיון ששכח התנאי שהיה בראשונה על אכילת השניה, נמצא שזה שהיה זכור על השניה שנשבע עליה שעל שבועה בלי תנאי היה זכור, והא קמ"ל שאעפ"י שהשבועה מעיקרא על התנאי היתה והרי שכח התנאי, כיון שהיה זכור על השבועה שנשבע על השניה ומכל מקום הרי אנו רואים שלא אכלה אלא לאחר שאכל התנאי, שנמצאת השניה אסורה עליו חייב הוא על אכילת השניה שהרי במזיד אכלה, ואותה שגגה ששגג בתנאי שהיה בראשונה ושכח אותה לא מעלה ולא מוריד בדבר, הואיל והשניה שעליה היתה שבועה במזיד אכלה לאחר שנעשית אסורה עליו באכילתו הראשונה שהיה בה התנאי, אבל אכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור, כלומר אם היה זכור על התנאי שהיה בראשונה על אכילת חברתה, אבל שכח איזה הוא ככר שנשבע עליו פטור, שהרי הככר שהיתה השבועה עליה בשוגג הוא שאכלה.
שתיהן בשוגג פטור, שתיהם במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב, אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש. למאן דאמר התראת ספק שמה התראה חייב, למאן דאמר לא שמה התראה הכא כיון דהתראת ספק היא, דהא בעידנא דאכליה לאיסוריה אכתי לא מיחייב עד דאכיל ליה לתנאיה, הויא לה התראת ספק ולא מחייב.
<h2>דף כח:</h2>
תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ובשגגת חבירתה וזו בזדון עצמה ושגגת חבירתה. פירוש, אכל זו והוא יודע שכבר נשבע עליה ושכח התנאי שהיה בחברתה עליה, וגם אכל זו והוא יודע שכבר נשבע עליה ושכח התנאי האחרת שהיה בחברתה עליה, שנמצא שהשבועה שהיה זכור בכל אחת מהן על שבועה בלא תנאי הוא שהיה זכור וזה האופן הוא כנגד האופן דאמר למעלה ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד, אלא שלמעלה היתה שבועה על האחת בלבד, ועשה חברתה תנאי עליה, ועכשיו כל אחת נשבע עליה, וכיון שכן כשם שזה שאמר למעלה ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד, והתנאי שהיה בראשונה על השניה הוא ששכח, והיה זכור על השבועה שהיתה בשניה, שנמצאת שבועה זו שהיה זכור עליה על שבועה בלי תנאי הוא שהיה זכור כמו שפירשנו למעלה. כך זו שנאמר למעלה בענין תלאן זו בזו, ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה, וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה התנאי שהיה בכל אחת מהן על חברתה הוא ששכח, והיה זכור על השבועה שהיתה בכל אחת מהן, שנמצאת השבועה שהיה זכור בכל אחת מהן שעל שבועה בלי תנאי הוא שהיה זכור, ולפיכך מתחייב על שתיהם כענין מה שפירשנו למעלה. ואעפ"י שבשעה שאכל הוא את הראשונה עדיין לא נקבע בה האיסור, שהרי איסורא תלוי באכילת השניה, ועדיין לא אכל אותה, מכל מקום כיון שהרי אכלה לבסוף ממילא נתחייב [על] אכילת הראשונה, שהרי נתקיים לבסוף התנאי שתלה בו איסוריה, וליכא למימר בכי הא דהתראת ספק היא, דכי אמרינן דהתראת ספק היא, הני מילי היכא דידע דשבועתו על תנאי הואי, וקא אכיל ליה לאיסורא במזיד מיקמי דליכליה לתנאיה אבל הכא דבשבועה גרידא בלי תנאי הוא דידע כי אכיל ליה במזיד התראת ודאי היא, דהא עדים איכא דמתרו ביה, ולאו קמייהו הוא דאשתבע כי היכי דלידעו דעל תנאי אישתבע דהויא לה התראת ספק, אלא מחמת דשמעינן ליה דאמר דהאי ככר אישתבועי אשתבענא עליה והשתא קא אכילנא ליה הוא דקא מתרו ביה, וכיון דעל מאי דשמעינן מיניה הוא דקא מתרו ביה התראת ודאי היא ולא התראת ספק, האי פירושא דהאי שמעתא, וחזינא להו לחד מרבוותא פירושא דלא דייק גבן, והאי פירושא דפרישנא טפי דייק ומסתבר.
<h2>דף ל.</h2>
מתניתין שבועת העדות נוהגת באנשים וכו'. ואמרינן עלה בגמרא, מנהני מילי וכו' תניא אידך ועמדו שני האנשים, בעדים הכתוב מדבר, אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין, אמרת וכי אנשים באים לדין נשים אין באות לדין וכו' וכי תימא אשה לאו אורחא משום כל כבדה בת מלך פנימה [תהלים מ"ה י"ד] נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה כאן בעדים אף להלן בעדים. איכא למשמע מינה דנשים יקרות הן, שאין דרכן להזדלזל ולבוא לבית דין, ודין הוא שלא להוציאן לבית דין אלא לשגר להם הדין על ידי שליח בית דין כדי שלא יתגלו בביאתן לבית דין. ומעשים לפני הרב בכל יום היה עושה כך, וכך היו עושים אנחנו אחריו.
<h2>דף לא.</h2>
הא דקתני במתניתין ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד. לאפוקי מאי, כלומר אי לאפוקי קרוב ופסול הא קתני להו בהדיא שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולין, ומהדרינן, רב פפא אמר לאפוקי מלך שאינו ראוי להעיד לא מחמת שהוא קרוב ולא מחמת שהוא פסול אלא מדכתיב שום תשים עליך מלך [דברים י"ז ט"ו] שתהא אימתו עליך, ולאו אורח ארעא לזלזולי במלכא לאסהודי בבי דינא, רב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא וכו'.
דייקינן בגמרא אהא דקתני במתניתין בפני בית דין ושלא בפני בית דין. במאי קא מיפלגי אמרוה רבנן קמיה דרב פפא בדון מינה קא מיפלגי רבי מאיר סבר דון מינה ומינה. פירוש, דשבועת העדות לא מיפרש בה המושבע מפי עצמו, אלא המושבע מפי אחרים הוא דמיפרש דכתיב [ויקרא ה' א'] ושמעה קול אלה, ועד שיהא בפני בית דין מדכתיב [שם] ואם לא יגיד ונשא עונו, ולא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייב זה ממון, ושבועת הפקדון לא מיפרש בה הנשבע מפי אחרים, דהא לא כתב בה ושמעה קול אלה, אלא ומעלה מעל בה' כתיב [שם שם, כ"א] דהוא מושבע מפי עצמו, לא שנא בבית דין ולא שנא שלא בבית דין, וכיון דכתיב ביה בשבועת העדות נפש כי תחטא [שם, שם], וכתיב ביה נמי בשבועת הפקדון נפש כי תחטא [שם ה' כ"א], ילפינן ליה לשבועת העדות דמושבע מפי עצמו חייב משבועת הפקדון, וילפינן לה לשבועת הפקדון דמושבע מפי אחרים חייב משבועת העדות.
וקא מיפלגי השתא רבי מאיר ורבנן בדון מינה ומינה ובדון מינה ואוקי באתרה. רבי מאיר סבר כיון דמושבע מפי עצמו בשבועת העדות מפקדון ילפינן לה, ואמרינן מה שבועת הפקדון בין בבית דין בין שלא בבית דין, אף מושבע מפי עצמו בשבועת העדות נמי בין בבית דין בין שלא בבית דין יהא חייב, ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה, כיון דקם לן חיוב מושבע מפי עצמו בשבועת העדות משבועת הפקדון מוקמינן לה באתרה ולא מחייב לה אלא בבית דין כדינה דשבועת העדות במושבע מפי אחרים וכו', ופשוט הוא.
<h2>דף לא:</h2>
פיסקא ממתניתין וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגת העדות. פירוש, דכיון דשגג שיש לו אצלו עדות הוה ליה אנוס ופטור, ועלה אמרינן, לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי דאי משתבע חד אמר הכי אמר רב וחד אמר הכי אמר רב ואמר רב כחד מינייהו, וקאמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי, ואמר ליה רב את לבך אנסך דאלמא מאן דשגג במידי ואשתבע עליה דאנוס הוא ופטור מקרבן שבועת ביטוי וכו', כלומר וכיון דתנינא לה מאי קא משמע לן רב התם במעשה דרב כהנא ורב אסי.
ומהדרינן, איצטריך. דסלקא דעתך אמינא הכא לענין שבועות העדות הוא דלא כתיב ונעלם, הוא דבעינן דלא מיחייב בשוגג אלא עד דהויא קרוב למזיד, ואיזה זה זה מי שהזיד בעדות ושגג בשבועה כדקתני במתניתין ועל שגגתה עם זדון העדות, אבל לענין שבועת ביטוי דכתיב ונעלם, אימא שגגה כל שהוא ואפילו ששגג בעיקר ההוא מידי דאישתבע עליה ליחייב, קא משמע לן דרב כהנא ורב אסי. נקטינן השתא דלענין שבועה בין שבועת העדות בין שבועת ביטוי היכא דאישתלי ההוא מידי דאישתבע עליה דאנוס הוא ופטור מקרבן שבועה, אף על פי שלא מצינו בכל התורה כולה דכל איסורין שבתורה לא שנא שגג במעשה ולא שנא שגג בחיוב שוגג הוא וחייב. דהא לענין שבת היכא דשגג שהיא שבת, אי נמי אם יש שבת בעולם ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שוגג הוא וחייב, והיינו טעמא דשניא שבועה משאר איסורין, משום דשבועה על דבור פיו הוא מתחייב, וכיון שעלה בלבו שאותו דבר כן הוא כמו שנשבע עליו הוה ליה אנוס ופטור, שלא הוציא מפיו אלא מה שנמצא בלבו, ושאר איסורין על מעשה שעשה הוא מתחייב, וכיון שעל מעשה שעשה בידים הוא מתחייב, לא איכפת לן בלבו כדי שיהא אנוס. ואם תאמר אם כן שבועת ביטוי לשעבר דמתחייב היכי משכחת לה, הרי אנוס הוא, הא אוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, כדגרסינן בפרק שבועות בתרא [כ"ו ע"ב] בעא מיניה רבא מרב נחמן איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר וכו'.
<h2>דף לב.</h2>
הא דאמרינן דאי לא תימא הכי גבי פקדון וכו' אמר אין, לא אמר לא. פירוש, משום דשבועת העדות הוא דאיכא למימר אמר אין, לא אמר לא, דהא ושמעה קול אלה כתיב דמשמע שתבעו להעיד לו ולא העיד לו, אבל גבי פקדון דלא כתב בה הכי, ליכא למימר אמר אין לא אמר לא, דהא ומעלה מעל בה' כתיב, לא שנא אמר ולא שנא לא אמר.
בהא דתנן השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים וכו', אמרינן עלה בגמרא מנלן דאכפירה בבית דין הוא דמחייבי, אחוץ לבית דין לא מחייב, אמר אביי דאמר קרא [ויקרא ה' א'] אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאילו זה מגיד זה מתחייב בממון, ואמרינן אי הכי אפילו שבועה נמי וכו', דשמעת מינה דשבועה חוץ לבית דין וכפירה בבית דין, ואפילו כפר חוץ לבית דין אם חזר והודה בבית דין פטור, לא משכחת לה אלא במושבע מפי אחרים ובעונה אמן כדגרסינן בסוף פרק שבועות בתרא [כ"ט ע"ב] לא קשיא הא דענה אמן הא דלא ענה אמן, והיינו טעמא דכי חזר והודה בבית דין פטור, משום דאכתי לא הוציא שבועה מפיו, הילכך כיון דקיימא לן דכפירה חוץ לבית דין לאו כפירה היא, אם חזר והודה בבית דין נפטר משום דאכתי לא נשבע כלום, אבל במושבע מפי עצמו מכי נשבע כבר עבר על השבועה, הילכך לר' מאיר דסבר מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין חייב, מיחייב, ולא מהני ליה הודאתו אחר כן בבית דין, ולרבנן דסברי מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין פטור לא מיחייב אלא עד דמשתבע בבית דין. נקטינן השתא דמושבע מפי אחרים בבית דין לעולם מיחייב, חוץ לבית דין, אי עונה אמן וכפר בבית דין מיחייב, ואי לא ענה אמן ואע"ג דכפר בבית דין, אי נמי ענה אמן ולא כפר בבית דין פטור, ומושבע מפי עצמו בבית דין לעולם מיחייב, חוץ לבית דין, לר' מאיר מיחייב בין כפר אחר כך בבית דין בין לא כפר אחר כך בבית דין, לרבנן אם לא כפר אחר כך בבית דין בודאי פטור, ואם כפר אחר כך בבית דין איכא למימר דפטור, דלא מהניא כפירה בתר הכי בבית דין לחיוביה אלא במושבע מפי אחרים, משום דכיון דלא הוציא שבועה מפיו כמה דלא כפר בבית דין אכתי לא נשבע כלום, הילכך כשכפר בבית דין ההיא שעתא הוא דעבר על השבועה, אבל במושבע מפי עצמו מכי נשבע כבר עבר על השבועה, הילכך כיון דסבירא להו לרבנן דבחוץ לבית דין לא מיחייב עליה כלום ואף על גב דכפר בתר הכי בבית דין נמי לא מהניא מידי לחיוביה, ואיכא למימר כיון דמושבע מפי עצמו דלא מיחייב חוץ לבית דין ממושבע מפי אחרים ילפינן ליה כדאמרינן לעיל, ומה מושבע מפי אחרים חוץ לבית דין כי הדר כפר בבית דין מיחייב, אף מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין נמי כי הדר כפר בבית דין מיחייב, וצריך עיון.
פיסקא ממתניתין כפרו שניהם כאחד שניהם חייבין, זה אחר זה הראשון חייב וכו'. פירוש, שבשעה שכפר הראשון ראויה היתה העדות להתקיים לולי כפירתו, שהרי עדיין השני לא כפר, ואעפ"י שהרי כפר השני לאחר מכאן מעת שכפר הראשון נתבטלה העדות, תדע שהרי אפילו אילו הודה השני ולא כפר לא היה בעדותו ממש, לפי שהוא עד אחד, הרי למדת שמכפירת הראשון נתבטלה העדות, ולפיכך הראשון חייב והשני פטור.
ועלה אמרינן מתניתין דלא כי האי תנא. פירוש, דלא כרבי אלעזר ברבי שמעון דתניא המשביע עד אחד פטור, ור' אליעזר בר' שמעון מחייב, ואי רבי אלעזר ברבי שמעון אעפ"י שכבר כפר הראשון והוה ליה שני עד אחד כיון שכפר מחייב, דהא אמר משביע עד אחד חייב, ודייקינן, לימא בהא קא מפלגי דמר סבר עד אחד כי אתא לשבועה קא אתי, הילכך כי כפר לאו אעדות ממון כפר אלא עדות שבועה, ואכפירת עדות ממון הוא דחייב רחמנא, אכפירת עדות שבועה לא חייב רחמנא, ומר סבר עד אחד כי אתי לממון אתי, שהרי עדותו ראויה שתצטרף אליה עדות אחרת ויתחייב בה הנתבע ממון, ודחינן, ותיסברא והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה, פירוש, קיימא לן שהסוטה אינה נעשית סוטה אלא עד שיקנא לה ותסתר, ואם נסתרה בלא קינוי או קינא לה בלא סתירה אינו מועיל כלום עד שיקנא לה ותסתר, ולאחר שמעידין עליה שנסתרה אם יבוא עליה אפילו עד אחד שנטמאה מפסדת כתובתה ונאסרת עליו לעולם, ואם לא יבוא עליה עד שנטמאה הרי היא אסורה עליו עד שמשקין אותה מי סוטה לברר אם נטמאה אם לאו, ואם יגלו עליה מי סוטה שנטמאת הפסידה כתובתה, ואין אנו צריכין לומר שנאסרה עליו שהרי מתה לה, ואם יגלה שלא נטמאת תחזור להתירא.
נמצא עכשיו, שהטומאה עצמה היא מפסדת אותה כתובתה, והמעיד בה בממון עצמו הוא שמעיד, דהוה ליה כמאן דאמר בפני נפרעה כתובתה זו, או מחלה עליה, דהיא עדות ממון, דמה לי העיד על כתובתה זו שהבעל פטור מלפרעה מחמת טומאה שנטמאה, או מחמת שמחלה עליה, או נפרעה אותה, הילכך עדות ממון הוא והכופר בה מתחייב קרבן שבועה, והסתירה גורמת לטומאה, שאלולי הסתירה לא היינו יכולים להשקות ולגלויי עליה אם נטמאת אם לאו, הילכך עדות סתירה עדות גרמא היא, שהרי הסתירה אינה מפסדה אותה כתובתה, הטומאה היא מפסדת אותה כתובתה כמו שאמרנו, והסתירה גורמת לגלות אם נטמאת אם לאו בהשקייתה מי סוטה, והיכא דאתא [נמי] עד אחד שנטמאה נמי, אילולי הסתירה לא היו מאמינים אותו, אלא עד שיעידו שני עדים שנטמאת, כדגרסינן בסוטה [ב' ע"א] בפרק המקנא דמדאורייתא עד אחד מהימן מנא לן דכתיב [במדבר ה' י"ג] ועד אין בה וגו', ואמרינן נמי [קידושין ס"ו ע"א] וטומאה בעלמא בלי קנוי ובלי סתירה מנא לן דלא מהימן עד אחד, דכתיב כי מצא בה ערות דבר, נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר מה כאן שנים אף להלן שנים, נמצא עכשיו שהסתירה גורמת לנו להאמין עד אחד בטומאה, הילכך המעידין בה למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי עדות ממון הוא, ואם כפרו בו ונשבעו חייבין קרבן שבועה, ולמאן דאמר לאו כממון דמי לאו עדות ממון היא ופטורין, והקינוי הוא גורם דגורם, שהיא גורמת לסתירה כמו שאמרנו.
למדנו עכשיו מדברי אביי במשביע עד סוטה וכפר שהוא חייב בקרבן שבועת העדות, ומשום דאע"ג דעד אחד הוא, הימניה רחמנא דכתיב ועד אין בה, וכיון שאלו העיד היתה יוצאה שלא בכתובתה, נמצא שכפירתו הפסידתה כתובתה, ולפיכך חייב קרבן שבועה, והכל מודים בעדי סוטה במשביע עדי קנוי שהן פטורין, שהרי אפילו אילו העידו בקינוי עדיין צריך הוא לעדי סתירה, הילכך הוה ליה גורם דגורם, שהקנוי גורם לסתירה, לפי שהסתירה בלא קינוי אינה מועיל כלום, והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה ולגלויי עלה אם נטמאת אם לאו, ואילולי הסתירה לא היינו יכולים להשקותה מי סוטה, וכשמשקה אותה ומתברר שנטמאת מפסדת כתובתה מחמת הטומאה. נמצא, שהטומאה היא המפסדת אותה כתובתה, והסתירה גורמת לגלות אם נטמאת ואם לאו והקינוי גורם לסתירה, ומחלוקת במשביע עדי סתירה, פירוש, כשמעידין בסתירה אינן מעידין על הטומאה ממש שהיא המפסדת אותה כתובתה, אלא על הסתירה בלבד הוא שמעידין, והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה לגלות אם נטמאת אם לאו, וכיון שכן נמצא שכשמעידין אינו על דבר המפסיד אותה כתובתה ממש, אלא על דבר הגורם לגלות אותו דבר המפסיד אותה כתובתה ולברר אותו. וכיון שעדות גרמא היא ולאו עדות ממון הוא ממש, לתנא קמא דאית ליה דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטורין, ולר' אלעזר ב"ר שמעון דאמר דבר הגורם לממון [כממון דמי חייבין, הרי למדנו מדברי אביי שמחלוקתם בדבר הגורם לממון] הוא, ועלה אמרינן ותסברא.
אלא דכולי עלמא עד אחד כי אתי לשבועה קא אתי, והכא בהא קא מיפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי. וכיון שהשבועה גורמת לממון שהרי אפשר שיפרוש מן השבועה וישלם לתובע מה שהוא תובעו נמצאת דעדותו עדות ממון, וכשכפר מתחייב קרבן שבועה, ומר סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, וכיון דלאו עדות ממון הוא אינו מתחייב קרבן שבועה על כפירתה.
<h2>דף לב:</h2>
הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה. פירוש, המשביע עד אחד שיש לו אצל ראובן מנה ואותו ראובן חשוד על השבועה, וגם התובע חשוד על השבועה, כיון שאילו העיד אותה העדות היה מתחייב ראובן שבועה, ולפי ששניהם חשודים היה מן הדין שתחזור שבועה למחוייב עליה שהוא ראובן, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, נמצאת שעדותו עדות ממון הוא ולאו עדות שבועה, וכיון שכן אם כפר בעדותו ונשבע מתחייב קרבן שבועה והכל מודים במשביע וכו' פשוט הוא.
<h2>דף לג.</h2>
הא דאיבעיא לן משביע עדי קנס מהו. פירוש, מי אמרינן כיון דאילו מודה (הנשבע) [הנתבע] מיפטר, לאו עדות הוא דקא כפרי ליה, דאילו הוה אית ליה ממון ממש גבי נתבע לא הוה מיפטר בהודאתו, ומדמיפטר בהודאתו כמאן דלית ליה גביה מידי, דהא לאו ממון ממש הוא, אלא חיובא בעלמא הוא, ולא הוי ממון עד דמטי לידיה, או דילמא כמה דלא אודי ממונא אית ליה גביה, ואע"ג דקנסא הוא מכל מקום תביעת ממון דקנס הוא, וכפירת עדות ממון היא.
אליבא דרבי אלעזר ב"ר שמעון דאמר יבואו עדים ויעידו לא תיבעי לך. כלומר אע"ג דהודה כיון דבאו עדים בתר הכי מתחייב, אלמא ממונא דקנסא אית ליה גביה ולאו חיובא בעלמא הוא, כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, מאי, מדמיפטר בהודאתו לאו ממונא דקנסא, אלא חיובא בעלמא הוא, ולא שייך ביה שום תביעת ממונא אלא תביעת חיוב [בעלמא] הוא, דאילו הוה ליה ההוא קנסא דאית ליה גביה תביעות דממונא הוא לא הוה מיפטר בהודאתו, או דילמא השתא מיהא הא לא אודי.
ופריך והני רבנן דאיבעיא לן אליבא דידהו כמאן סבירא להו, אי כרבי [אליעזר ב"ר] שמעון, הא אמר דבר הגורם לממון כממון דמי. פירוש, ואי נמי סבירא להו דהאי תביעה לאו ממונא דקנסא הוא, אלא תביעת חיובא בעלמא, מכל מקום ההוא חיובא גרמא ליה לממון, דהא כדמפיק ליה מיניה הוי ליה ממונא, ודבר הגורם לממון (לאו) כממון דמי, אלא כרבנן דסבירא להו דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי מאי, ואתינא למיפשטיה מדקתני במתניתין משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק, ואוקימנא בחצי נזק צרורות, אבל לעולם תביעת קנס תביעת חיובא בעלמא הוא ולאו תביעת ממונא דקנסא, וכן נמי אוקימנא להא דקתני תשלומי כפל משום קרנא, ולהא דקתני שאנס איש פלוני ופתה את בתי משום בושת ופגם דממונא הוא כדמברר בסוף פרק אלו נערות [מ"א ע"א].
תא שמע משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שהוציא פלוני שם רע על בתי חייבין, הודה מפי עצמו. פירוש, קודם שיבואו העדים פטור בהודאתו, וכיון שפטור בהודאתו אין העדים חייבין על כפירתם, מני אילימא ר' אלעזר ב"ר שמעון הא אמר אף על פי שהודה יבואו עדים ויעידו, אלא לאו רבנן היא ושמע מינה משביע עידי קנס חייב, לא לעולם ר' אלעזר ברבי שמעון היא והכי קאמר לא משכחת לה [הודה מפי עצמו] דפטור, אלא אם כן הודה מפי עצמו בלא עדים.
<h2>דף לג:</h2>
הא דקתני בסוף מתניתין שאנס איש פלוני ופתה את בתו וחבל בי בני ושהדליק גדישי בשבת הרי אלו פטורין. פירוש, משום דהני כולהו לאו תביעת ממון הוא, דהא שאנס איש פלוני ופתה את בתי אף על פי שהעידו בכך נמי פטור הוא אותו פלוני מן הממון דקים ליה בדרבה מיניה, דהא הבא על בתו בשריפה קאי, וכן נמי שחבל בי בני אף על גב דהעידו עדים בכך פטור הוא הבן מן התשלומין, משום דקיימא לן [סנהדרין פ"ד ע"ב] המכה את אביו ועשה בו חבורה בחנק קאי, ושהדליק גדישי בשבת אף על פי שהעידו העדים בכך נמי פטור משום דקים ליה בדרבה מיניה, דהא מיחייב סקילה על השבת, הילכך לאו תביעת ממון הוא, ולפיכך העדים פטורין מקרבן שבועה.
תנו רבנן מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון, רבי אליעזר אומר נאמר כאן אואין ונאמר להלן אואין. פירוש, דכתיב [ויקרא ה' א'] והוא עד או ראה או ידע, ונאמר להלן בשבועת הפקדון או אין דכתיב [שם שם כ"א] או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון [אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון] וכו'.
[ומקשי]. אואין דרוצח יוכיחו דכתיב [במדבר ל"ה, י"ח כ"א] או בכלי עץ יד או באיבה הכהו וגו', וכתיב נמי [שם שם כ"ב] או השליך עליו בצדיה וכו'. והדר מקשי. אואין דסוטה יוכיחו דכתיב [שם ה', י"ד] או עבר עליו רוח קנאה וגו', וכתיב נמי [שם שם ל'] או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וגו'.
<h2>דף לד.</h2>
והדר מקשי. אואין דשבועת ביטוי יוכיחו. פירוש, דכתיב [ויקרא ה' ד'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב, מסתברא מפקדון הוה ליה למילף שכן תחטא במזיד תבעוה עברוה, פירוש, בשבועת העדות והפקדון תרוייהו כתיב בהו נפש כי תחטא, מה שאין כן בשבועת ביטוי, ותרוייהו חייב בהו על המזיד דהא לא כתיב בהו ונעלם, מה שאין כן בשבועת ביטוי, ותרוייהו אין חייבין עד שישמעו מפי התובע, בשבועת העדות עד שיאמר להם התובע בואו והעידוני, אבל אם נשבעו קודם שישאל התובע אותם להעיד פטורין, ובשבועת הפקדון נמי אינו חייב עד שיתבע אותו ויאמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך, אבל אם נשבע קודם שיתבע אותו פטור, לאפוקי משבועת ביטוי שאין שם תובע ונתבע, ותרוייהו לא מיחייבי אלא לשעבר, לפי ששבועת העדות אינה אלא עדות שכבר ישנה אצלו, ושבועת הפקדון נמי אינה אלא על הפקדון שכבר הפקיד אצלו, ולא משכחת לה להבא, דהא לענין שבועת העדות אם אמר להם משביע אני עליכם לכשיהיה לי אצלכם עדות שתבואו ותעידוני פטורין, ולגבי פקדון נמי אם אמר לו [משביע אני) לכשיהיה לי אצלך פקדון שבועה שאין לך בידי פטור, לאפוקי שבועת ביטוי שהיא נמי להבא דכתיב להרע או להיטיב.
אדרבא מביטוי הוה ליה למילף, שכן שבועת העדות וביטוי בתרוייהו קרבנן חטאת, דהא אכלהו כתיב [ויקרא ה' ו'] והביא את אשמו לה' [וגו'] נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת, לאפוקי פקדון שאינו חטאת, אלא אשם דכתיב [שם שם כ"ה] (והביא) [ו]את אשמו [יביא] לה' [וגו' לאשם], ותרוייהו בקרבן עולה ויורד דבכולהו כתיב [שם שם, י"א] ואם לא תגיע ידו וגו', לאפוקי פקדון דהוא קבוע, דהא לא כתיב ביה ואם לא תגיע ידו, ותרוייהו לית בהו חומש [לאפוקי פקדון דאית ביה חומש] דכתיב [שם שם, כ"ד] ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו.
רבי עקיבא אומר והיה כי יאשם לאחת מאלה [ויקרא ה' ה'], יש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור, פירוש, מדכתיב מאלה ולא כתיב אלה אלמא מקצת אלה חייב ולא כל אלה, הא כיצד תבעו ממון חייב דבר אחר פטור, ואקשינן, ואיפוך אנא תבעו ממון פטור דבר אחר חייב, ומהדרינן, רבי עקיבא אית ליה או אין דר' אליעזר, כלומר מדכתיב מאלה ולא כתיב אלה יליף דעל מקצת חייב ועל מקצת פטור, והנהו או אין דרבי אליעזר מיגלו הי מינייהו מקצת דפטור, כדאמר מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.
ודייקינן אי הכי מאי בינייהו, כלומר כיון דבתרוייהו אית להו או אין למאי איצטריך ר' עקיבא למילפיה תו מדכתיב לאחת מאלה, והיינו טעמא דנפקא מינה דההוא קרא דר' עקיבא, ולא קא נפיק מאו אין דרבי אליעזר כי היכא דנימא דההיא היא דאיכא בינייהו, ומהדרינן, איכא בינייהו משביע עידי קרקע רבי אליעזר דמפיק מאו אין בלחוד לא מחייב, דהא גבי שבועת הפקדון דיליף מינה לשבועת עדות לית בה קרקע, דהא קרקע לא בת פקדון היא, והנך כולהו דכתיב בקרא דפקדון מטלטלין נינהו פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, ולרבי עקיבא כיון דיליף ליה נמי מדכתיב לאחת מאלה דמשמע בין קרקע בין מטלטלין, מאי דלא נפיק מהנהו או אין מפיק מהאי קרא אחרינא ומחייב המשביע עידי קרקע.
רבי יוסי הגלילי אומר אינו צריך, הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראייה וראייה בלא ידיעה הכתוב מדבר. ואי זה זה זה עדות ממון, לאפוקי עדות דבר אחר שאינה מתקיימת לעולם עד שתהא שם ראיה וידיעה, פירוש, אם הודה לו או העידו על עצמו שיש לפלוני אצלו ממון עדות מתקיימת היא, ואף על פי שיש שם ידיעה ואין שם ראייה, ואם ראו העדים אותו שנתן לו מנה ואף על פי שאין יודעים אם לשם הלואה נתנו לו או לשום מתנה או לשום דבר אחר, מכל מקום עדות היא, דהא היכא דכפריה הנתבע לתובע ואמר לא היו דברים מעולם ולא נתתה לי מנה כלל מעולם, ומייתי הני סהדי ומסהדי שראינוהו שנתן לו מנה והוחזק הנתבע כפרן, ולא מצי אמר כבר פרעתיך, דהא קיימא לן להלן [מ"א ע"ב] כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי. ולענין עדות דבר אחר לא משכחת לה לעולם אלא עד דאיכא ראיה וידיעה, דהא ידיעה בלא ראיה גבי ממון לא הויא אלא כדמסהיד להו לעדים אנפשיה על ההוא מידי, ולגבי ממון הוא דמשכחת לה, אבל לגבי דבר אחר לעולם לא משכחת לה, דאי לגבי דיני נפשות וחבלות וקנסות אף על גב דאסהדינהו לעדים אנפשיה דקטליה לפלניא, או חבל ביה, ומאי דדמי ליה ההוא עדות לאו מידי היא, דהא קיימא לן מודה בקנס פטור, וכן נמי לגבי שאני כהן שאני לוי לא הויא עדות עד דחזי דאכל לתרומה, ולגבי לוי לאו עדות היא וכן כל מידי נמי עד דחזי דפלוני נתן ליה מעשר בבית הגרנות, דהיא ראיה וידיעה אבל אי מסהיד לעדים אנפשיה דהוא כהן דהוא לוי לאו עדות היא, וכל כל מידי דלית ביה שום ממון לא מתקיימא לעולם באסהדותא דמסהיד אנפשיה, אלא עד דמסהיד בראיה דשייכא בה ידיעה, וידיעה דשייכא בה ראיה, הילכך מדכתיב או ראה או ידע שמעינן דבעדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר, שהיא עדות ממון ולא עדות דבר אחר.
הכי גרסינן אמר ליה רב פפא לאביי לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דר' אחא דתניא ר' אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו, דאי אית ליה דר' אחא לגבי דיני נפשות נמי משכחת לה כי האי גוונא וכו'. פירוש, אי אמרת בשלמא לית ליה דרב אחא דקאמר לגבי ממון דכי האי גוונא ידיעה בלא ראיה, אלא דקסבר דכי האי גוונא לאו ידיעה הוא, אלא אומדנא בעלמא הוא, ולא מפקינן בה ממונא, ולא היא ידיעה בלא ראיה לגבי ממונא אלא באסהדותא דאסהיד אנפשיה, כדאמרינן היינו דלא משכחת לה לעולם ידיעה בלא ראיה במידי אחרינא בר מממונא כדאמרינן, דהא לא מהניא הודאה וסהדותא דאסהיד אנפשיה אלא לגבי ממונא בלחוד, כדקא ברירינן, אלא אי אמרת דכי האי גוונא לגבי ממונא ידיעה בלא ראיה, עדות דמפקינן בה לגבי ממונא היא, לגבי נפשות נמי משכחת לה כי האי גוונא כרבי שמעון בן שטח וכיון שכן תהוי נמי עדות לגבי נפשות, ואם לגבי נפשות אומדנא היא ולאו ידיעה, אמאי לגבי ממון היא ידיעה, ואם לגבי ממון הויא ידיעה לגבי נפשות נמי, הניחא לענין הודאה גבי עדים היינו טעמא דהויא ידיעה גבי ממון ולא הויא ידיעה גבי נפשות, משום דמודה בקנס פטור ומודה בממון חייב, אלא בכי האי גוונא דרב אחא אי ידיעה הויא לגבי ממון ולא אומדנא בעלמא, אמאי לא הויא ידיעה נמי גבי נפשות וקטלי להורג בההוא סהדותא.
ומהדרינן אפילו תימא אית ליה דר' אחא, נהי דידיעה בלא ראיה משכחת לה כי האי גוונא, ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה. אי דחזיה דקטל ולא ידע מאן קטל, מי לא בעי למידע אי גוי הרג אי ישראל הרג אי טרפה הרג אי שלם הרג, וליכא למימר בהא דהויא עדות להיכא דכפר ואמר לא היו דברים מעולם, כי היכי דליתחזק כפרן בסהדותייהו דהני דמסהדי דחזו ליה דקטל ולא ידעי למאן קטל כי היכי דאמרינן לגבי ממון, דהא [לגבי ממון מהני הודאתו] לגבי נפשות לא מהניא הודאתו כי היכי דנימא ביה הכי, הילכך כיון דלא משכחת לה ראיה בלא ידיעה גבי נפשות, אלא גבי ממון בלחוד הוא דמשכחת (ידיעה בלא ראיה, וראיה בלא ידיעה) [ראיה בלא ידיעה, וידיעה בלא ראיה] שמעינן דשבועת העדות דכתיב בה או ראה או ידע בעדות ממון ולא בדבר אחר.
ואמרינן, שמעינן מינה דקסבר רבי יוסי הגלילי המשביע עדי קנם פטור. פירוש, ואעפ"י דמכל מקום תביעת דבר שיש בו נטילת ממון הוא, שלא תאמר דר' יוסי הגלילי לאפוקי הני מילי דלית בהו נטילת ממון הוא דאתא, כגון עדות נפשות ושאני כהן ושאני לוי ומאן דדמי להו, אבל מאי דאית ליה נטילת ממון ואע"ג דקנסא הוא מחייב קמ"ל דפטור, דאי סלקא דעתך חייב נהי דידיעה בלא ראיה משכחת לה, פירוש, כגון שנכנס עם הבתולה בחדר ולא היה שם זולתו ויצאה משם והיא בעולה דודאי הוא בא עליה, והנה יש שם ידיעה ואין שם ראיה, אבל ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה, אי דחזו ליה דקא בעל ולא ידעי למאן בעל, היכי מצית ההיא עדות לחיוביה קנס דבתולים, מי לא בעי למידע אי גויה בעל אי בת ישראל בעל, אי פנויה בעל אי אשת איש בעל, אי בתולה בעל אי בעולה בעל, דאי בעולה בעל לאו בת קנס היא, ואי (גויה) [אשת איש] בעל אע"ג דבתולה היא לית ליה קנס, דהא מתחייב בנפשו הוא, הילכך כיון דלא משכחת לה ראיה אלא עד דאיכא בה ידיעה, שמע מינה דלא מיחייב בה קרבן שבועת העדות (אלא רבי) [לרבי] יוסי הגלילי. ולענין קנסא דחבלות נמי אע"ג דידיעה בלא ראיה משכחת לה, כגון שראוהו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול במקום שאין יכול לחבל בעצמו, כדבעינן למימר לקמן בפרק כל הנשבעין [מ"ו ע"ב] דידיעה איכא ראיה ליכא, אי נמי כגון [שראוהו] שנכנסו שניהם לחדר ולא היה שם אדם בעולם זולת שניהם ויצא משם חבול במקום שאין יכול לחבל בעצמו דידיעה איכא ראיה ליכא, ואפילו הכי ראיה בלא ידיעה ליכא דאי מסהדי דחזינא דחבל ולא ידעי למאן חבל לאו סהדותא היא, דאי לא בעי למידע אי ישראל הוא אי גוי הוא, ואי לאחזוקי כפרן בההוא עדות היכא דאמר מעיקרא לא היו דברים מעולם ולא חבלתי אדם מעולם כלל, ליכא למימר הכי דהא הודאתו לא מהניא מידי כי היכי דנימא הכי, משום דקיימא לן דמודה בקנס פטור, וכיון דראיה בלא ידיעה לא משכחת לה לא מתחייב קרבן שבועה לענין שבועת העדות, וכן נמי לענין שאר קנסות כגון תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ומאי דדמי לה, לא משכחת בהו ידיעה בלא ראיה ולא ראיה בלא ידיעה, משום דהודאתו לא מהניא מידי כדברירנן, הילכך לא מיחייב לענין שבועת העדות, והיינו דקא פסקינן ואמרינן שמע מינה קסבר רבי יוסי הגלילי המשביע עדי קנס פטור, כיון שהזכיר רבי יוסי הגלילי ראיה בלא ידיעה לענין ממון ולענין קנס לא מהניא לענין אחזוקיה כפרן היכא דכפר ואמר מעיקרא לא היו דברים מעולם.
יתיב רבי המנונא קמיה דרב יהודה, ויתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה, מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ. כלומר לא היו עדים אלו יודעים אם לשום הלואה נתן לו אותו מנה אם לשום מתנה נתנו לו, אלא מבחוץ היו עומדין ורואין אותו שמנה לו מנה מהו, כלומר כשבאין עדים אלו ומעידין על כך עדות היא או לא, אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען, אי דקא אמר מעיקרא לא היו דברים מעולם, הרי עדות זו מהניא דמיתחזק כפרן ולא מצי בתר הכי אמר במתנה נתתים לו או חזרתי ופרעתיו לך, ואי דקא אמר מעיקרא במתנה נתתה לי, מאי קא מהניא האי עדות, ולפי ששמע רב יהודה דברי רב המנונא וראה דברים מקובלים הן והדעת נוטה אליהם אמר ליה רב המנונא את עול תא, כלומר הרי אישרתי דבריך וקבלתים.
<h2>דף לד:</h2>
הכי גרסינן, ההוא דאמר לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה, אמר ליה לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם, אתו סהדי ומסהדי דאשתין מים בצד עמוד זה, אמר ריש לקיש הוחזק כפרן וכו', ורב נחמן אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. והלכתא כרב נחמן דקיימא לן [כתובות י"ג ע"א] הלכתא כרב נחמן בדיני. ונקטינן השתא מיהא דלא איתחזק הנתבע כפרן לעולם אלא עד דמכחשי ליה העדים בנטילת ממון עצמו, כגון דכפר מעיקרא בנטילת הממון עצמו וקאמר לא נטלתי כלל, וקא אתו עדים דחזיה דנטל, דלא מצי בתר הכי למימר במתנה יהביה נהליה, דהא ידיעה מילתא דמשום סהדותא דהני סהדי דאכחישו ליה במימריה קמא הוא דהדר ביה מההוא מימרא קמא להאי מימרא בתרא, וכל שכן אי הדר אמר הדרית פרעתיה ניהלך דלא מהימנינן ליה כלל מתרי אנפי, חדא דהא ידיעה מילתא, דלא הדר ביה ממימריה קמא וקא הדר טעין השתא האי טענה אחריתי אלא משום דהא אכחשו ליה סהדי בההוא מימרא קמא, ועוד דהא מדיוקא דמימריה קמא דקאמר, מיתכחיש בהאי מימרא בתרא, וכיון דקאמר מעיקרא לא היו דברים מעולם ממילא שמעת דלא פרע ליה מידי, דמאן דלא לוה היכי פרע, והיינו דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, אבל היכא דלא מכחשי ליה בנטילת ממון עצמו אלא במידי אחרינא מחקירת הדבר (ליה), דליתיה נטילת הממון ממש לא עברתי בצד עמוד זה מעולם ומאי דדמי ליה, ואע"ג דאתו עדים ומכחשי ליה בההוא מידי דכפר ליה לא הוחזק כפרן, אלא מצי בתר הכי למיהדר מההוא מימרא קמא למימרא אחרינא, דהא לא איתכחש בנטילת הממון ממש, אלא בההוא מידי אחרינא הוא דאיתכחש דהוא מחקירת הדבר, וכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, ואפשר ליה השתא למימר עברתי בצד עמוד זה, אבל לא לויתי ממך כלום אי נמי לויתי ופרעתי. וכן נמי נקוט האי כללא בידך דהאי דלא מקבלינן מנתבע טענתיה בתרייתא לבתר דהדר ביה מקמייתא, הני מילי היכא דהדר ביה מקמייתא מחמת דאתי סהדי ואכחשו ליה כדאמרינן לעיל, אבל אי הדר ביה מנפשיה כיון דטענתיה קמייתא דלית בה הודאה לתובע ולא קאמר מילתא דמיתחייב בה ממון וטענתיה בתרייתא נמי לית בה הודאה ואי בעי לא הוה קא הדר ביה מטענתיה קמייתא, דהא ליכא סהדי דקא מכחשי ליה לא בטענתיה קמייתא ולא בטענה בתרייתא מקבלינן ליה מיניה, דהא אי בעי לא הוה קא הדר ביה מטענה קמייתא, וכבר ברירנא ליה להא מילתא בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא ל"א ע"א] בענין זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי.
רבי שמעון אומר חייב כאן וחייב בפקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכו'. אשתכח השתא דרבי אליעזר ור' שמעון תרוייהו מפקדון גמירי לה, מיהו רבי אליעזר יליף לה באו אין (או אין) הילכך לא פרכינן עליה פירכא, משום דלא פרכינן בעלמא אלא היכא דילפינן ליה על דרך גזירה שוה, אבל היכא דילפינן בהקישא דקראי כדקא יליף ליה ר' אליעזר הכא באו אין (או אין) לא פרכינן עליה, ור' שמעון יליף ליה בגזירה שוה משום הכי פרכינן עליה מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע וכו', וכיון דקיימא לן עליה פירכא בהאי גזירה שוה דיליה, קא הדר יליף ליה בהיקישא דקראי דליכא למיפרך עליה.
מחכו עלה במערבא. אהאי גזירה שוה דר' שמעון, ודייקינן, השתא מאי חוכא, ואתינא לאוקמה אהא דקתני מה לפקדון שלא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג, תאמר בעדות שעשה בו מושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו, והיינו חוכא מדקאמר תאמר בעדות שעשה בו מושבע כנשבע אלמא נשבע מפי עצמו בשבועת עדות חייב מנא ליה, לאו דגמר ליה מפקדון, ואמאי חייב והא ושמעה קול אלה כתיב [ויקרא ה' א'] דהוא מושבע מפי אחרים אלא לאו מפקדון גמר לה וכיון דגמר לה לשבועת העדות נשבע מפי עצמו מפקדון, ליגמר נמי מפי אחרים בפקדון משבועת העדות, ומהדרינן, ומאי חוכא דילמא האי דאית ליה נשבע מפי עצמו בשבועת העדות לא מפקדון גמר לה, אבל בקל וחומר הוא דמייתי לה, ולעולם לאו לשבועת העדות גמר מפקדון ולא פקדון גמר מעדות אלא מזיד כשוגג חוכא וכו'.
אמר להו רב הונא ומאי חוכא. דילמא דר' שמעון היינו טעמא דלא מיחייב מזיד בקרבן שבועת הפקדון משום דמיגמר גמר לה מאשם מעילות דכתיב [ויקרא ה' ט"ו] נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' וגו', מה אשם דהתם בשוגג ולא במזיד אף אשם נמי דפקדון בשוגג ולא במזיד, ומהדרינן, והיינו חוכא אדיליף ליה ממעילה לילפת משבועת עדות, מה התם מזיד חייב אף פקדון נמי מזיד חייב, מסתברא ממעילה הוה ליה למילף שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש אשם, פירוש, בפקדון כתיב ביה ומעלה מעל בה', ובאשם מעילה כתיב נפש כי תמעול מעל, לאפוקי עדות דלא כתיב ביה ומעלה מעל, ופקדון ומעילה תרוייהו שוו ביה הכל אנשים ונשים רחוקים וקרובים כשרים ופסולים, לאפוקי עדות דכשרים הראויים לעדות הוא דמחייבין, קרובים ופסולים ונשים שאינן ראויים לעדות פטורים, ופקדון ומעילה בתרוייהו מטיא ליה הנאה, דבמעילה הא קאכל מקדשי ה' ואיתהני בההוא אכילה, ובפקדון נמי איתא הנאה בההיא גזילה דגזל, ופקדון דכחש, לאפוקי כפירת עדות דלא איתהני מידי בההוא כפירה, ופקדון ומעילה תרוייהו [קרבן קבוע אית בהו לאפוקי עדות דקרבן עולה ויורד הוא, ופקדון ומעילה תרוייהו] אית בהו חומש, לאפוקי עדות דלית ביה חומש, ופקדון ומעילה תרוייהו [אית בהו קרבן] אשם לאפוקי עדות דקרבנו חטאת.
ואקשינן, אדרבה מעדות הוה ליה למילף שכן חטא הדיוט בשבועה תבעיה וכפריה ואואין. פירוש, בעדות כתיב ביה נפש כי תחטא, ובפקדון נמי כתיב ביה נפש כי תחטא לאפוקי מעילה דלא כתיב ביה נפש כי תחטא, אלא נפש כי תמעול מעל, ואם תאמר והא במעילה נמי כתיב [ויקרא ה' ט"ו] וחטאה בשגגה מקדשי ה', ההוא כמה דאת אמרת ואכלה מקדשי ה', הואיל ולא הקדים וכתב נפש כי תחטא כמו שהקדים בעדות ובפקדון, ועדות ופקדון נמי תרוייהו הדיוט, לאפוקי מעילה שהוא קדש, ועדות ופקדון תרוייהו לא מיחייבי בה ההוא קרבן, אלא על שבועה שנשבע, לאפוקי מעילה דלאו אשבועה מייתי אלא אאכילה, ועדות ופקדון תרוייהו לא מחייב ביה קרבן שבועה אלא עד דתבע ליה בעל העדות ובעל הפקדון, לאפוקי מעילה דלית ביה תובע ונתבע.
ומהדרינן, הנך נפישין, ואלא מאי חוכא כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב אמרי היינו חוכא מכדי ר' שמעון גזירה שוה גמיר וכו'. פירוש, כלומר נהי דלענין נשבע מפי עצמו בעדות לא ילפת לה בגזירה שוה מפקדון, אלא בקל וחומר הוא דאייתי ליה כדקאמר לעיל, מכל מקום האי דיליף לה לעדות מפקדון בגזירה שוה לענין תביעת ממון, כדקאמר בהדיא ר' שמעון אומר נאמר חייב כאן וחייב בפקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, וכיון דיליף לה לעדות מפקדון לענין תביעת ממון, ליליף נמי לפקדון מעדות לענין מושבע מאחרים, ולענין מזיד כשוגג, ואמאי קא פריך מה לפקדון [שכן] לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג.
ואכתי מאי חוכא דילמא כי פריך מיקמי דתיקום ליה גזירה שוה, לבתר דקמא ליה גזירה שוה לא פריך. כלומר בעידנא דפרכינן עליה דר' שמעון בהאי פירכא אי הוה מודה ליה בהאי גזירה שוה דיליה ודאי לא הוה פרכינן עליה מידי, דכי היכי דילפינן לעדות מפקדון בגזירה שוה לענין תביעת ממון, הכי נמי ילפינן ליה לפקדון בגזירה שוה מעדות לענין מזיד ומושבע מפי אחרים, אלא האי אי דפרכינן עליה בהאי פירכא למידחיה לההוא גזירה שוה דיליף הוא דפרכינן ליה, ומשום הכי קא פרכינן עליה בהאי פרכא, דהא מאן דפריך לא קא מודה ליה לר' שמעון בהאי גזירה שוה דיליה. ויש לפרש פירוש אחר, מכדי גזירה שוה גמיר שהוא תחטא תחטא כדאמרינן לבסוף תלמוד לומר תחטא תחטא, וכיון דגמיר לה להא גזירה שוה אמאי פריך מעיקרא מה לשבועת העדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג, תאמר בשבועת הפקדון שלא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג דמשמע שדבר ידוע הוא דשבועת הפקדון לא עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג ופריך ומאי חוכא דילמא כי פריך הכי מיקמי דתיקום ליה האי גזירה שוה, לבתר דקמא ליה האי גזירה שוה לא קא פריך. ודייקינן, מכלל דבתר דקאמר ליה לרבי שמעון האי גזירה שוה דיליה לא קא פריך מזיד כשוגג, אלא קא יליף לה לפקדון נמי דמזיד חייב מעדות, והאמר להו רבא בר איתי [לרבנן] מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא נתנה לכפרה ר' שמעון היא, אלמא אף על גב דיליף לעדות בגזירה שוה מפקדון לענין תביעת ממון הנה לא יליף לפקדון בגזירה שוה מעדות לענין מזיד.
ומהדרינן, דילמא מזיד כשוגג פריך דגמר לה לה ממעילה. כלומר לעולם יליף גזירה שוה לפקדון נמי מעדות, כי היכי דיליף לעדות מפקדון לענין תביעת ממון, מיהו כי יליף גזירה שוה לפקדון מעדות הני מילי לענין מושבע מפי אחרים, דליכא למיגמריה ממעילה, אבל מזיד כשוגג כיון דאיכא למיגמריה ממעילה, ממעילה יליף לה דפטור שכן שוה לו בכל נהנה בקבוע חומש ואשם (כדאמרינן לעיל) [והני מדות נפישי מהנך מדות דשווה בהו הפקדון לעדות כדאמרינן לעיל] הנך נפישין.
ודייקינן, וכיון דקם ליה דמזיד בפקדון פטור דגמר לה ממעילה, ליגמר נמי לעדות בגזירה שוה מפקדון דמזיד פטור, כי היכי דיליף לה בגזירה שוה מפקדון לענין תביעת ממון, ומהדרינן, להכי כתביה רחמנא לשבועת עדות גבי שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו דבכולהו כתיב בהו ונעלם והכא לא כתיב ונעלם, למימרא דבכולהו מזיד פטור מן הקרבן, בר משבועת עדות במזיד חייב, ומהאי טעמא הוא דלא ילפינן ליה לעדות מפקדון בגזירה שוה בהאי אנפא.
<h2>דף לה.</h2>
מתניתין הכי גרסינן משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז וכו'. תנו רבנן משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן לי, יכול יהיו חייבין תלמוד לומר [ויקרא ה' כ"א] תחטא תחטא בגזירה שוה, מה להלן לענין פקדון תביעת ממון ויש לו. כלומר אילו הודה לו בתביעתו היה מן הדין ליקח ממנו אותו ממון שתבעו, אף כאן לענין עדות תביעת ממון ויש לו, לאפוקי האי דאפילו הודה לו הנתבע שאמר ליתן לו מאתים זוז לא מתחייב מן דינא למיתן ליה מידי, דבאמירה בלחוד לא קא קנו, ואפילו קנו מיניה אגב קרקע דמקני ביה מטבע, הכא קנין דברים בעלמא הוא ולא קנו מידי.
פיסקא ממתניתין עמד בבית הכנסת ואמר משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני הרי אלו פטורין. ואמרינן עלה בגמרא, אמר שמואל ואפילו עדיו ביניהן, פשיטא, לא צריכא דקאי עילויהו מהו דתימא כיון דחזי עלייהו כמאן דאמר להו דמי קמ"ל. ולא תימא הני מילי היכא דלא ענו אמן אבל ענו אמן חייבין, דהא אמר שמואל [לעיל כ"ט ע"ב] כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, אלא אף על גב דענו אמן נמי פטורין, דכיון דבעינן עד שיאמר להם התובע בואו ותעידוני ולא קא סגי לן בעמידתו בבית הכנסת, ואפילו עדיו ביניהן אלא עד דאמר להן לעדים גופייהו בואו ותעידוני. ואע"ג דענו אמן נמי דהוה כמוציא שבועה מפיו, הוה ליה כמי שנשבע מפי עצמו בלי שיתבע אותו חבירו שהוא פטור, אלא מיהו הני מילי במזיד, דמזיד בשבועת ביטוי פטור, אבל בשוגג מחייב בקרבן שבועת ביטוי, דכיון דנפק ליה מדין העדות הוה ליה כשבועת ביטוי, ואע"ג דהא קיימא לן דמושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי ליכא, הכא כיון דענה אמן כנשבע מפי עצמו דמי, כדאמרינן כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וכו'. ואמרינן נמי בסוף פרק שבועות בתרא [שם] שבועת ביטוי נוהגת באנשים וכו' עד בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, מפי עצמו אין מפי אחרים לא, וקתני סיפא זה וזה מושבע מפי אחרים חייב וקשיין אהדדי, אלא לאו שמע מינה הא דענה אמן הא דלא ענה אמן, אלמא מושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי היכא דענה אמן מחייב.
והני מימרי כולהו לענין חיובי קרבן שבועה הוא דאמרינן להו, אבל לענין מיקם באיסורא במזיד מסתברא לן דכיון דאלו אסהיד הוה מתהני בסהדותיה ומדינא מתחייב לאסהודי, לא מבעיא היכא דענה אמן דקאים באיסורא מתרי אנפי, חדא מדקא מתחייב מדינא לאסהודי ליה ולא קא מסהיד ליה, ועוד דהא ענה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו, והוה ליה כמזיד דשבועת ביטוי דחייב מלקות, אלא אפילו לא ענה אמן נמי קאי באיסורא, דהא מדינא מחייב לאסהודי, מיהו לא מחייב מלקות כדין מזיד דשבועת ביטוי, דהא לא הוציא שבועה מפיו ולא ענה אמן, ודין שבועת ביטוי לא הויא לא לענין קרבן ולא לענין מכות, אלא עד דמפיק לה לשבועה מפומיה, או עד דענה אמן דהוא כמאן דאפיק שבועה מפומיה. נקטינן השתא, דהיכא דעמד בבית הכנסת והשביע על מי שיש לו בידו עדות שיבוא ויעיד, אי דאמר להו לעדים גופייהו מיקמי שבועה בואו ותעידוני, לא שנא ענו ולא שנא לא ענו אמן בין בשוגג בין במזיד חייבין קרבן שבועה, דהיינו שבועת העדות, ודוקא בפני בית דין, כלומר כשיעמוד בבית הכנסת בשעת הדין והשביע על מי שיש לו בידו עדות, אבל שלא בפני בית דין, כלומר שלא בשעת הדין אם ענו אמן חייבין, ואם לא ענו אמן פטורין, דקיימא לן כדרבנן דאמרי מושבע מפי אחרים אינו חייב אלא בבית דין, אבל חוץ לבית דין פטור, אלא אם כן ענה אמן כדמתברר בסוף פרק שבועות בתרא [שם], ואי לא אמר לעדים גופייהו מקמי הדין בואו והעידוני אי ענו אמן, בשוגג מחייבי קרבן שבועת ביטוי, במזיד מיחייבי מלקות דהיינו שבועת ביטוי, ואם לא ענו אמן בין בשוגג בין במזיד לא מחייבי מידי, דהא מושבע מפי אחרים בשבועת ביטוי היכא דלא ענה אמן לא מיחייבי מידי. וכן נמי כל מאן דליתיה מחייבי משום שבועת העדות, כגון אמר לשנים בואו והעידוני והן שיודעין לו עדות עד מפי עד, או שהיה אחד מהם קרוב או פסול, או מי שאמר לעדים בואו והעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז, אף על גב דמשום שבועת עדות לא מחייבי כי אם ענו אמן, מיחייבי משום שבועת ביטוי, ואי מזידין נינהו מיחייבי מלקות.
הא דתנן, משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני וכו'. אמרינן עלה בגמרא, מאי קאמר, ומהדרינן, אמר רב יהודה הכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה, דכתיב [במדבר ל' ג'] או השבע שבועה, מצוה אני עליכם במצוה האמורה בתורה, פירוש, דכתיב [שם שם ב'] וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' וגו', אוסרכם אני באסור הכתוב בתורה, פירוש, דכתיב [שם שם ג'] לאסור איסר, אמר ליה אביי אלא מעתה הא דתני ר' חייא כובלכם אני הרי אלו חייבין, בכל התורה מי כתיב אלא הכי קאמר וכו'.
הא דתנן, באלף דלת יוד הא וכו' ברחום וחנון, בארך אפים וכו' הרי אלו חייבין. אמרינן עלה בגמרא, למימרא דרחום וחנון דבקדושת השם הוא משביעם כמה דאת אמר בה' באלים, ומשום הכי קא מקשינן למימרא דרחום וחנון שמות נינהו, ורמינהי יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין נמחקין וכו' עד אבל הגדול הגבור והנורא והאדיר חנון ורחום ארך אפים ורב חסד הרי אלו נמחקין, אלמא הני לאו שמות נינהו, אלא זכרון שבחו הוא, והגדת גדולתו, ואינו שם ממש.
ופריק אביי, מתניתין דקתני ברחום וחנון לאו בקדושת שם קא משבע ליה, כי היכי דתשמע מינה דהני שמות נינהו, אלא במי שהוא רחום וחנון קאמר שנמצאת השבועה בשכינה עצמה, ולעולם חנון ורחום לאו שמות נינהו אלא זכרון שבחו של הקב"ה הן.
<h2>דף לה:</h2>
תנו רבנן [כתב] אלף למד מאלהי"ם, יוד הא מיי' הרי זה אינו נמחק. פירוש, משום דאלף למד שם בפני עצמו, שהרי אל שם הוא וכן יוד הא שם הוא, ומשום הכי אינו נמחק, שין דלת משדי, צדי בית מצבאות, כיון דלאו שמות נינהו הרי אלו נמחקין וכו' פשוט הוא.
כל שמות האמורין [בתורה] באברהם קודש, חוץ מזה שהוא חול, [שנאמר] ויאמר [אדני] אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' [בראשית י"ח ג']. פירוש, לפי שלא נראה לו לאברהם אבינו אלא שהן בני אדם, תדע שהרי עשה להן מאכל שיאכלו וזה שאמר להן אדני מלשון אדון, ולפי שהיו שלשה אמר להם אדני שהוא לשון רבים.
כל שמות האמורין בנבות, קודש. כגון [מלכים א' כ"א י"ג] ברך [נבות] אלהים ומלך. כל שמות האמורין במיכה, חול. לפי שכל אלהי"ם שנאמר שם עבודה זרה הוא, יוד הא כגון [שופטים י"ז ב'] ברוך בני לה', וכגון [שם שם, ג'] הקדש (ש)הקדשתי את (הספר) הכסף לה' (קדש) [מידי].
כל שמות האמורין בגבעת בנימין, חול. פירוש, כגון [שופטים כ' י"ח—כ"ג] ויקומו (ויבואו) [ויעלו] בית אל וישאלו באלהי"ם וגו' עד (ויאמר) [לפני] ה' עד הערב וישאלו בה' לאמר וגו' עד ויאמר ה' עלו (אלי) [אליו], וגו', דכיון דקאמר להן עלו אלי[ו] ועלו וניגפו לפני בנימין מכלל דההוא וישאלו בה' חול הות ולאו שכינה הות, דאי שכינה הות לא היה מבטיח ואינו עושה, והיינו דקאמר ר' אליעזר וכי מבטיח ואינו עושה וכו'.
כל שלמה האמור בשיר השירים, קודש, שיר למי שהשלום שלו. כגון שיר השירים אשר לשלמה [שיר השירים א' א'] חוץ מזה שהוא חול. כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו, האלף לך שלמה לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו [שם ח' י"ב] לרבנן. פירוש, כרמי שלי לפני הוא ישראל שנמשלו לכרם, כדכתיב [ישעיה ה' ז'] כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואיש [יהודה] נטע שעשועיו, וקאמר שלמה דאילו היו ישראל אלף איש ומאתים שרי ליה לשלמה שהוא המלך להרוג מן האלף אם ימרדו במלכות וישארו המאתים, אבל רבנן שהוא בית דין אינן רשאין כשיתחייבו ישראל הריגה בדין כל כך מישראל אלא מאתים בלבד וישארו האלף, וזהו פירוש האלף לך שלמה לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו לרבנן, ויש אומרים אף זה חול [שם ג' ז'] [הנה] מטתו של שלמה וגו', ואקשינן, ואף זה חול, ולא מיבעיא הך קרא דהוא האלף לך שלמה מכלל דכולי עלמא האלף לך שלמה חול, אלא הא דאמר שמואל האי מלכותא דקטלא חדא משיתא בעלמא לא מיענשא שנאמר האלף לך שלמה למלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא, כלומר כשיתחייבו ישראל חס ושלום למקום אפילו הן אלף ומאתים יהרוג מהן אלף וישארו המאתים, אבל מלכותא דארעא אין לך רשות להרוג כל כך אלא שתות בלבד, לפי (שהקב"ה) [שהמאתים] מאלף ומאתים חד משיתא הוא, נמצא עכשיו לדברי שמואל שזה שלמה הכתוב כאן קדש הוא, ואם תאמר התם דלכולי עלמא האלף לך שלמה חול הוא, שמואל דאמר כמאן וכו' פשוט הוא.
ובכל הכנויין הרי אלו חייבין וכו'. ורמינהו יתן ה' אותך לאלה ולשבועה [במדבר ה' כ"א] מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר [שם] והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, לפי שנאמר [ויקרא ה' א'] ושמעה קול אלה, נאמר להלן אלה ונאמר כאן אלה, מה אלה דלהלן שבועה, אף כאן שבועה. פירוש, שלא תאמר אלה לאו שבועה היא כלל, והאי דכתיב ושמעה קול אלה לא שמע שבועה כלל, אלא דברים בעלמא אמר לו. וכן אמר לו עדות שיש לי בידך בוא והעיד אותה בלי שישביע אותו כלל לא בשבועה ולא (בקבלה) [בקללה] שהיא שבועת האלה. אי נמי קללה בעלמא שמע בלי שיאמר בה אם לא תבוא ותעידוני, שנמצאת קללה שלא על דרך שבועה, קא משמע לן האי גזירה שוה למילף מינה מה התם גבי סוטה אלה שבועה היא, דהא קללה קילל אותה אם שכב איש אותך, אף האי אלה דכתיב נמי גבי עדות שבועה היא, כלומר קילל אותו אם יש אצלו עדות, ולא יעיד לו בה. להכי אצטרכינן להאי גזירה שוה לכדתניא בסיפרא [ויקרא פרשתא ח' א—ב] אלו אמר ושמעה הייתי אומר יכול האומר לחבירו נלך ונעבוד עבודה זרה יהא חייב, הן אם האומר אינו חייב השומע חייב, זה יוכיח שהאומר אינו חייב והשומע חייב, אף אתה אל תתמה על האומר לחבירו נלך ונעבוד עבודה שאף על פי שהאומר אינו חייב השומע חייב, תלמוד לומר ושמעה קול אלה אין אלה אלא שבועה. הרי למדת שאילולי שלמדין גזירה שוה לא היינו יודעין שאלה שבועה היא, ולהכי אמרינן הכא מה להלן שבועה אף כאן שבועה, ומה התם בשם אף כאן בשם, כלומר מה התם בין האלה שהיא הקללה, בין השבועה בשם המיוחד היא, דהא יתן ה' אותך לאלה ולשבועה כתיב, אלמא בין האלה בין השבועה בשם המיוחד הוא בין בשבועת העדות בין השביעו שבועת האלה בין השביעו בלי אלה, דאיתרבי ליה מושמע קול, כדבעינן למימר בסוף האי שמעתא לא מיחייב אלא עד דמליט ליה בשם המיוחד, או עד דמשתבע ליה בשם המיוחד, והיינו דקא רמינא להא כרבנן דמתניתין, ופרקינן, לא קשיא הא רבי חנינא הא רבנן דתניא רבי חנינא אומר הואיל ואמרה תורה תשבע ולא תשבע, קלל ולא תקלל, פירוש, תשבע דכתיב [במדבר ה' כ"א] והשביע הכהן את האשה, לא תשבע דכתיב [ויקרא י"ט י"ב] לא תשבעו בשמי לשקר, קלל דכתיב [במדבר שם] (כי) יתן ה' אותך לאלה שהיא קללה, ולא תקלל דכתיב [ויקרא י"ט י"ד] לא תקלל חרש, מה הכא בשם המיוחד דהא יתן ה' כתיב, אף הכא נמי בשם המיוחד, ורבנן פליגי עליה ומיחייבי נמי בכנויין. ורבינו חננאל ז"ל פירש קלל, דכתיב [דברים כ"ז י"ג] ואלה יעמדו על הקללה, ופירושא דלא דייק הוא, דההוא קרא נמי לית ביה ראיה אי בשם המיוחד הוא אי לא, דהא לא כתיב ביה ה', הילכך האי פירושא דפרישנא טפי דייק מפירושא דיליה.
ואקשינן, ורבנן אי לא גמירי גזירה שוה, אלה דשבועה היא לגבי שבועת העדות מנא להו. ומהדרינן, אלה, ואין אלה אלא לשון שבועה, כלומר שבועה ממש ולא קללה, וכן הוא אומר [במדבר שם] והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ואקשינן, והא בשבועת האלה כתיב, דאלמא קללה היא ולא שבועה, הכי קאמר אלה אין אלה אלא בשבועת האלה וכו' פשוט הוא על זה הדרך. ילפינן השתא מכל הני שמעתא דבין שבועה ממש בין שבועת האלה לא מיחייב בה אלא עד דהוי בשם בכינוי השם כרבנן, אבל שבועה או שבועת האלה בלי שם או בכנוי לאו שבועה היא כלל.
<h2>דף לו.</h2>
הא דאמרינן, והא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. עיקרא במסכת קדושין [ס"א ע"א] בפרק האומר לשלוחו, דתנן התם רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, דשמעת מינה מדבעי תנאי כפול, אלמא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, ותמן אמרינן הא דאמר ר' חנינא הנקי כתיב, והכין פירושה, כלומר להכי כתב רחמנא הנקי חסר יו"ד, לומר לך אם לא שכב איש אותך הנקי ואם שכב חנקי, כלומר חנקי גופך ותמות, והיינו דאמרינן הכא טעמא דכתב רחמנא הנקי הא לאו הכי לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן וכו' ופשוט הוא.
<h2>דף לו:</h2>
מתניתין שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים וכו'. כבר הקדמנו בפרק שבועת העדות שבפני בית דין לא הצריך אותו הכתוב אלא בשבועת העדות דכתיב ביה [ויקרא ה' א'] אם לא יגיד ונשא עונו, לא אמרתי אלא במקום שאם אינו מגיד זה, מתחייב זה ממון, אבל שבועת הפקדון דלא כתיב ביה הכי, לא שנא בפני בית דין ולא שנא שלא בפני בית דין מתחייב, ושמושבע מפי אחרים בשבועת העדות הוא שמצינו שמתחייב, דכתיב ביה (שם) ושמעה קול אלה, אבל בשבועת הפקדון לא אשכחן ביה בהדיא מושבע מפי אחרים, דהא לא כתיב ביה ושמעה קול אלה, מיהו ילפינן בגזירה שוה לשבועת הפקדון דמושבע מפי אחרים חייב משבועת העדות. ובהא פליגי, רבי מאיר סבר דון מינה ומינה, מה שבועת העדות מושבע מפי אחרים חייב אף שבועת הפקדון מושבע מפי אחרים חייב, ומינה מה שבועת העדות בפני בית דין הוא דחייב שלא בפני בית דין פטור אף מושבע מפי אחרים דשבועת הפקדון דילפינן לה משבועת העדות בפני בית דין חייב שלא בפני בית דין פטור, אבל מושבע מפי עצמו דשבועת הפקדון כיון דבהדיא כתיב ביה, ולא ילפינן לה משבועת העדות כדקיימא קיימא ומיחייב בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, והיינו דקתני במתניתין בשבועת הפקדון בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו ומפי אחרים, כלומר מפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דברי ר' מאיר, ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה, מה שבועת העדות מושבע מפי אחרים חייב אף שבועת הפקדון מפי אחרים חייב, ואוקי באתרה מה מושבע מפי עצמו דשבועת הפקדון גופיה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין חייב, אף מושבע מפי אחרים דידיה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין חייב, והיינו דקתני וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון דכפר בו חייב, כלומר כיון דכפר בו בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין חייב.
מתניתין וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון. פירוש, כלומר חייב על זדון שבועה עם זדון הפקדון, דהא לא כתיב ביה ונעלם, הילכך אפילו מזיד נמי חייב בקרבן, אי נמי שגגת השבועה עם זדון הפקדון [כגון שאמר ליה יודע אני בפקדון שהוא אצלו], שנמצא שיודע היה בפקדון שהוא אצלו, וכבר פירשתי שגגת שבועה עם זדון העדות, כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, והכין נמי מיפרשא שגגת שבועה עם זדון הפקדון, אבל אינו חייב על שגגתה, כלומר אינו חייב על שגגת הפקדון לפי שהוא אנוס כדרב כהנא ורב אסי וכבר פרישנא לה לעיל.
הכי גרסינן רב אחא בר הונא ורב שמואל בריה דרבה בר בר חנא תנו שבועות בי רבה, פגע בהו רב כהנא אמר להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו, כיון דחידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן מזיד דמייתי קרבן, והכא מייתי קרבן, ואע"ג דאתרו ביה קרבן נמי מייתי מילקיא לא לקי, או דילמא הני מילי היכא דלא אתרו ביה הוא דמייתי קרבן, דכיון דלא מיחייב מלקות (לא) מייתי קרבן, אבל היכא דאתרו ביה כיון דמיחייב מלקות לא מייתי קרבן, או דילמא היכא דאתרו ביה עבדינן ביה הא והא, מלקינן ליה ומחייבינן ליה קרבן. ואם תשאל אמאי קא שאיל להו רב כהנא האי שאילתא לענין מזיד דשבועת הפקדון היכא דאתרו ביה, ולא קא שאיל להו נמי לענין מזיד דשבועת העדות היכא דאתרו ביה, אי מיחייב מלקות ולא קרבן או קרבן ולא מלקות או מלקות וקרבן, כדקא שאיל להו נמי לענין שבועת פקדון. היינו טעמא דלא שאיל להו האי שאילתא לענין שבועת העדות, משום דלא משכחת לה לעולם דמחייב מלקות בשבועת העדות, חדא דהתראה לא משכחת לה בהו לעולם, דהיכי מתרי בהו אי דאמרי להו קום אסהידו מאי דידעיתו דאי לא מסהידו מחייבתו מלקות, היכי דמי אי דהנך תרי דמתרי בהו ידעי דהני סהדי ידעי בההיא סהדותא אינהו נמי הא קא ידעי לה, וכיון דקא ידעי לה אמאי קא מחייבי הנך משום שבועת העדות, הא קיימי הני וליתו ולסהדי, וכיון שכן הכי משום שבועת ביטוי לשעבר הוא דמיחייבי, ולאו משום שבועת עדות דלא הויא שבועת עדות אלא היכא דאי לא מסהדי הני קא פסיד האי ממונא, כדמתברר מפירקא דשבועת העדות. ואם לא ידעי דהני סהדי ידעי בההוא סהדותא מנא ידעי כי היכי דנתרו בהו. ועוד אי נמי הוו הני תרי דמתרו בהו בהני סהדי קרובים למארי סהדותא ורחוקים להני סהדי דחזו לאסהודי עלייהו, ולא אתרו בהו ולא חזו לאסהודי ההיא סהדותא, אכתי לעולם לא משכחת לה דמחייבי הנך סהדי מלקות על זדון שבועה, דאף על גב דהא איכא הני תרי דמתרו בהו וידעי דהני סהדי סהדותא ידעי, ומנא ידעינן אנן דעד השתא ידעי בהאי סהדותא, כי היכי דמחייבינן להו מלקות, ודילמא דבתר דידעי לה אינשי, וכי קא משתבעי השתא בקושטא הוא דקא משתבעי, ואפילו קא מודו נמי דבעידן שבועה מידע הוו ידעי בההוא סהדותא, היכי מחייבינן להו מלקות אפומא דנפשייהו, והא אין אדם משים עצמו רשע [יבמות כ"ה ב'], הילכך לעולם לא משכחת לה במזיד דשבועת עדות אורחא דמתחייבא בה מלקות, ומשום הכי לא קא בעי לה רב כהנא מהני דתני שבועות בי רבה לענין שבועת העדות, וקא שאיל להו לענין שבועת הפקדון.
<h2>דף לז.</h2>
ואתינן למיפשטה מהא דתניא חמורה הימנה שבועת הפקדון. פירוש, חמורה שבועת הפקדון משבועת העדות, ששבועת הפקדון דמחייב על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים כדכתיב [ויקרא ה' כ"ה] ואת אשמו יביא לה' [וגו'], בערכך כסף שקלים וגו' [שם שם, ט"ו], פירוש, והאי שגגה שגגת שבועה היא ולא שגגת פקדון, דאי שגג בפקדון הא אמרינן דאנוס הוא, אי אמרת בשלמא אתרו ביה משום הכי לקי, אלא אי אמרת לא אתרו ביה אמאי לקי בר אשם בלחוד הוא, אלא לאו דאתרו ביה ושמע מינה דהיכא דאתרו ביה הא והא עבדינן ליה מלקינן ליה ומחייבינן ליה קרבן, ולהכי קתני חמורה הימנה שבועת הפקדון משבועת העדות, דאילו שבועת העדות קרבן מייתי מלקא לא לקי, ואילו שבועת הפקדון מחייבינן ליה מלקות ומחייבינן ליה נמי קרבן.
אמר להו רבא בר איתי מאן תנא זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה רבי שמעון היא. כלומר לעולם לרבנן כיון דסבירא להו דזדון שבועת הפקדון מיחייב ביה נמי קרבן אף על גב דאתרו ביה נמי קרבן מייתי, מלקא לא לקי, והאי מתניתא דהכא דקתני חמורה ממנו ושמע מינה במזיד דשבועת הפקדון מיחייב מלקות ר' שמעון היא דסבר זדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה, והאי דקתני חמורה לא משום דשבועת העדות מיחייב בה קרבן בלחוד ושבועת הפקדון מיחייב תרתי קרבן ומלקות ולכך הוא דקתני חמורה, דהא ר' שמעון לית ליה קרבן בזדון שבועת הפקדון, אלא לעולם בזדון שבועת העדות חדא מחייב דהוא קרבן וזדון שבועת הפקדון חדא מחייב דהוא מלקות, וכי תימא כיון דהאי חדא מחייב והאי חדא מיחייב מאי חמורה, משום דניחא ליה לאיניש לאתויי קרבן ולא לילקי. ולא היא, כלומר לעולם ר' שמעון היא כדקא אמרת, ולאו מהאי טעמא הוא דקתני חמורה, אלא בענין שגגה הוא דקתני חמורה, משום דשגגת שבועת עדות סגי ליה בחטאת בת דינקא דהוא קרבן עולה ויורד, ואילו גבי שבועת הפקדון לא סגי ליה אלא באשם בכסף שקלים. ועיקר מימריה דר' שמעון מפורש בפרק שבועת העדות [לעיל ל"ג ע"ב], דגרסינן התם רבי שמעון אומר חייב כאן וחייב בפקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכו' עד מה לפקדון שכן לא עשה בו מזיד כשוגג מושבע כנשבע וכו', ופרישנא התם [ל"ד ע"ב] דהיינו טעמיה דר' שמעון דגמר לה ממעילה, מה מעילה במזיד פטור מקרבן, אף שבועת הפקדון במזיד פטור מקרבן. ולאחר שהעמדנו ברייתא זו כר' שמעון בא רב כהנא ואמר בר מינה דההיא, כלומר אי אתם צריכין להעמידה כר' שמעון דאנן מתנינן לה, ולאו הכי כדקא מתניתו ליה, קא מתנינא לה אנא, כי היכי דאיצטריך לאוקומה כר' שמעון, אלא הכי קא מתנינא לה חמורה ממנו שבועת הפקדון שאחד זדונה ואחד שגגתה אשם בכסף שקלים חייב בה, ומאי חמורה, דאילו התם בשבועת העדות בחטאת בת דינקא סגי ליה דהוא קרבן עולה ויורד, ואילו בשבועת הפקדון לא סגי ליה אלא באשם בכסף שקלים כמו שאמרנו. ואמרינן, אי הכי ליגמר מינה דזדון שבועת הפקדון קרבן מייתי מלקא לא לקי, ודחינן, דילמא כשלא אתרו ביה מיבעיא ליה, דתניא לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה, עיקרה בספרי [במדבר ו' פרשתא קי] בענין וכי ימות עליו מת בפתע פתאום ולא איפשיט בעיא דרב כהנא וכיון דלא איפשיט אף על גב דאיכא עדים ואתרו ביה, קרבן מייתי מילקא לא לקי, דלית ליה לאפטוריה מקרבן דכתיב בהדיא, ולחיוביה מלקות מספיקא.
הא דאמרינן ההוא דמייתי קרבן כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה. פירוש, דקיימא לן דנזיר טמא סותר בקודמין, כלומר היכא שנדר בנזיר שיהא מאה יום, ועבר עליו מהם חמשים יום ונטמא, כשיטהר מטומאתו צריך הוא לישב בנזירות מאה יום, ואותן חמשים שעברו אינן עולין לו מן המנין לפי שהטומאה סותרתן, כדכתיב [במדבר ו' י"ב] והימים הראשונים יפלו והאי מילתא מיפרשא בנזיר בפרק כהן ונזיר [מ"ט ע"ב] ואיתא נמי בנדה בפרק תינוקות [ס"ח ע"ב], וכיון שכן נמצא שהקרבן שמביא אינו מביא אותו אלא להטהר בו מאותה הטומאה כדי שימנה לאחר כך נזירות בטהרה מתחילה, וכן מצינו שהקרבן שמביא הטמא לשם טהרה הוא שמביא אותו, תדע שהרי קודם לכן אסור שיאכל בקדש עד שיביא קרבנו כדאמרינן [יבמות ע"ד ע"ב] הביא כפרתו אוכל בקדשים, אלמא קרבן זה טהרה הוא עושה, והיינו דאמרינן ההוא דמייתי קרבן כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה, כלומר להשלים בו טהרתו הוא מביאו כדי שיתחיל לאחר כך (נזירות למנות) [למנות נזירות] בטהרה ולא להשלים בו חיובו.
אמרוה רבנן קמיה דרבה, אמר להו מדקא מבעיא לה לרב כהנא היכא דאיכא עדים דאתרו ביה מכלל דהיכא דאיכא עדים ולא אתרו ביה מחייב קרבן, ואמאי חייב, כפירת דברים בעלמא הוא. דכיון דאיכא הני עדים דידעי דהאי פקדון גביה הוא, כפירתו לא מהניא ליה ולא מידי, דהא הני סהדי מסהדי דאיכא גבי ההוא פקדונא ומפקינן לה מיניה בסהדותייהו, וכיון דכפירתן לא קא מהניא ליה ולא מידי, הויא ליה כפירת דברים בעלמא ולאו כפירת ממון, וכיון שכן אמאי חייב בקרבן שבועת הפקדון.
אלמא קסבר רבה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור. דכפירת דברים הוא ולאו כפירת ממון, דהא בסהדותא דהני סהדי מפקינן ליה לממונא מיניה, ולא קא מהניא ליה כפירתו ולא מידי.
אמר ליה רבי חנינא לרבה תניא דמסייע לך, וכחש בה [ויקרא ה' כ"ב] פרט למודה לאחד מן האחים או [לאחד] מן השותפין, ונשבע על שקר [שם], פרט ללוה בשטר וללוה בעדים. אלמא כיון דלא מהניא ליה כפירתו מידי, משום דהא איכא עליה שטרא בההוא ממונא לא מחייב קרבן שבועה, שמע מינה הכופר בממון שיש עליו עדים פטור, אמר ליה אי משום הא לא תסייען, דהא דקתני פרט ללוה בשטר וללוה בעדים, לאו למעוטי מי שכפר בממון שיש בו עליו שטר או עדים הוא, אלא למעוטי מי שהודה לתובע שלוה ממנו אותו ממון שתבעו בו, אלא שהתובע אמר לו הלויתיך ממון זה בשטר והלוה כופר בו ואומר לויתי ממך ממון זה אבל לא לויתי אותו ממך בשטר ולא בעדים מעולם, דכיון דקא מודה ליה דאית ליה גביה ההיא הלואה, ובשטר בלחוד הוא דכפר ליה, הויא ליה כפירת דברים בעלמא דהא מכל מקום קא מחייב בהודאתו למיפרע ליה ההיא הלואה.
ממאי מדקתני וכחש פרט למודה לאחד מן האחין או מן השותפין וכו'. פשוט הוא. ואם תאמר מאי שנא האי כפירת דברים מהך כפירת דברים, לא דמי דהתם איהו גופיה קא מודה בההוא ממונא, ובענין שטר ועדים הוא דכפר ביה, הילכך הויא לה כפירת דברים, ואילו הכא איהו גופיה לא קא מודה בההוא ממונא אלא מכפר קא כפר ביה, ומשום דאיכא סהדי דקא מסהדי ביה הוא דאיכא למימר דכפירת דברים הוא, ומשום דמכל מקום קא כפר בההוא ממונא, לאו כפירת דברים היא אלא כפירת ממון.
תא שמע אינו חייב על שגגתה, ומהו חייב על זדונה אשם בכסף שקלים, מאי לאו זדון עדים. כלומר זדון שהעידו בו עדים שהפקדון אצלו הוא ושיודע היה בו בשעת השבועה אלמא אכפירת דברים מתחייב. [ודחינן], לא זדון עצמו, כלומר אין עליו עדים בכך, ואם תאמר וכיון שאין עליו עדים מנא ידעינן דההוא פקדון גביה הוא, כי היכי דליחייב, כגון שחזר הוא עצמו והודה שהפקדון אצלו הוא ושמזיד היה בשעת השבועה, והיינו דאמרינן לא בזדון עצמו הוא, אבל אילו כפר ובאו עדים, כיון שכפר כפירת ממון הוא ופטור.
תא שמע היו שתי כיתי עדים וכפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה, שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן, בשלמא שניה תתחייב דהא קא כפרה ליה כת ראשונה. דאשתכח דכפירת שניה השתא קא מפסיד האי ממונא והויא ליה כפירת עדות ממון, אלא ראשונה אמאי מיחייבא והא קיימא שניה, דהא אכתי לא כפרה ליה, והויא לה כפירת הראשונה כפירת דברים בעלמא, דהא לאו בההיא כפירה קא מפסיד ממונא אלא בכפירת שניה, וכיון שכן הוה, אי סלקא דעתך כפירת דברים לאו מחייבי עלה, הכא ראשונה אמאי מחייבא, אלא לאו שמע מינה דכפירת דברים נמי מיחייב עלה קרבן, [שבועה] פירוש, ומדלענין שבועת עדות מיחייבי עלה, לענין שבועת פקדון נמי מחייבי עלה.
<h2>דף לז:</h2>
ואוקמה רבינא. כגון שהיתה שניה בשעת כפירת הראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות, מהו דתימא רוב גוססין למיתה. וראוין היו להעיד בשעת כפירת הראשונה והויא לה כפירת הראשונה כפירת דברים בעלמא ולא ליחייבו קמ"ל [ד]השתא מיהת חיי נינהו ולא שכיבי.
תא שמע בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים, אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם. כדין שבועת פקדון, ואינו משלם כפל, לפי שאין משלם קנס על פי עצמו, ואם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם, פירוש, אשם על שבועת הפקדון, ותשלומי כפל משום דטוען טענת גנב בפקדון גנב הוא, כדכתיב [שמות כ"ב ז'] אם לא ימצא הגנב, ודרשינן אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא גנבו וכו' כדמפרש בסוף פרק מרובה [בבא קמא ס"ג ע"ב], והא הכא דאיכא עדים דההוא פקדון גביה ניהו דהויא ליה כפירתו כפירת דברים בעלמא, ואפילו הכי מיחייב אשם אשבועתיה, ומהדרינן, הכא נמי כדרבינא, כלומר כגון שהיו עדים קרובין בשעת השבועה ונתרחקו אחרי כן.
אמר ליה רבינא לרב אשי תא שמע חמורה ממנו שבועת הפקדון. פירוש, משבועת העדות שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, מדקאמר חייבין על זדונה מכות מכלל דאיכא עדים, (אע"ג) דאי לאו דאיכא עדים אף על גב דאודי נמי אינו חייב מלקות על פיו, לפי שאין אדם משים עצמו רשע, וקאמר ליה על שגגתה אשם בכסף שקלים, אלמא אע"ג דאיכא עדים דההוא פקדון גביה נינהו, דהויא לה כפירת דברים מיחייב אשם אשבועתיה.
אמר ליה רב מרדכי בר מינה דההיא וכו'. פשוט הוא. תא שמע לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועת הפקדון שאינו לוקה וכו'. וסליקא הא דרבה בתיובתא.
אמר רבי יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב. פירוש, דהא דסלקא עליה דרבה בתיובתא דחייב. בשטר פטור. ואוקימנא משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות וכו' פשוט הוא.
איתמר משביע עידי קרקע [פליגי בה] רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר חייב וחד אמר פטור, תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר פטור, דאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו שטר פטור, וכדרב הונא בריה דרב יהושע. דאוקמה משום דהוה שטר שעבוד קרקעות, אלמא חיוב קרבן דשבועת הפקדון ליתא בקרקעות, ומדקרבן דשבועת הפקדון אינה בקרקעות, קרבן דשבועת העדות נמי ליתא בקרקעות, דהא שבועת העדות משבועת הפקדון ילפינן לה מאו אין, אי נמי להנך תנאי כל חד וחד כדאית ליה כדגרסינן לעיל בפרק שבועת העדות מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון, נאמר כאן או אין ונאמר להלן או אין וכו'.
ואמרינן, לימא רבי יוחנן ורבי אלעזר בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קא מיפלגי, דתניא הגוזל שדה ושטפה נהר חייב להעמיד לו שדה דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אומרין לו הרי שלך לפניך, ואמרינן במאי קא מיפלגי, רבי אליעזר דריש ריבוי ומיעוטי דכתיב [ויקרא ה' כ"ב] וכחש בעמיתו ריבה, בפקדון או בתשומת יד מיעט, או מכל אשר ישבע חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל, מאי ריבה ריבה כל מילי. פירוש, ואפילו קרקע, ומאי מיעט מיעט שטרות, וכיון דהאי קרא דכתיב ביה או בגזל איתרבי ביה אפילו קרקעות אשתכח דקרקע נמי בת גזילה היא, וכיון דבת גזילה היא חייב להחזיר לו גזילתו, והיינו דקאמר חייב להעמיד לו שדה, ורבנן דרשי כלל ופרט וכו'. מאן דמחייב בקרקע קרבן שבועת העדות סבר לה כר' אליעזר דמרביה ליה לקרקע בהאי קרא דפקדון, וכיון דאיתרבי בהאי קרא בפקדון ילפינן ליה נמי לקרבן שבועת העדות דחייב משבועת הפקדון בתחטא תחטא, ומאן דפטר סבר לה כרבנן דלא מרבי ליה לקרקע מהאי קרא.
ומהדרינן, בהא אפילו רבי אליעזר מודה. כלומר עד כאן לא מרבי רבי אליעזר לקרקע בהאי קרא אלא לענין שם גזילה בלחוד, למימרא דקרקע נמי או בגזל קרינן ביה, וכיון דגזל מחייב להעמיד לו שדה כדקתני בהדיא חייב להעמיד לו שדה, אבל לענין קרבן שבועה מודה דפטור, דאמר רחמנא או מכל ולא הכל, לאפוקי קרקע דאיתרבי לעיל לענין שם גזילה דלא ליחייב עליה קרבן שבועה, וכיון דקרבן שבועת הפקדון לא מיחייב בקרקע, לענין שבועת עדות דיליף מינה נמי לא מיחייב. אמר רב פפא משמיה דרבא מתניתין נמי דיקא דקתני גנבת את שורי וכו'. פשוט הוא.
<h2>דף לח.</h2>
פיסקא ממתניתין שבועת הפקדון כיצד וכו' היו חמשה תובעין אותו וכו'. ת"ר זה הכלל כלל אינו חייב אלא אחת, פרט חייב על כל אחת ואחת דברי רבי מאיר, ורבי יהודה אומר שבועה לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת וכו', אמר רב יהודה אמר שמואל כללו של רבי מאיר זהו פרטו של רבי יהודה כללו של רבי יהודה זהו פרטו של רבי מאיר. פירוש, לא לך ולא לך ולא לך לר' יהודה פרטא הוי, דכיון דקאמר ולא לך בוא"ו כאילו אמר שבועה לא לך שבועה לא לך ושבועה לא לך דמי, ולר' מאיר כללא הוי דקסבר אדרבה כיון דקאמר ולא לך האי וא"ו מעריב להו לכולהו, והויא ליה שבועתא חדא לכולהו. ואם אמר לא לך לא לך לא לך בלא וא"ו לר' יהודה כללא הוי, דכיון דלא קאמר ולא לך אלא קאמר לא לך בלא וא"ו אישתכח דשבועה דפתח ביה מעיקרא אכל חד מינייהו משמשא ושבועה חדא היא דאשתבע אכולהו, והוה ליה כמאן דאמר שבועה שאין לכם בידי, ולר' מאיר פרטא הוי, דסבר אדרבא כיון דקאמר לא לך לא לך לא לך בלא וא"ו אישתכח דלא ערבינהו אהדדי אלא כל חד מינייהו שבועה באנפי נפשא אישתבע עליה, וכאילו אמר שבועה לא לך שבועה לא לך דמי, זהו פירוש כללו של רבי מאיר זהו פרטו של ר' יהודה וכללו של ר' יהודה זהו פרטו של רבי מאיר. ורבי יוחנן אמר הכל מודים בולא לך שהוא פרט ולא נחלקו אלא בלא לך וכו'. נמצא עכשיו לדברי שמואל אליבא דר' מאיר שבועה שאין לכם בידי אי נמי שבועה לא לך ולא לך ולא לך כללא הוי, ולא הוי פרטא אלא לא לך לא לך לא לך, ואליבא דר' יהודה שבועה שאין לכם בידי אי נמי שבועה לא לך לא לך כללא הוי, לא לך ולא לך ולא לך פרטא הוי, ולדברי ר' יוחנן אליבא דר' מאיר שבועה שאין לכם בידי הוא דהוי כללא, אבל שבועה לא לך ולא לך ולא לך, אי נמי שבועה לא לך לא לך פרטא הוי, ואליבא דר' יהודה שבועה שאין לכם בידי, אי נמי שבועה לא לך לא לך לא לך כללא הוי, לא לך ולא לך ולא לך הוא דהוי פרטא וכו' פשוט הוא.
הא מני רבי היא דאמר לא שנא כזית כזית ולא שנא כזית וכזית פרטא הוי. עיקרא במסכת זבחים בפרק שני [ל' ע"ב].
הא דאמרינן, ומאי אפילו, אמר רב אחא בריה דרב איקא אפילו חטה בכלל חטים, שעורה בכלל שעורים, כוסמת בכלל כוסמין. הכין פירושיה, לא מיבעיא פרט החטים והשעורים והכוסמין כל אחד ואחד בפני עצמו שהוא חייב על כל אחת ואחת, אלא אפילו החטים עצמן אם פרט מהן חטה והזכיר אותה בכלל החטים, כגון שאמר שבועה שאין לך בידי חטה חטים חייב על חטה בפני עצמה, ועל חטים בפני עצמן, אי נמי שעורה בכלל שעורים כוסמת בכלל כוסמין על זו הדרך. ויש לפרש, דאפילו אמר שבועה שאין לך בידי חטה שעורה כוסמת, חייב על כל אחת ואחת, שלא תאמר האי דפרט להו לאו למיהוי שבועה אכל חדא מינייהו באנפי נפשה היא, אלא משום דאסיק אדעתיה ואמר כיון דהאי תובע חטים ושעורים היא דתבע מינאי ולא חטה ושעורה וכוסמת, אי אמינא ליה שבועה שאין לך בידי משמע שאין לך בידי חטים שעורים כוסמין, ואכתי איכא למימר דאית ליה בידי חטה אחת שעורה אחת כוסמת אחת, הילכך משתבע ליה דלית ליה גבאי חטה שעורה וכוסמת בפירוש, ומשום הכי קאמר חטה שעורה וכוסמת ולא למיפרט בהו בכל חד שבועה באנפי נפשיה, קמ"ל דחטה בכלל חטים, כלומר אף על גב דכי תבע מיניה חטים ושעורים וכוסמין הוא דתבע מיניה, אילו הוא אמר ליה שבועה דאין לך בידי, דמשמע אין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין שטענתה היה במשמע שאפילו חטה אחת אין לך בידי לפי שחטה אחת ישנה בכלל חטים, ומי שאמר אין לך בידי חטים כאילו אמר אין לך בידי חטה דמי, הילכך האי דפרט להו לחיובי שבועה אכל חד וחד הוא דפרט להו, ולאו לאפטורי נפשיה מחטה אחת, דהא לשון חטים משמע ואפילו חטה אחת, זהו פירוש חטה בכלל חטים וכו', כלומר אפילו אמר שבועה שאין לך בידי חטה בכלל חטים היא וכן שעורה בכלל שעורים היא וכן כוסמת בכלל כוסמין, וכיון שכן חייב על כל אחת ואחת, דלחיובי שבועה אכל חדא וחדא קא מיכוין ולאו לאפטורי נפשיה מחטה חדא. וחזינא ביה פירושא לרבינו חננאל ז"ל דלא דאיק גבן משום דאיכא עליה כמה פירכי ולהכי לא כתיבנא ליה.
פיסקא ממתניתין תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי חייב, שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחת ואחת וכו'. אמר ר' יוחנן פרוטה מכולן מצטרפת. פירוש, היכא דאמר ליה שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה אף על גב דהא קא פריט להו לכל חד מינייהו והויא [לה] כל חד וחד שבועה באנפי נפשיה, כיון דכלל להו מעיקרא מיקמי דליפרוט להו דהא שבועה שאין לך בידי קאמר, ובתר הכי אמר פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה דאשתכח דמעידנא דפתח פומיה בשבועה שאין לך בידי איכלול להו כולהו בחד שבועה, משום הכי מצטרפי כולהו לפרוטה, דהא מעיקרא אכלול כולהו בחד שבועה והוי להו כולהו כחד חפצא.
פליגי בהו רב אחא ורבינא, חד אמר כי מחייב אפרטא. דהוא האי פרטא דפריט בתר דאמר שבועה שאין לך בידי, אבל אכללא לא מיחייב, דאף על גב דבעידנא דפתח פומיה ואמר שבועה שאין לך בידי איכלול כולהו בהך שבועה, כיון דסיים מילי[ה] בפרטי ואמר פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה איגלאי מילתא דמעידנא דכי אשתבעי בפרטא הוא דאישתבע, והוין להו כל חד מינייהו שבועה באנפי נפשיה, והאי דכלל להו מעיקרא לאו לחיוביה נמי אכללא, אלא לענין אצטרופי בלחוד היא, דהיכא דליכא בכל חד מינייהו פרוטה וכי מיצטרפי אית בהו פרוטה מצטרפי כולהו לפרוטה ומיחייב קרבן שבועה, ולהכי הוא דכלל להו, אבל היכא דאיכא בכל חד מינייהו פרוטה הויין להו כל חד מינייהו שבועה באנפיה נפשיה, ומיחייב אכל חדא מינייהו חיובא באנפי נפשיה דהיינו פרטי, אבל אההוא כללא דכלל להו כולהו מעיקרא לא מיחייב מידי. וחד אמר מיחייב אפרטא ומחייב נמי אכללא, דכיון דכלל להו כולהו מעיקרא מיחייב אכולהו חד חיובא, ולפום דפרט להו בתר הכי ואמר פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה מיחייב נמי חיובא אחרינא אכל חד מינייהו באנפי נפשיה. הילכך להאי טעמא היכא דאמר ליה שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, דאינהו ארבע טענתי מיחייב חמשה חיובי, חיובא חדא אכולהו, משום דהא כלל להו כולהו מעיקרא בחד שבועה, וארבע חיובי לכולהו דהוה ליה חיובא לכל חד מינייהו באנפי נפשיה משום דהא פרט להו בתר הכין.
ולענין חטים ושעורין וכוסמין דאינהו תלתא טענתא מיחייב ארבע חיובי, חיובא חדא אכולהו משום דהא כלל להו כולהו מעיקרא בחד שבועה כדברירנן, ותלתא חיובי אכולהו דהוה ליה חיובא לכל חד מינייהו משום דהא פרט להו בתר הכין וקאמר חטים ושעורים וכוסמין, והני מילי היכא דהויא התובע חד, אבל אם הוה חמשה כדקתני במתניתין היו חמשה תובעין אותו לענין פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה דאינון ארבע טענתי מיחייב עשרים וחמשה חטאות, חמשה לכל חד מינייהו, חד דכללא וארבע דפרטי, דהא לא לך ולא לך ולא לך קאמר להו, ולענין חטים ושעורים דאינהו תלתא מיחייב עשרים וארבעה לכל חד מינייהו כדברירנן. ואם תשאל למאן דמחייב אכללא ומיחייב אפרטי מאי טעמא לא מחייב נמי חד כללא לכולהו תובעין, דהא שבועה שאין לכם בידי קאמר מעיקרא מיקמי דנימא לא לך ולא לך ולא לך, הא ליכא למימר דכי אמרינן דמחייב אכללא ומיחייב אפרטא, הני מילי לענין כללא דתביעות כדפרשינן לעיל דמכי פתח פומיה ואמר שבועה שאין לך בידי איכלול להו כולהו תביעות בחד שבועה, אבל לענין כללא דתובעין לא אמרינן הכי, דכיון דקאמר לא לך ולא לך וכו' איגלאי מילתא דלא הוה בדעתיה למיכללינהו כולהו בחד שבועה.
ואם תאמר, מאי שנא כללא דתביעות מכללא דתובעין, משום דלא דמי להדדי, דנהי דלענין תביעות מחייבינן ליה אכללא משום דאמרינן להכי פתח פומיה בההוא כללא וכללינהו לכולהו תביעות בחדא שבועה, כי היכי דכי לית ביה בכל חד מינייהו פרוטה מצטרפי להדדי, ולהכי הוא דאיכוון למיכללינהו כולהו בחד שבועה להאי אנפא, ומשום הכי מיחייב נמי אכללא דהא איכוון מכל מקום למיכללינהו כולהו בחד שבועה לאנפא בעלמא, אבל לענין תובעין מי איכא למימר דאיכוון למיכללינהו לאנפא בעלמא כי היכי דנחייבה חד אכללא דתובעין, אטו שיעור איכא בתובעין כמה דבעינן בתביעות, כי היכי דנימא דאיכוון למיכללינהו כולהו בחד שבועה ליצטרפינהו להדדי בחד שבועה, כמה דאמרינן לענין תביעות, הילכך כיון דליכא למימר הכי ממילא ידעינן דהא דאמר שבועה שאין לכם בידי לאו למיכללינהו כולהו הוא דאיכוון, דהא קאמר בתר הכי לא לך ולא לך ולא לך וכו', ומשום הכי לא מחייבינן נמי חד כללא אכולהו אהא דפתח פומיה ואמר שבועה שאין לכם בידי כי היכי דמיחייב לכל חד מינייהו אחד כללא דתביעות. תדע דהא בפרק שבועות תנינא [כ"ג ע"ב] אמרינן (בעי מינה רבא מרב נחמן וכו') התם שבועה שאין לך בידי וכו' עד הכא מי מחית איניש נפשיה לפחות משוה פרוטה או לא, אלמא לא מחייבינן אכללא אלא היכא דאיכא למימר דאיכוון למיכללינהו משום פחות משוה פרוטה, והיכא דליכא למימר הכי לא מחייבינן ליה אכללא, ולהכי לא מחייבינן ליה נמי חד כללא אכולהו תובעין, כי היכי דחייבינן חד כללא אכולהו תביעות.
והיינו דאמרינן איני והא תני ר' חייא חמש עשרה חטאות. כלומר כשתובעין אותו חמשה ואומרים לו תן לנו חטים ושעורים וכוסמין שיש לנו בידך, ואומר להם שבועה שאין לכם בידי חטים שעורים וכוסמין לא לך ולא לך ולא לך הרי כאן חמש עשרה חטאות שלשה לכל תובע מהן, אלמא אפרטא דפריט בתר הכין הוא דמחייב שלשה חטאות לכל תובע מהן, דהוין להו חמש עשרה חטאות אבל אכללא לא מחייב מידי, דהא אי מיחייב אכללא עשרים הוא דהוו כדברירנן.
ומהדרינן האי תנא דפרטי קא חשיב, דכללי לא קא חשיב. אבל לעולם עשרים חטאות הוא דאיכא משום דכללי, ואקשינן, והא תני ר' חייא הרי כאן עשרים חטאות, ואי דכללי לא קא חשיב מהיכא אישתלימו להו לעשרים, ומהדרינן, לעולם דכללי לא קא חשיב, והאי דקתני עשרים לאו אחטים שעורים וכוסמין דאינהו שלשה טענתי הוא, אלא אפקדון תשומת יד וגזל ואבדה הוא דהוו ארבע טענתי מחייב בהו בפרטי עשרין חטאות לחמשה תובעין ארבע לכל חד מינייהו.
בעא מיניה רבא מרב נחמן היו חמשה תובעין אותו ואמרו לו תן לנו פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לנו בידך, ואמר לאחד מהן שבועה שאין לך בידי וכו' לא לך ולא לך ולא לך. פירוש, כלומר אם אמר לו שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה לא לך ולא לך ולא לך דאישתכח דמחייב ארבעה דפרטי לההוא תובע דאמר ליה שבועה שאין לך בידי, וקא בעי רב נחמן השתא האי דאמר ליה ולא לך ולא לך ולא לך בכולהו פרטי מיחייב לכולהו, דהוין להו עשרים חטאות או דילמא האי דקאמר להו לא לך ולא לך ולא לך אכללא בלחוד הוא דאמר להו, דאישתכח דלההוא תובע הוא דמחייב ארבע חטאות כנגד ארבעה פרטי, ולהנך ארבעה תובעין אחריני דאישתייר מיחייב ארבעה חיובי בלחוד דכללא, ולא מיחייב אפרטא, דכי צרפינהו לההוא תובע לענין כללא הוא דצרפינהו, ולאו לענין פרטי, או דילמא כיון דאמר ולא לך ולא לך ולא לך לכולהו חיובי הוא דצרפינהו, וכי היכי דלגבי ההוא תובע מיחייב ארבעה חיובי כנגד ארבעה טענתי דטעין עליה הכי נמי לכל חד מהני ארבעה מיחייב ארבע חיובי.
<h2>דף לח:</h2>
אמר ליה תא שמע דתני רבי חייא הרי כאן עשרים חטאות, היכי דמי אילימא דפריש. ואמר שבועה שאין לכם בידי לא לך ולא לך ולא לך פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה דהוי להו הני פרטי אכולהו תובעין, מנינא אתא לאשמועינן, אלא לאו שמע מינה דלא פריש פרטי אכולהו אלא אחד מנייהו, וקאמר בתר הכי לא לך ולא לך ולא לך אלמא האי דפרטינהו לכולהו תובעין לא אכללא בלחוד הוא אלא אפרטא, ומשום הכי מחייב ארבעה חיובי דפרטי לכל תובע מינייהו כדאמרינן לעיל.
מתניתין שבועת הדיינין הטענה שתי כסף, וההודאה בשוה פרוטה וכו'. ואמרינן עלה בגמרא, היכי משבעינן ליה, אמר רב יהודה אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, דכתיב [בראשית כ"ד ג'] ואשביעך בה' אלהי השמים, אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד. פירוש, קא סלקא דעתך דהא דאמר ר' יהודה משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה לענין שתהא השבועה בזכרון השם המיוחד היא דאי שבועה ממש היא שישביע אותו בשם המיוחד, ואי שבועות האלה היא שיקלל אותו בשם המיוחד היא כענין דכתיב [במדבר ה' כ"א] יתן ה' אותך לאלה וגו', וכענין דכתיב [דברים כ"ט י"ט] לא יאבה ה' סלוח לו וגו', ועלה קאמר כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד בין בשבועת השם בין בשבועת האלה, ולא סגי ליה בכינוי כדבררינן בסוף פרק שבועת העדות.
ומהדרינן אפילו תימא רבנן וכו' ונפקא מינה לאתפושי חפצא בידיה. כלומר הא דאמרינן בשבועה האמורה בתורה לא דמיבעי שם המיוחד הוא אלא למינקט חפצא בידיה הוא, כענין אליעזר עבד אברהם דנקט חפצא בידיה, כדכתיב [בראשית כ"ד ט'] וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו, ולהכי אמרינן משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, ולעולם סגי ליה בכינוי דרבנן.
וכדרבא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל וכו'. פירוש, ולא אנקטיה חפצא בידיה, נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, והאי דקאמר (דאי) דאשבע בה' אלהי ישראל, לאו למימרא דאי אשבעיה בשבועת האלה לא בעי לאנקוטי חפצא, אלא לעולם בין בשבועת האלה בין בשבועת השם בכולהו בעי אנקוטיה חפצא, ואי לא אנקטיה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, והאי דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל הכי קאמר אע"ג דאשבע בה' אלהי ישראל (לאו דאנקטיה) [ולאו אנקטיה] חפצא בידיה, חוזר. נקטינן השתא דדיינא דאשבע בשבועת האלה שבועה היא ודאישתבע בה' אלהי ישראל נמי שבועה היא, ובכולהו צריך לאנקוטי חפצא בידו, ולמיהוי מעומד כדאמרינן שבועה מעומד, ולמיהוי בלשון הקדש כדאמרינן שבועת הדינין אף היא בלשונה נאמרה, אלא מיהו הני מילי בשבועה עצמה, אבל כשמסדר הכפירה או הטענה להשביעו עליה לא איצטריך לסדרה בלשון הקדש, אלא מסדרה בלשון חול ומוציא השבועה עליה בלשון הקדש.
<h2>דף לט.</h2>
הא דאמרינן, כל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו וכו'. נקטינן מינה דבשבועה נפרעין מהם ממנו וממשפחתו ומכל העולם כולו, ואף על פי שאין בידם למחות, והיינו חומרא דשבועה דעונשא מטי לכל הארץ ואפילו למי שאין בידם למחות, כדכתיב [הושע ד' ג'] על כן תאבל הארץ וגו', מיהו [הוא] ורשעים דמשפחתו בדיניה דהוא דין חמור, רשעים דעלמא בדין אחר אלא שהוא דין חמור, צדיקים דהכא ודהכא בדין הקל, ובשאר עבירות הוא ומשפחתו נפרעין מהן בין שיש בידם למחות בין שאין בידם למחות, משום דמחפו עליה, כדאמרינן אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולם מוכסין וכו', וכל העולם כולו אם יש בידם למחות ולא מיחו נפרעין מהן, ואם אין בידם למחות אין נפרעין מהם, מיהו הוא בדיניה, רשעים דמשפחתו בדין אחר אלא שהוא דין חמור, רשעים דעלמא שיש בידם למחות בדין הקל, צדיקי דהכא ודהכא פטירי ואעפ"י שיש בידם למחות.
<h2>דף לט:</h2>
פיסקא ממתניתין הטענה שתי כסף וכו', אמר רב כפירת טענה שתי כסף, ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף. ואפילו אם הודה ממנו בפרוטה וכפר בשאר הטענה או כפר בפרוטה והודה בשאר הטענה חייב (וכו'), ואמרינן, אמר רבא דייקא מתניתין כותיה דרב, וקראי כותיה דשמואל, מתניתין כותיה דרב דקתני וההודאה שוה פרוטה ואילו כפירת טענה בפרוטה לא קתני, ותנן נמי חמש פרוטות הן וכו' עד וההודאה שוה פרוטה. כלומר אם הודה בפחות משוה פרוטה פטור, דהך הודאה לאו כלום היא דכמאן דלא הודה בכלום דמי, ואם איתא דכפירה בפרוטה כפירה היא, וממילא ידעינן דאי כפר בפחות משוה פרוטה לאו כפירה היא, דבפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא, ניתני נמי הכפירה שוה פרוטה, אלא לאו שמע מינה דשיעור כפירה דמיחייב עלה לאו פרוטה היא.
קראי כותיה דשמואל דכתיב [שמות כ"ב ו'—י'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' עד שבועת ה' תהיה בין שניהם מה כלים שנים. כלומר וכפר באחד והודה באחד, לאפוקי מי שטוען אחד והודה לו הנתבע באחר דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, אף כסף נמי שנים, דהיינו שתי כסף, ומה כסף דבר חשוב דהא שתי כסף נינהו אף כלים דבר חשוב, הנה הטענה עצמה שתי כסף וקאמר רחמנא כי הוא זה להודיע כי ההודאה מהשתי כסף עצמה הוא דחסרה לה טענה.
האי דאמרינן הכא מה כסף דבר חשוב הוא אף כלים דבר חשוב הוא. לאו למימרא דבעינן שיהו הכלים שוין שתי כסף הוא, דהא ליכא למימר הכי דהא בהדיא אמרינן לקמן אמר רב נחמן אמר שמואל טענו שתי מחטין כפר באחת והודה באחד חייב להכי יצאו כלים למה שהן, אלמא בכלים לא בעינן שיהו שוין שתי כסף, אלא הכי קאמר אף כלים דבר חשוב, כלומר כל כלים ואף על פי שאינן שוין שתי כסף דבר חשוב הן וחייב, והיינו דאמר רב הונא אמר שמואל טענו שתי מחטין חייב לכך יצאו כלים למה שהן. ודייקא נמי מדאמרינן מה כסף דבר חשוב, וליכא למימר דלאפוקי כסף שאינו חשוב דהוא פחות משתי כסף הוא דקאמר הכי, דהא האי כסף עצמו דכתיב בקרא שתי כסף הוא כדאמרינן אף כסף שנים, הילכך בעל כרחך האי דקאמר מה כסף דבר חשוב לאודוען מילתא דהני שתי כסף דדבר חשוב הוא דאתא, וכיון שכן האי דקאמר נמי אף כלים שנים לאודוען מילתא דכלים דדבר חשוב הן הוא דאתא, ואף על גב דלא שוין שתי כסף, ולאו לאפוקי כלים דלאו שוין שתי כסף, והיינו טעמא דלא הוי דבר חשוב בכסף אלא עד שיהו שתי כסף, ובכלים אע"ג דלא שוו שתי כסף הוי דבר חשוב משום דכסף לאו לגופיה מיתבעי לאיניש, אלא לאשוויה הוא דבעי ליה, דהא לאנפוקיה הוא דבעי ליה הילכך מאי דלית ביה שתי כסף לא הוי דבר חשוב, וכלים לאו לאנפוקייהו הוא דבעי להו, אלא לגופייהו הוא דבעי להו למעבד בהו מלאכה, וכיון שכן לא איכפת לן אי שוי טובא או לא, הילכך אף על גב דלא שוי שתי כסף דבר חשוב הוא גביה, דהא לגופיה הוא דבעי ליה למעבד ביה מלאכה. ואשכחן נוסחא דאית בה, ומה כלים דבר חשוב אף כסף נמי דבר חשוב הוא. ולהאי נוסחא הכין נמי מיפרשא ומה כלים דבר חשוב, דהא כל כלים ואף על פי שאינו שוה שתי כסף דבר חשוב הוא, דהא ראוי הוא למלאכתו כדאמרינן, אף כסף נמי בעינן שיהא דבר חשוב, ואי זה זה זה שתי כסף שאין נקרא דבר חשוב על פחות ממשקל זה.
ורב מיבעי ליה למודה במקצת הטענה. כלומר האי דאמר רחמנא כי הוא זה, לאו לאשמועינן דההודאה משתי כסף עצמן הוא דאתא, אלא לאשמועינן דין מקצת טענה הוא דאתא, ולעולם לא הוי מודה במקצת אלא עד דהוא הטענה שתי כסף ופרוטה ומודה בפרוטה וכופר בשתי כסף, והאי דכתיב כסף ודרשינן ביה אף כסף שנים על הכפירה הוא אומר ולא על הטענה וכו' פשוט הוא.
האי דאמרינן, אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא, לימא תיהוי תיובתא דרב וכו'. הכין פירושיה, כיון דאיתברר לן דהאי דקתני ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור דדוקא קתני ולא שוה, קא מקשינן מינה עליה דרב, ואמרינן מדסיפא דוקא ולא שוה מכלל דרישא נמי דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור דדוקא הוא, וטעמא דדוקא הוא דפטור משום שמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, הא אלו אמר ליה שוה שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא שוה פרוטה חייב, שמע מינה דבדהויא טענה עצמה שתי כסף ואף על גב דכפירה לית ביה שתי כסף מיחייב, דאי סלקא דעתך שוה נמי פטור משום דלא הויא כפירה שתי כסף, למאי איצטריך מתניתין לאשמועינן דוקא לאפטוריה משום דלא הויא הודאה ממין טענה, תיפוק לי דפטור הוא מחמת דלית בה כפירה שתי כסף, אלא מדקא פטר ליה משום דלא הויא הודאה ממין טענה שמעינן הא דאלו הויא הודאה ממין הטענה ואע"ג דלית בה בכפירה שתי כסף מיחייב.
ופרקינן, כולה מתניתין שוה, ובליטרא זהב שאני. כלומר מדאפקיה בלשון ליטרא שמעינן דדוקא קתני, כמה דאת אמר ליטרא תאנים ליטרא ענבים דדוקא נינהו, אבל כולה מתניתין דלא קתני בה ליטרא אלא שתי כסף שוה קתני, דלשון שתי כסף שוה משמע, שהרי דבר ידוע הוא שדרך העולם אין אומרין דבר זה ליטרא כסף הוא שוה ליטרא זהב הוא שוה, אלא כך וכך כסף הוא שוה, ולפיכך העמדנו משנתינו דקתני ליטרא דדוקא קתני כמה דאת אמר ליטרא תאנים ליטרא ענבים, וכולה מתניתין דקתני שתי כסף דשוו קתני.
<h2>דף מ.</h2>
הכי גרסינן, תדע דכולה מתניתין בשוה, מדקתני סיפא דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה חייב, שהכל מין מטבע אחד הוא, אי אמרת בשלמא שוה קתני משום הכי חייב אלא אי אמרת דוקא קתני אמאי חייב. דמה שטענו לו הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, ואתא ר' אלעזר ואמר לעולם אימא לך דדוקא קתני, והאי דקאמר דינר זהב יש לי בידך לאו דוקא דינר זהב הוא, אלא הכי קאמר מטבעות יש לי בידך בדינר זהב, שנמצא שטען עליו גוף מטבעות דוקא, ואמר ליה הנתבע אין לך בידי מטבעות בדינר זהב אבל יש לך בידי מטבעות בדינר כסף, ומה הן המטבעות טריסית ופונדיון ופרוטה, שנמצא שהודה במקצת גוף המטבעות שטענו וכפר במקצתו. ואם תאמר מאי קמ"ל עד השתא לא שמעינן דמודה במקצת חייב, הא קמ"ל דפרוטה ממין המטבעות היא, כלומר ואף על גב דפרוטה אגב דזוטרא הא לית בה טיבעא, אלא חלקה ניהי כמו פולמא אפילו הכי כיון דכספא היא וממין המטבעות מיקריא, והודאה ממין הטענה הוא, ודייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד הוא, כלומר ואי סלקא דעתך שוה קתני, למה לי למימר שהכל מין מטבע אחד הוא כיון דשוה קאמר מה איכפת לן אי איתיה מין מטבע או לא, אלא לאו שמע מינה דדוקא קאמר ולאשמועינן דפרוטה ממין מטבעות היא הוא דאתא, והיינו דקתני שהכל מין מטבע אחד הוא.
ורב אמר לך לעולם שוה קתני, ודקאמרת אי הכי מאי איכפת לן אי איתנהו מטבע חד או לא, הכי קתני שהכל דין מטבע אחד הוא. כלומר כיון דשוה קא טעין עליה הוה ליה כל מאי דאודי, ואף על גב דמטבעות אחרות נינהו דין מטבע אחד הוא [דלאו] דוקא קאמר ליה אלא שוה קאמר ליה כדאמרינן.
ורבי אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי. דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור, כשמואל מתרץ ומוקים לה דדוקא קתני, דשמעת מינה דלא בעינן כפירת טענה שתי כסף, מדאיצטריך תנא הכא לאפטורי משום דלא הויא הודאה ממין הטענה דהא לאו הכי מיחייב, ואע"ג דהא לית בה בכפירה שתי כסף, ומהדרינן, סיפא מתרץ כשמואל רישא אי כרב אי כשמואל פשוט היא. והלכה כרב דהא תני רבי חייא לסיועיה לרב, סלע יש לי בידך אין לך בידי אלא סלע אחד חסר שתי כסף חייב, כלומר אין לך בידי אלא סלע פחות שתי כסף חייב, מפני שכפר בשתי כסף, אבל אם כפר שתי כסף חסר מעה פטור וכו'. ושמעינן השתא מינה דלא הוה מודה מקצת הטענה ומתחייב שבועה בנקיטת חפץ, אלא עד דטעין עליה בעשרים חבה של כסף ומודה ליה מינייהו בחצי חבה דהיינו פרוטה, וכפר ליה בעשרים פחות חצי חבה, דהיינו חצי זוז אנדלוסי וחבה ומחצה, משום דהאי שתי כסף דבעינן בכפירה לאו כסף צורי, דהוא רביע שקל הקדש דהיינו דינר, דאם כן נמצאת אומר שאינו מתחייב שבועת התורה אלא עד שיכפור בשני דינרים דהיינו מחצית השקל, והא ליכא למימר דהא בהדיא קתני דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף חייב, ואמרינן עלה אי אמרת שוה קתני משום הכי חייב, אלמא משקל דינר לעולם מיחייב עלה, אלא האי כסף כסף מדינה הוא. וגרסינן בהדיא בפרק האשה נקנית [קידושין י"א ע"ב] בענין כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי, וכללא הוא, והרי טענה דכתיב [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן הטענה שתי כסף וכו', מדקא מקשינן הכי שמע מינה דהאי כסף כסף מדינה, דהיא כספים תומאניה דאית מינייהו בדינר דהוא כסף צורי שמונה והדינר שמונה ושבעים חבה דהוא משקל דינר מוראבטי הוה ליה כסף מדינה עשר חבה פחות רביע חבה נמצאו שתי כסף עשרים פחות חצי חבה, דהיינו חצי זוז שלנו וחבה ומחצה, הילכך לא מחייבינן ליה לעולם שבועת התורה מודה במקצת אלא על מאן דמודה בחצי חבה דהיינו פרוטה וכפר בחצי זוז שלנו וחבה ומחצה, וכל שכן אי הויא הודאה וכפירה בטפי מהאי שיעורא, אבל מאן דכפר בפחות מחצי זוז שלנו וחבה ומחצה וקא מודה בפחות מחצי חבה דהיינו פרוטה לא מחייבינן ליה שבועת התורה, ודווקא לענין מודה במקצת הוא דלא מחייבינן ליה שבועת התורה על כפירת פחות מחצי זוז שלנו וחבה ומחצה, משום דכתיב ביה בהדיא כסף ודרשינן ביה אף כסף שנים וקאמר רחמנא כי הוא זה, אבל לענין שבועת התורה דהויא מאנפא אחרינא דלאו מודה במקצת כגון שומרין ועד אחד, והוא הדין לנשבעין ונוטלין מחייבינן להו שבועת התורה ואפילו אפחות מהאי שיעורא דאמרינן.
אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה, אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב וכו'. אלמא האי דינא במודה במקצת בלחוד הוא, אבל במידי אחרינא כיון דאי אודי אי נמי איכא סהדי מיחייב לשלומי ההוא מידי דכפר, ואי ליכא עדים מיחייב שבועת התורה, ואף על גב דלית ביה בכפירה שתי כסף, ואם תאמר והא כסף או כלים דדרשינן ביה שתי כסף, בפרשת שומרים כתיב ואם כן [אפילו] לענין שומרין נמי לא מחייבינן שבועה אלא עד דהויא שבועתו אשתי כסף, הא אוקימנא לעיל אליבא דרב דהילכתא כותיה דהאי כסף דכתיב בקרא לכפירת טענה הוא דאתא, הילכך ליכא לאוקומה אלא בשבועה דהויא אטענה וכפירה דהיינו מודה במקצת, ושבועת שומרין לאו מחמת כפירה וטענה היא, כי היכי דלא ניחייביה אלא אכפירת שתי כסף, אלא חיוביה מחמת טענת שמא הוא דקא טעין השומר שנאנסה או נגנבה, וכיון דכי מישתבעי לאו אכפירה הוא דמישתבעי ליכא למימר דלא מחייבי שבועה אלא על שתי כסף, דהא כסף דכתיב בקרא על כפירת הטענה אוקמה רב, ושבועת שומרין לאו אכפירה הוא, הילכך לא שייכי בקרא, וכיון דלא שייכי בקרא מיחייבי שבועה ואפילו אפחות משתי כסף.
ואם תאמר, לענין שבועה עד אחד נהי דכפירה דשתי כסף לא בעינן, דהא אמרינן בהדיא אפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב בהן, דכי מישתבע אכפירה הוא דמשתבע, מאן לימא ליה לן דטענה עצמה לא הויא שתי כסף, דילמא לעולם אימא לך דטענה עצמה שתי כסף, והכי קאמר אפילו לא כפר אלא בפרוטה והודה בשאר שתי כסף, אי נמי [לא הודה] אלא בפרוטה וכפר בשתי כסף חייב וכל שכן אם כפר בשתי כסף חייב וכו' ולא הודה בכלום דחייב, ולעולם טענה עצמה שתי כסף הויא, הא נמי ליכא למימר, חדא דהאי קרא דכתיב ביה כסף לא שייך ביה עד אחד כלל, דשבועת עד אחד לאו מהאי קרא הוא דילפינן ליה אלא מלא יקום עד אחד באיש וגו' [דברים י"ט ט"ו], וכיון שכן לית לן ראיה לאצרוכיה לטענת שתי כסף, ועוד דכיון דאוקמה להאי כסף דכתיב בקרא דלענין כפירת טענה הוא כדאמרינן, ליכא לאוקומה אלא בשבועה דהויא מחמת טענה וכפירה, ולית לן שבועה מן התורה דהויא מחמת טענה וכפירה, אלא מודה במקצת בלחוד דחיובה מחמת כפירה והודאה היא, אבל שבועת עד אחד אף על גב דכי משתבע אכפירה הוא דמשתבע, אפילו הכי חיובא לאו מחמת הודאה וכפירה היא כי היכי דניבעי בה טענת שתי כסף, אלא חיובא מחמת עד אחד הוא, וכיון שכן אפילו ליכא בטענה עצמה שתי כסף מיחייב שבועה, ודייקא נמי מדאמרינן כל ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה, והדבר ידוע דאפילו בטענת פרוטה אחת שנים מחייבין אותו ממון, וכיון ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, הרי למדת דלענין עד אחד אף על גב דשבועתיה אכפירה וטענה היא, לא בעינן שתהא שם טענה שתי כסף כי היכי דלא בעינן כפירה שתי כסף.
הא דאמרינן, מישהא הוה שהי ליה ושתיק ליה. פירושיה, מלשון עיף כדכתיב [דברים כ"ה י"ח] עיף ויגע, ומתרגמינן משלהי ולאי, כלומר לא פליג עליה ריש לקיש והאי דקאמר וכן אמר ר' יוחנן ולא קאמר נמי וכן אמר ריש לקיש, משום דריש לקיש בעידנא דאמרה רבי יוחנן להאי מילתא הוה עיף מן הדרך, או מן העסק שנתעסק בו קודם לכן, ולפיכך היה שותק ולפי שהיה שותק ולא אמר בה כלום, לפיכך אמר ר' יצחק יישר וכן אמר ר' יוחנן ולא הזכיר שם ריש לקיש.
אי נמי מישתא הוה שתי ליה ושתיק ליה. כלומר שותה היה ר' שמעון מים [בעת] שאמר ר' יוחנן דבר זה, ולפיכך לא אמר בה כלום שהרי לא היה לו פנאי לדבר מחמת המים שהיה שותה, ולפיכך לא הזכיר ר' יצחק שמו בשמועה זו.
<h2>דף מ:</h2>
הא דאמרינן אלא הא מני אדמון היא. עיקר מימריה דאדמון במתניתין בהאי פירקא [לעיל ל"ח ע"ב] דתנן הטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים, אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה ישבע וכו' ואיתא נמי בכתובות בפרק שני דיני גזילות [ק"ח ע"ב], והיינו דאמרינן הכא אלא הא מני אדמון היא, כלומר דבעי הודאה ממין הטענה, וסבר דטענו שמן וכדים והודה לו בכדים וכפר בשמן חייב, משום דהודאה ממין הטענה הוא.
אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב, כלומר קודם שישלים התובע דבריו הקדים הנתבע והודה לו בשעורים קודם שיטענו בהם התובע, כדי שלא יודה בהם לאחר התביעה ויתחייב שבועת התורה, חייב, ואם במתכוון כלומר לא נתכוון להערים ולהציל נפשו מן השבועה, אלא לפי תומו נתכוון להודות במה שיש לו אצלו פטור, משום דהוה ליה טענו בחטים והודה לו בשעורים דפטור, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. והיכא דאמר ליה איניש לחבריה חטים יש לי בידך ואמר לו הנתבע הן, ולאחר כך אמר לו ושעורים נמי יש לי בידך ואמר לו הנתבע אין לך בידי שעורים, מסתברא לן דבכי האי גונא לא הוי מודה במקצת הטענה, חדא דהא מילתא דתליא בסברא היא, דכיון דלא טענו חטים ושעורים כאחד קודם שיודה לו בחיטים נמצאת הודאתו בחטים שלא היתה הודאה במקצת טענה, שהרי בשעה שהודה בה בכל הטענה שטען עליו [הודה ולא כפר ממנה כלום, ומשעה שהודה בה נתחייב בה, והויא לה זו הטענה שטען עליו] בשעורים לאחר כך טענה אחרת בפני עצמה, ואינה מתחברת עם הראשונה כדי שתהא טענה אחת ויהיה בה מודה במקצת. ועוד דהאי טעמא דמודה במקצת טענה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הוא, והא לא משכחת ליה אלא היכא דתבע ליה בחטים ובשעורים ואודי ליה בחד מנייהו דהוה ליה בשעת ההודאה מודה במקצת וכופר במקצת, אבל היכא דאודי ליה מיקמי דליתבעיה בההיא מידי דקא כפר ביה, מי איכא למימר דהודאתו משום דאין אדם מעיז פניו הוא, והא אכתי לא תבע ליה בההוא מידי דכפר ביה. ועוד דקא דייקת לישנא דגמרא משכחת לה דעל האי סברא, דהיינו דלשון מודה במקצת טענה לא הוי, אלא על מאן דהוי בשעת הודאתו מודה במקצת מה שכבר טענו עליו, והאי בשעת הודאתו בכל מה שטענו עליו הודה, ודאמרינן נמי טענו חטים ושעורים והודה באחד מהן, וכל מאן דתנינא במתניתין בהאי ענינא כולהו משמע דלא אודי הנתבע אלא לבתר דטעין ליה התובע בתרוייהו, ולבתר הכי אודי ליה בחד מנייהו דהוה ליה בעידן ההודאה מודה במקצת הטענה. וכד מעיינת ליה להאי מילתא [משכחת לה דמילתא דתליא בסברא היא ומסייע ליה מסקנא דגמרא הילכך מילתא] דוקא היא, וליכא למיזז מינה כלל.
אמר רב פפא טענו כלים ופרוטה והודה בכלים וכפר בפרוטה פטור. כרב דאמר אינו חייב עד שיהא כפירת טענה שתי כסף, והכא לא כפר אלא בפרוטה בלבד, דאי כשמואל כיון דטענו כלים ופרוטה והכלים כשתי כסף דמי דהא דבר חשוב הוא הויא ליה טענה עצמה שתי כסף, ואפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב כדאמרינן לעיל, הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב כשמואל דאמר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב, דהודאה ממין הטענה חשיב לה, והיינו דאמרינן חדא כרב וחדא כשמואל, וכיון דקא פסיק רב פפא [ד]הוא בתראה הכי שמעינן דהכי היא הילכתא.
<h2>דף מא.</h2>
הא דאמרינן מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא. אשבועת היסת קאי, דהא בתר מימריה דרב נחמן דאמר ומשביעין אותו שבועת היסת קאמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן, והיינו טעמא דדייקינן ואמרינן מאי איכא בינייהו משום דתרוייהו נשבע ולא משלם הוא. ואם תשאל, היכי אמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן והא טובא איכא בינייהו, דהאי שבועה בנקיטת חפצא והא בלא נקיטת חפצא, לאו אטכסיסי השבועה עצמה הוא דקא דאיק ואמר מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא דהא דבר ידוע הוא דהא טכסיסיה לחוד והא טכסיסיה לחוד אלא אדינא הוא דקא שאיל, והכי קאמר מאי איכא בין שבועה דרבנן לשבועה דאורייתא בדינא, ומהדרינן, איכא בינייהו מיפך שבועה, בדאורייתא לא מפכינן, אלא מצי תובע למימר ליה איני זז מדין תורה, הילכך או אישתבע או שלים, ובדרבנן מפכינן.
ולמר בר רב אשי דאמר אפילו בדאורייתא נמי מפכינן מאי איכא בינייהו בדינא. ומהדרינן, דאיכא בינייהו מיחת בניכסיה בדאורייתא כשמודה הנתבע ואומר איני רוצה לישבע, נחתינן לניכסיה דהא חיוב שבועה מדאורייתא היא, ובדרבנן לא יכלינן למיחת בניכסיה, דהא מדאורייתא לית ליה גביה ולא מידי, אלא שבועה דאית ליה גבי בתקנתא, ולא אלים האי תקנתא דתיהוי האי שבועה כחיוב ממון, כי היכי דכי אמר לא משתבע נחתינן לניכסיה.
ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן. דסבר דגזל מדבריהם גזל גמור הוא ומוציאין אותו בדיינין, דשמעת מינה דסבירא ליה דהיכא דאמר לא משתבענא נחתינן לניכסיה, דהא כמאן דגזליה ממון הוא דמי מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן, ומהדרינן, איכא בינייהו שכנגדו חשוד, בדאורייתא ישבע התובע ושקיל ובדרבנן תקנתא היא, האי שבועת היסת מעיקרא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, הילכך כיון דלית לן השתא לאשבועיה משום דחשוד הוא, מיפטר בלא שבועה.
ולרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דקאמרי בדרבנן לא נחתינן לנכסיה, אמר ליה לא מישתבענא מאי עבדינן ליה. ומהדרינן, משמתינן ליה. והדר מתמהינן האי נקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא, וכי היכי דלית לן רשותא לאחותי תובע לניכסיה היכא דאמר לא פרענא, משום דלית לן גביה ממונא אלא שבועה הוא דאית לן גביה מדרבנן הוא, הכי נמי לית לן רשותא למינקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימיה, אמר ליה משמתינן ליה עד דמטי נגדיה ומנגדינן ליה ושבקינן ליה, פירוש עידן נגדיה לבתר דחלה עליה תלתין יומין כדגרסינן במסכת יבמות בפרק רבן גמליאל אומר [נ"ב ע"א] רב מנגיד מאן דחילא עליה שמתיה דרבנן תלתין יומין ולא אתי תבע שמתיה, והני מילי כולהו לענין שבועת היסת הוא דעבדינן הכי דהוא נשבע ולא משלם, אי נמי בהנך דמחייבי שבועה דרבנן כעין דאורייתא והן נתבעין שלא בטענה, כגון השותפין והאריסין והאפטרופין ומאי דדמי להו, אבל בשבועה דרבנן כעין דאורייתא בהנך דנשבעין ונוטלין לא צרכינן לשמותיה, דהא אי לא אישתבע לא שקיל מידי. נקטינן השתא דכל מאן דאיתחייב שבועה ולא קא בעי למשבע, אי שבועה דאורייתא היא דהוא נשבע ולא משלם כגון שומרין ומודה במקצת ועד אחד נחתינן לניכסיה, ואי שבועה דרבנן כעין דאורייתא היא חזינן אי מהנך דנשבעין ונוטלין הוא אמרינן ליה אי בעית למישקל אשתבע, ואי לא לא יהיבנא לך מידי, וכיון שכן לא צריכנא לשמותיה, ואי מהנך דנשבעין ולא משלמין הוא, אי נמי שבועת היסת דהוא נשבע ולא משלם משמתינן ליה עד דמטי תלתין יומין ומנגדינן ליה ושרינן ליה. והא דאמרינן דבדרבנן מפכינן שבועה, זה דווקא שבועת היסת, דכיון דעל הנתבע הוא מצי אמר ליה לתובע אנא לא בעינן לאישתבועי, אי ניחא לך דתשקול אישתבע דאית לך גבאי ואי לא לא תשקול, אבל לגבי שבועה דרבנן כעין דאורייתא כיון דנשבע ונוטל לא מצי לאפוכי מתרי אנפי, חדא דהא (טכסיסיה) [טכסיסי] שבועה דאורייתא היא ועוד דכיון דנשבע ונוטל הוא מצי נתבע למימר ליה אנא לא ניחא לי לאישתבועי כלל, את אי בעית דתישקול אישתבע ושקול, ואי לא לא יהיבנא לך מידי, ולא משתבענא מידי, וכן נמי הנך נשבעין ולא משלמין דמיחייבי שבועה דרבנן כעין דאורייתא כיון דעל טענת שמא הוא דמשתבעי לא מצי לאפוכה לההיא שבועה [על] התובע.
הא דאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וכו' ואי אמר ליה אישתבע לי לישתבע ליה. שבועה כעין דאורייתא היא, חדא דהא דומיא דפוגם את שטרו קאמר, ועוד דהא נשבע ונוטל הוא, ונקוט האי כללא בידך דלא משכחת (שבועה) לעולם שבועת היסת בנשבע ונוטל, אלא היכא דאי חייב בה הנתבע ואפכה [על] התובע, אבל שבועה דהויא מעיקר דינא על התובע דמישתבע ושקיל, לעולם לא הויא אלא כעין דאורייתא. איכא מאן דפשיט מהא דרב פפא, דהיכא דמפיק איניש שטרא אחבריה ואמר ליה האיך האי שטרא בעיקר ממוניה הוה ביה צד רבית, אי נמי אמר ליה שטר אמנה, דמיחייב ליה לבעל השטר דמישתבע ושקיל כי היכי דחייב רב פפא שבועה על טענת [פירעון], ואנן לא (הוינן) [חזינן] להאי סברא, דעד כאן לא חייב רב פפא שבועה אלא על טענת [פירעון], משום דהאי שטרא [לפירעון], קאי, הילכך כי קא טעין במידי דעביד למיהוי בההוא שטרא הוא דקא טעין, ולא קא מכחיש ליה לשטרא בההוא טענתא דיליה, דהא שטרא לפורענא קאי כדאמרינן, אבל בטוען צד רבית בשטר, אי נמי לא נטלתי סך זה כולו, אי נמי שטר אמנה הוא, לא משגחינן בטענתיה, ומחייבינן להאי שבועה עליה, והא מיגו טענתיה קא מכחיש ליה לשטרא ולמעקריה למאי דאיכא בשטרא הוא דקא אתי, וכיון שכן לא כל כמיניה דקא טעין טענה דמכחשא ליה לשטרא, הילכך לית לן ראיה דמשגחינן על כי האי טענתא ומחייבינן בעל השטר שבועה עלה, (ומאי דמטי) [ומאן דמורי] דמשגחינן עליה ומחייבינן בעל השטר עלה שבועה צריך הוא להביא ראיה על כן.
פיסקא ממתניתין מנה לי בידך אל תתנהו לי אלא בעדים וכו', אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וכו', רב יוסף מתני הכי אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים. פירוש, ואפילו אמר לו דבר זה שלא בשעת הלואה, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, הילכך לטעמיה דשמואל ואפילו אמר ליה בשעת הלואה אל תפרעני אלא בפני עדים יכול לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, דליכא הפרש בהאי עניינא בין אמר לו דבר זה בשעת ההלואה או לאחר מיכן דמאן דמיחייב בין הכי ובין הכי מחייב, דהא מכל מקום כבר התרה בו בשעה שיש לו בידו הלואה קודם שיפרענה לו, שלא יפרענו אלא בעדים, ומאן דפטר בין הכי ובין הכי פטר.
<h2>דף מא:</h2>
ואותבינן עלה דשמואל מהא דתנן מנה לי בידך הן, אל תתנהו לי אלא בעדים, למחר אמר לו תנהו לי, נתתיו לך, חייב, מפני שצריך לפורעו בעדים. ואוקימנא, תנאי היא, דתניא בעדים הלויתיך בעדים פרע לי, כלומר מי שאמר לחבירו מנה שיש לי בידך כמו שהלויתיך לך בעדים אל תפרענו לי אלא בעדים, ולאחר מיכן טען הנתבע שכבר פרע אינו נאמן, אלא או יתן או יביא ראיה שנתן לו, רבי יהודה בן בתירא אומר יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, הוה ליה רב אסי כתנא קמא ושמואל כרבי יהודה בן בתירא.
פריך רב אחאי ממאי דבשעת הלואה קאי, פירוש, ממאי דבשעת הלואה קאי אי נמי לאחר ההלואה קודם התביעה, כי היכי דתשמע מינה דתנאי היא, דילמא לעולם אימא לך דהיכא דאתרי ביה קודם התביעה לא שנא בשעת הלואה לא שנא שלא בשעת ההלואה דאמר לו אל תפרעני אלא בעדים דכולי עלמא לא מהימן היאך למימר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, והכא אילו אמר ליה בשעת ההלואה או לאחר ההלואה קודם התביעה אל תפרעני אלא בעדים לא היה אדם שחולק ביה שהוא חייב, אלא הכא לא בשעת ההלואה קאי. ואם מלוה אומר תן לי הלואתי שיש לי בידך ולוה אומר פרעתיך, שנמצא שזה שאמר לו בעדים הלויתיך בעדים פרע לי אינה התראה שמתרה בו שלא יפרענו אלא בעדים, שזה בשעת התביעה קאי, והיאך אדם מתנה בשעת התביעה, אלא הכי קאמר ליה היאך תטעון עלי שכבר פרעתני הלא בעדים הלויתיך כך היה לך שלא תפרעני אלא בעדים, ועל זה אמר ר' יהודה יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ותנא קמא דאמר או יתן או יביא ראיה שנתן לו, סבר לה כלישנא קמא דרב אסי דסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים, ומשום הכי קאמר או יתן או יביא ראיה שנתן, זהו פירוש ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי, והכי קאמר הלא בעדים (פרעתיך) [הלויתיך] היה לך (לפרעו) [לפרעני] בעדים, והאי דאמרינן ממאי דבשעת הלואה קאי לאו למעוטי שלא בשעת הלואה הוא, אלא למעוטי שעת התביעה הוא שאינה שעת התראה, דהא טעין שכבר פרעתי מיקמי הני, ובהכי קא אתו השתא לבי דינא, אבל אילו התרה בו קודם התביעה שהוא קודם שיטעננו שכבר פרעו ואף על פי שלא בשעת הלואה היא התראה גמורה, ולא מצי בתר הכי למיטען שכבר פרעו אלא עד דמיתי ראיה דפרעיה, דכיון דבההיא שעתא דאתרי ביה ליכא למימר דמיקמי הכי פרעיה ליכא הפרש בין ההיא שעתה לשעת ההלואה לשלא בשעת ההלואה, דבהאי ענינא ליכא לפלוגי בין שעת ההלואה לשלא בשעת הלואה, דהא לאו שיעבודא הוא, כי היכי דניפליג בינייהו ונימא בשעת ההלואה שעביד נפשיה שלא בשעת ההלואה לא שעביד נפשיה אלא התראה בעלמא היא, הילכך כיון דאתרו ביה מיקמי דנפרע לא שנא אתרי ביה בשעת הלואה לא שנא אתרי ביה שלא בשעת הלואה התראה היא, ולא מצי בשעת התביעה למימר כבר פרעתיך, אלא עד דמייתי ראיה בהכי כדברירנן.
ואיפסקא הלכתא כרב אסי אליבא דלישנא בתרא דאמר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים כדאמרינן אמר רב פפי משמיה דרבא הילכתא המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים. רב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפרעו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים אינו נאמן. ולענן חיוב התובע בשבועה, מסתברא דכיון דאתרי ביה ואמר ליה אל תפרעני אלא בעדים, וליכא עדים דפרעיה, דשקיל תובע בלא שבועה, אלא מיהו אית ליה ללוה רשותא לבתר הכי דפרע ליה השתא קמן למיהדר ולמיתבעיה בהנהו זוזי דקא טעין דיהב ליה מעיקרא בלא סהדי, ומחייבינן ליה למלוה שבועת היסת על הדין טענתא, כדין מנה לי בידך אין לך בידי דהא טעמא באנפי נפשיה היא ומפטר. והיכא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואפילו אתו סהדי אחריני דפרעי קמייהו לא מהימני, דכיון דאתרי ביה שלא יפרענו אלא בפני הנהו פלוני ופלוני וקביל הלוה אנפשיה, ההיא התראה, הוה להו שאר אנשי לגבי ההיא סהדותא כקרובין או כפסולין, דהוי ליה תנאי שבממון דאמרינן דקיים.
ההוא דאמר ליה לחבריה כי תפרען לא תפרען אלא בפני פלוני ופלוני, אזל פרעי באפי סהדי אחריני, אמר ליה אביי באפי סהדי אמר ליה והא פרעיה, רבא אמר למה ליה למימר ליה באנפי פלוני ופלוני, להכי אמר ליה פלוני ופלוני כי היכי דלא למדחיה. וקיימא לן כרבא הילכך מיחייב הלוה למיפרעיה השתא בפני הנהו פלוני ופלוני, ואי הדרי הנהו סהדי אחריני ומסהדי השתא לבתר דפרעיה קמן דאית ללווה גבי מלוה הנהו זוזי דיהב ליה קמייהו, לא תימא כיון דפרעיה השתא ואיסתלק ליה שעבודא בהנהו זוזי מיניה סהדותייהו דהני אחריני השתא סהדותא היא, אלא אפילו אסהידו בה השתא נמי כיון דקא מסהדי דבתורת פרעון דההיא הלואה יהבינהו ניהליה סהדותייהו לאו סהדותא היא, דהא לגבי פרעון דההיא הלואה כפסולין דמו. הילכך מישתבע ליה המלוה השתא לבתר דפרעיה דליכא גביה מהנהו זוזי דקא טעין דיהביה נהליה מעיקרא מידי ומיפטר כדאמרינן לעיל.
ההוא גברא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, אמר ליה לא היו דברים מעולם, אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה, אמר אביי אנן אמאן ניסמוך. כלומר אלו אסהידו דאוזפיה ולא אסהידו דפרעיה הוה מחייבינן ליה לשלומי בסהדותייהו, אמאן ניסמוך, אי אהני סהדי הא אמרי דפרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, כלומר מכי אמר מעיקרא לא היו דברים מעולם ממילא שמעינן דלא פרע מידי, הילכך כי אמרי הני סהדי דאוזפיה ופרעיה מקבלינן סהדותייהו דאוזפיה דהא זכותא דמלוה היא, ולא מקבלינן מינייהו דפרעיה, דהא פורענא זכותא דלוה היא, ולוה הא אודי דלא פרע. ואם תאמר והא מה לי לשקר דאי בעית אמר מעיקרא לויתי ופרעתי, לא אמרינן בכי השתא מה לי לשקר, משום דהא איכא עדים דאוזפיה, ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ילפינן השתא מהאי מעשה דמאן דמודה לחבריה בבי דינא דאית ליה גביה מידי ולבתר הכי קא טעין דאישתלי בההוא אודיתא, וקאמר דלית ליה גבי ולא מידי, אע"ג דאייתי נמי סהדי דלית ליה גביה מידי לא איכפת לן בהנהו סהדי דמכי אודי אודי, דהא הכא דאודיתא דלוה מיגו כפירותיה נקטינן לה ואף על גב דאתו דאמרי בתר הכי דפרעיה לא אשגחינן בהו, וכל שכן היכא דאודה בפירוש דמחייבינן ליה בהודאה דיליה ולא משגיחינן בהנהו סהדי, ולא עוד אלא [אפילו] איכא בההיא סהדותא חובה עליה מקבלינן מינה ההיא חובתא דאיכא עליה, ולא מקבלינן מינה ההוא זכותא, דהא הכא דקבילנה סהדותייהו דאוזפיה ולא קבילנא סהדותייהו דפרעיה, משום אודיתא דנקיטנא מיגו כפירותיה דלא פרע, ולא מידי מההיא הלואה.
<h2>דף מב.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה ולאו פרעתיך, אמר ליה הנהו סיטראי נינהו. כלומר חוב אחר היה לי אצלך וממנו היו אותן זוזים שפרעת לי, ופירוש סיטראי מלשון צדי המשכן ומתרגמינן סיטרי משכנא, כלומר מצד אחר היה אותו פרעון.
הכי גרסינן אמר רב נחמן איתרע שטרא רב פפא אמר לא איתרא שטרא, ולרב פפא מאי שנא מההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, ואמר ליה לאו אתורי יהבת לי ואתית ואיתיבת אמסחתא וקבילת זוזך וכו' ואמר רב פפא איתרע שטרא, הכי השתא התם כיון דקא מודה דאתורי יהבת לי ומתורי שקלת איתרע שטרא. כלומר כיון שמודה בעל השטר ששטר זה לא היה אלא מדמי השוורים שמכר ממנו ונתברר שיש אמסחתא בחנות שנמכר בו בשר אותן שוורים ונתקבל דמי הבשר הנמכר, בידוע שלא היה אותו פרעון אלא דמי השוורים עצמן, שהרי מדמי בשרם היו אותם זוזים שנתקבל, אבל הכא אמר סיטראי נינהו.
הכי גרסינן, והלכתא איתרע שטרא, והני מילי דפרעיה באנפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא, אבל אי לא פרעיה באנפי סהדי מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם יכול למימר סיטראי נינהו, וכאבימי בריה דר' אבהו. כדמפרש בכתובות פרק הכותב [פ"ה ע"א].
והאי דאמרינן הני מילי דפרעיה באנפי סהדי. מסתברא לן דדוקא היכא דקא מסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה ולא ידעיה אי מהאי שטרא הוי ההוא פרעון, אי משטרא אחרינא, דכיון דמסהדי דבתורת פירעון יהבינהו ניהליה איתרא שטרא, דהא ליכא למימר מיגו, אבל היכא דמסהדי דיהביה זוזי ולא ידעי אי מתורת פרעון או פקדון או מתנה ומאי דדמי להו, אמרינן מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבינהו ניהליה מהימן, כי אמר סיטראי נינהו מהימן, תדע דהא בפירוש אמרינן אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן יכול למימר סיטראי נינהו, אלמא כל היכא דאיכא למימר מיגו מהימנינן ליה, הכא נמי כיון דאיכא מיגו מהימנינן ליה. וממעשה דרב ורב המנונא בפרק שבועת העדות [לעיל ל"ד ע"א], ילפינן דהיכא דאיכא סהדי דמסהדי דיהביה זוזי ולא ידעינן אי בתורת מתנה יהבינהו ניהליה אי בתורת פרעון, וקא טעין הנתבע דבתורת מתנה יהבינהו ניהליה, דמהימן, דגרסינן התם, יתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מהו, אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען אי דאמר לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן, ואי דאמר במתנה נתתם לי כי אתו עדים מאי הוי וכו', אלמא אע"ג דאיכא סהדי דיהב ליה זוזי באנפיהו כיון דלא ידעי אי לשום הלואה או לשום מתנה, אית ליה למימר לשום מתנה יהבתינהו ניהליה, הכא נמי כיון דלא ידעי אי לשום פרעון יהבינהו אי לשום מתנה יהבינהו אית ליה למימר לשום מתנה יהבתינהו.
ואם תאמר מי דמי, התם תובע אמר לשום הלואה ונתבע אמר לשום מתנה ואמרינן ליה לנתבע משום המוציא מחבירו עליו הראיה, אבל הכא נתבע אמר לשום פרעון ותובע אמר לשום מתנה וכיון שכן היכי מייתינן ליה ראיה להימניה לתובע לאפוקי מנתבע מהך מעשה דמהימנינן ליה לנתבע לאיפטוריה מתובע, מה ענין טוען להוציא לטוען להפטר, האי מימרא לאו דוקא הוא דכי מעיינת ליה למילתא ודייקא ליה שפיר משכחת לה דדא ודא אחת היא, דכיון דהני סהדי לאו אגופיה דהאי שטרא קא מסהדי דפרוע הוא אשתכח דסהדותיהו לא שייכא בשטרא, אלא סהדותא באנפי נפשה הוא דקא מסהדי דבאנפייהו יהב ליה הנתבע לתובע זוזי, מיהו היכא דלית ליה לדחויי אמרינן איתרע אשטרא, דאיגלאי מילתא דסהדותייהו אגופיה דשטרא אהניא, והיכא דאית ליה לדחויי לא איתרע שטרא, דאגלאי מלתא דסהדותייהו לאו אגופיה דשטרא הוא אלא סהדותא באנפי נפשה היא, דכיון שכן הויא לה בהך סהדותא דקא מסהדי התם דבאפייהו יהב ליה התובע לנתבע זוזי, וכי היכא דהתם מצי אמר במתנה יהבינהו ניהליה, הכא נמי מצי אמר במתנה יהבינהו ניהליה, ודקא אמרת מה ענין טוען להפטר לטוען להוציא אטו בהאי טענה הוא דמפיק ליה להאי ממונא, בשטרא הוא דקא מפיק ליה, והאי טענה לדחויי הך סהדותא דקא מסהדי סהדי הוא דמהניא, דכיון דהך סהדותא לאו בגופיה דשטרא היא, אלא סהדותא באנפי נפשה היא, דהא אית ליה לדחויי, ואיגלאי מילתא דסהדותייהו לאו אגופיה דשטרא הות ולא איתרע בה שטרא כדאמרינן אשתכח דשטרא כדקאי קאי, דהא בהאי סהדותא אידחייא לה האי טענתא דקא טעין דבמתנה יהבינהו ניהליה, וכיון דקא איתברר לן דאפשר ליה לתובע למידחי בהך סהדותא ולמיטען דהך זוזי במתנה יהבינהו ניהליה ומהימן, כי אמר סיטראי נינהו נמי מהימן, ועוד דמלישנא דגמרא נמי דייקת דהכין הוא מדקאמרינן והני מילי דפרעיה באפי סהדי, אלמא הני סהדי בפורענא קא מסהדי, מיהו לא ידעינן אי מהאי שטרא אי משטרא אחרינא, אבל אי (קאמר מסהדי) [קאמרי סהדי] דיהב ליה זוזי באנפייהו ולא ידעינן אי משום פורענא או לא, אפשר ליה לדחויי בהכי, דאיגלאי מילתא דהך סהדותא לא איתרע ביה גופיה דשטרא, כי היכי דלא ליהמניה בהאי טענתא, וכיון [דאפשר] ליה למיטען דבמתנה יהביה ניהליה ומהימן, כי אמר נמי כל סיטראי נינהו מהימן.
פיסקא ממתניתין אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו'. ואמרינן עלה מאי טעמא דאמר קרא [שמות כ"ב ו'] כי יתן איש אל רעהו וגו' ואין נתינת קטן כלום.
פיסקא ממתניתין אבל נשבעין לקטן ולהקדש. ואוקימנא בגדול הבא בטענת אביו בדאמר ליה ברי לי שיש לאבא בידך מנה ואמר ליה האיך חמשין אית ליה וחמשין לית ליה, וכיון דגדול הוא ואמר ברי לי משתבע היאך כדין מודה במקצת טענה, ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא, מני ר' אליעזר בן יעקב היא דאמר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד מנה לאביך בידי והאכלתי פרס הרי זה נשבע, וזהו שנשבע על טענת עצמו, והא דרבי אליעזר פרישנא בטוענו גדול, והאי דקתני טענת עצמו, הכי קתני טענת אחרים והודאת עצמו, ואע"ג דכולהו טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו ואם כן במאי איפליגו רבנן בהדי ר' אליעזר, כלומר הא ודאי דבר ידוע הוא דכל טענת אחרים והודאת עצמו חיובי מיחייב שבועה. הא אוקימנא דבדרבה קא מיפלגי דאמר רבה וכו', דר' אליעזר סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז, הילכך רמינן שבועה עליה כי היכי דלודי, ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז, אבל בבנו מעיז, ומדלא מעיז האי משיב אבדה הוא, והלכה כרבי אליעזר בן יעקב כדקיימא לן [עירובין ס"ב ע"ב] משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי.
אשתכח השתא דקטן הבא בין בטענת עצמו בין בטענת אביו אין נשבעין עליו אלא משיב אבדה הוא בהך מקצת טענתא דמודה, והיינו דתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, וגדול הבא מטענת אביו אי דקא אמר ברי לי נשבעין על טענתו, והיינו דתנן אבל נשבעין לקטן וכדאוקימנא דמאי קטן גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא, ואי דלא אמר בריא לי אין נשבעין על טענתו דמשיב אבידה הוא הוי נתבע בהך חמשין דקא מודה בהו, והיינו דתנן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור מפני שהוא כמשיב אבדה.
והאי דאמרינן, אין נשבעין על טענת קטן, מסתברא לן דדוקא שבועת התורה, אבל שבועת היסת מיהא מיחייב, ואפילו שבועת התורה נמי דוקא שבועת מודה במקצת טענה ועד אחד דאתיין מחמת טענה, אבל שבועת שומרין דליתה מחמת טענה דהא טענת שמא היא אלא מחמת שמירה היא, כיון דשמר לקטן נתחייב לו בשבועת השומרין דלא גרע מגדול, ודייקא נמי מדקתני אין נשבעין על טענת קטן אלמא שבועה דאתיא מחמת טענה הוא דאין נשבעין, משום דעיקר ההיא שבועה מחמת טענת התובע והודאת הנתבע במקצת, אי נמי העדת עד אחד הוא דאיחייב בה, והא כיון דליכא טענה דהא טענת קטן לאו כלום הוא, הוה ליה לענין ההיא אודיתא דמודה כמשיב אבידה, ולענין עד אחד נמי הוה ליה כעד אחד הבא שלא במקום טענה שאין שם שבועה, ומשום הכי איפטר ליה מההיא שבועה ואיחייב ליה בשבועת היסת, דהא בלא אודיתא ובלא עד אחד נמי מיחייב נמי שבועת היסת בתקנתא דרבנן, אבל שבועת שומרין, אי נמי הנך דנשבעין מדרבנן בטענת שמא, כגון השותפין והאריסין ומאי דדמי להו דחיובא לאו מחמת טענה הוא אלא מחמת שמירה, ואפילו לקטן נמי נשבעין עליה, דהא כיון דאודי קמי בי דינא דהוה ליה שומר אפקדונא דיליה ואיתניס, אי נמי הוה ליה אריס או שותף ומאי דדמי להו, בי דינא גופיהו מיחייבי לאוקומה אפטרופוס עליה למיתבעי לההוא גברא בשבועה, דהא מכלל זכותיה דקטן היא ורבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין, והוא הדין של קטנים. ואע"ג דמכי יתן איש אל רעהו הוא דילפינן דהאי קרא בשומרים הוא דכתיב, לאו לענין שומרין הוא דפטריה קרא, אלא לענין כי הוא זה דכתיב בהו בקרא, וכיון דאיפטר מכי הוא זה אפטר נמי מעד אחד, דתרוייהו מחמת טענה היא, וקטן כיון דלא בר טענה הוא הוה ליה כאודייתא בלא טענה וכעד אחד בלא טענה דלא כלום היא ואין נשבעין עליהם כדברירנן.
ואם תאמר וכיון דטענת קטן לאו כלום היא היכי מחייבת עליה שבועת היסת, והא קא קיימא לן דשבועת היסת לא מחייב אלא על טענת ברי, נהי דטענת קטן לאו טענה היא לענין שבועת התורה, דהיא שבועה דתליא בהודאת הנתבע ואי נמי בהעדת עד אחד, משום דהודאת הנתבע ואי נמי העדת עד אחד לא מחייבינן שבועה אלא לאחר טענה והאי לאו טענה היא, אבל לענין שבועת היסת דבלאו הכי נמי משתבע, טענת קטן לגביה טענה היא, דהא מכל מקום קא טעין וקאמר מנה לי בידך אי נמי ברי לי דמנה לאבא בידך, ולא תימא הני מילי בקטן דחריף דמקחו מקח ומכרו מכר ובמטלטלין, אבל קטן דלא חריף לא, אלא אפילו קטן דלא חריף נמי נשבעין על טענתו שבועת היסת, דמקח וממכר הוא דבעינן חורפא כי היכי דלא ליפסיד, אבל לענין טענתיה מאי חורפיא בעינן לענין טענתה הילכך אע"ג דלא חריף נמי נשבעין על טענתו שבועת היסת, וכיון דקא ברירינן דנשבעין על טענתו היסת אי אמר הנתבע הפוכי מפכינא עליה, אמרינן ליה כיון דלאו בר שבועה הוא לאו כל כמינך, דעד כאן לא תקינו רבנן לאפוכי שבועה אלא היכא דאפשר, אבל היכא דלא אפשר כדקיימא קיימא, הרי ברירנא לך דין הקטן בהדי נתבע כד הוי תובע.
והיכא דאתי לקמן קטן כשהוא נתבע. אי במידי דמטא מינה הנאה לקטן קא תבעי ליה, כגון מאי דהוי מחמת משא ומתן ומאי דדמי ליה, וקא מודה קטן לקמן בההוא מידי דתבעי מינה ואית ליה מהיכא דפרע, מחייבינן ליה למפרע, ואי לית ליה נטרינן ליה עד דהוי ליה, ואי לא קא מודה בההוא מידי נטרינן ליה עד דהוי גדול והדר משביעין ליה, משום דקטן לאו בר שבועה הוא, דהא תנן אין משביעין את הקטן, ואי במידי דלא מטא ליה מיניה הנאה הוא דקא תבעי ליה, כגון נזקין וחבלות ומאי דדמי להו, אע"ג דמודה נמי ואית ליה מהיכא דפרע, לא מחייבי מידי, משום דקטן לאו בר חיובי הוא, ואפילו לכי גדול נמי לא מיחייב למפרע מידי מההוא נזק (דאזיק) [דהזיק] בימי קטנותו, דאם כן נמצאת מחייב כל קטן שהגדיל בימי גדלותו על כל מה שעשה בימי קטנותו והא ליכא למימר, דהא דבר ידוע הוא דקטן לאו בר עונשין הוא ולאו בר חיובי הוא, הילכך אפילו הגדיל נמי לא משלם מידי. תדע דתנן [בבא קמא פ"ז ע"א] העבד והאשה והקטן פגיעתן רעה וכו' וקתני בה במתניתין אבל משלמים אחר זמן, נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם ולא קתני הגדיל הקטן, אלמא הנך דגדולים הוו ובני דעת נינהו בשעת ההיזק אריה הוא דהוה רביע (דרביע) עלייהו ולאו בני שלומי נינהו השתא משלמין לאחר זמן, אבל קטן דלא בר דעת הוא אפילו הגדיל נמי פטור.
והיכא דתבע ליה במידי דמחייב ביה התובע לאישתבועי ומישקל, כגון שכיר דהוא מידי דמטא מיניה הנאה לקטן, אי נמי הבא ליפרע מנכסיו דינא הוא דמשתבע ושקיל מינה, והיינו דשמואל דאמר שמואל מאי לקטן ליפרע מנכסי קטן, דעד כאן לא קא אמרינן אין נשבעין לקטן אלא השבועה דקא תבע ליה לקטן, שהוא כנשבעין ולא משלמין היכא דהוא שבועה מחמת טענת הקטן, משום דטענת הקטן לאו כלום הוא כדברירנן לעיל, אבל שבועה דלא הויא מחמת תביעת קטן, דינא הוא דמישתבע ושקיל דהא גדול הוא דתבע והוא דנשבע, ולית ליה בכל הנך דקתני במתניתין דנשבעין ונוטלין מאן דמשתבע ושקיל מקטן אלא שכיר בלחוד הוא, הנך אחרינא במידי דלא מטא מיניה הנאה לקטן הוא דקא תבעי ליה, וחנוני על פינקסו נמי אע"ג דהא קאמר משלם להו לפועלים, דהא מידי דמהני ליה הואי הך פעולה דעבדי גביה ואכתי לא איפטר מינייהו בהך [המחאה] דאמחינהו אצל החנוני, דהא לית ליה גבי חנוני מידי משום דחנוני (הסקיפו) [המקיפו] הוא והויא לה הך תביעה דקא תבע ליה החנוני תביעת מידי דלא מטא מיניה לקטן כלום של הנאה, כיון דבעידנא דאמר ליה למיתן לפועלים מידי דמטי ליה הנאה מיניה הוה משתבעי נמי ושקיל, דמצי אמר ליה אנא מאי דאמרת למיתן להו יהבית, ובהנאתך הוא דיהבית ההוא מידי, ופועלים היא דשקלי מינך השתא מאי דלא הוה להו גבך.
<h2>דף מב:</h2>
והאי דאמרינן, ושמואל אמר מאי לקטן ליפרע מנכסי קטן. ואקשינן עלה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ופריק דקי"ל כדאביי קשישא דאמר יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים. הכין פירושא, כלומר אי תנא הנך מתניתין מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ולא קתני הא, הוה אמינא דוקא יתומים קטנים אבל גדולים לא, להכי אצטריך הכא למתני אבל נשבעין לקטן מכלל דההיא מתניתין אחריתי בגדול קאי, דאי בקטן תרתי למה לי.
הא דתנן אבל נשבעין להקדש. אוקימנא, בבא ליפרע מנכסי הקדש. כגון מי שהקדיש נכסיו ויצא עליו שטר דמחייב שבועה כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים, דמה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה, ואע"ג דמקדיש הא קא מודה בההוא שטרא וקיימא לן דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש, הני מילי היכא דקא מודה כשהוא שכיב מרע, משום דאין אדם חוטא ולא לו כדרב הונא דאמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן, דחזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, אבל בריא חיישינן דילמא שטרא פריעא הוא וקנוניא הוא עושה, הילכך לא שקיל מידי אלא עד דמשתבע כדין הנפרע מנכסים משועבדים.
פיסקא ממתניתין ואלו דברים שאין נשבעין עליהם וכו'. הא דקתני במתניתין אין בהן תשלומי כפל ארבעה וחמשה אהקדש קאי, דמשכחת בה דגניב שור או שה של הקדש וטבח ליה או זבין ליה, אבל קרקעות ועבדים ושטרות ליכא למימר בהו הכי, דהא תשלומי ארבעה וחמשה מעיקרא בשור ושה בלחוד הוא ולאו במידי אחריני, והאי דקתני אין בהם דמשמע בכולהו, הכי קתני אין בהם תשלומי כפל בכולהו, ולא תשלומי ארבעה וחמשה במאי דמשכחת לה מינייהו, ואיזה זה זה הקדש, שלא תאמר תשלומי כפל הוא דלית בהו משום דכתיב רעהו, אבל ארבעה וחמשה דלא כתיב בהו רעהו אמאי לא ניחייב, קמ"ל דכיון דלית ביה כפל בארבעה וחמשה נמי לא מיחייב, דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה, ואיצטרכינן לברורי להאי מילתא משום דחזינן לרבינו חננאל זצ"ל, דאוקמה אכולהו ומסתברא דאגב שטפה הוא דכתבה. ילפינן השתא מהאי מתניתא דמאן דאימסר ליה קרקע או עבד או הקדש למנטר ופשע ולא נטריה, דאיתביר או איתניס מחמת ההיא פשיעותא בין שומר חנם בין שומר שכר לא מיחייב מידי לא תשלומין ולא שבועה, אבל ודאי אי אפסיד ליה בידים מיחייב כדין כל מזיק שבעולם, והיכא דמשכן ליה אינש גבי חבריה כרמיה או בוסתניה ואיתני עליה למיקם בכל מיני פולחניה ופשע ולא פלח ליה מדיליה, כגון חפירה וזמירה, אי נמי היכא דמסר ליה חבריה כרמיה בתורת אריסות למיקם בכל מיני פולחני ופשע ולא פלח ליה, מסתברא לן דכי האי ודאי חיובי מיחייב, דעד כאן לא אמרינן דפטור, אלא היכא דמטי ליה פסידא מעלמא או ממילא מחמת דלא נטר ליה, דהיינו תורת שומר, אבל היכא דמטי ליה פסידא מחמת דלא פלחיה, האי ודאי כיון דתנאה הוה עליה למיפלחיה ולא פלחה, כי הזיקא דבידים דמי ומיחייב חיובי.
<h2>דף מג.</h2>
פיסקא ממתניתין רבי מאיר אומר יש דברים שהם כקרקעות ואינן כקרקעות וכו', אוקימנא דבענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו, דר' מאיר סבר כבצורות דמי, ומשום הכי נשבע עליהן, ורבנן סברי לאו כבצורות דמי והוו להו כקרקע ופטור, והלכתא כרבנן דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. ודוקא לענין שומר הוא דאמרינן ענבים העומדות ליבצר לאו כבצורות דמי, דכיון דלשמירה כשהן מחוברין בקרקע הוא דמסרינהו ניהליה הוו כקרקע, דהא לאו למיתלשינהו מסרינהו ניהליה, אבל מאן דזבין ליה לחבריה ענבים כשהן מחוברין לקרקע (אבל) למיתלשינהו לנפשיה, כיון דמיתלשינהו זבנינהו ניהליה אם כבר הגיעו ליבצר הוו להו כבצורין, ודנינן להו כדין מטלטלין בכל מידי, כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהם, דהא קיימא לן כל העומד ליבצר כבצור דמי וכל העומד ליגדר כגדור דמי, ואם עדיין צריכין הם לקרקע ולא הגיעו ליבצר כקרקע דמי לכולהו אנפי, וכבר ביררנו דבר זה בפרק המוכר את הספינה [בבא בתרא פ"ז ע"א] בענין הלוקח פשתן מחבירו ותלש כל שהוא קנה וכו'.
פיסקא ממתניתין אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין וכו'. אוקמה רבא למתניתין דהכי קתני אינו חייב עד שיטענו התובע בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, כגון שאמר לו בית מלא פירות מסרתי לך או מלא עד הזיז שהוא דבר שבמדה, ויודה לו הנתבע בדבר שבמדה, כגון שאמר לו לא מסרת אלא עד החלון שהוא דבר שבמדה, כגון זה הוא מודה במקצת טענה וחייב, שהרי טענו במדה ידועה והודה לו הנתבע במדה ידועה מקצת מה שטענו התובע, אבל אם טענו במדה ידועה ואמר לו הנתבע לא נתתה לי כלום במדה, אלא מה שהנחתה אתה נוטל פטור הוא, כללו של דבר אינו חייב עד שיטענו התובע שנתן לו מדה ידועה או משקל ידוע, ויאמר לו מדדתי לך כך וכך או שקלתי לך כך וכך או מניתי לך כך וכך ויודה לו הנתבע שנתן לו מדה ידועה פחותה ממנה או משקל ידוע פחות ממנו, שנמצא המשקל והמדה שהודה בהן שהן מקצת הטענה, אבל אם אמר לו לא נתתה לי כלום במדה ולא במשקל ולא במנין אלא זה הוא שנתתה לי, ואינו יודע מה שיש בה אם הרבה אם מעט, כגון הא לאו מודה במקצת טענה הוא ופטור.
הא דתניא מנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך, אין לך בידי אלא מנורה בת חמש ליטרין חייב. אוקימנא דהיינו טעמא דהוי מודה במקצת טענה, משום דיכול לגוררה ולהעמידה על חמש, ואם תאמר אם הכי אפילו גדולה וקטנה נמי נהוי מודה במקצת טענה דהא יכול הוא לגוררה עד שתחזור קטנה, תשובתך, נהי דמגררה עד דחסר משקלה אבל בקומתה וברחבה אינו יכול למעטה, אלא עד שיכתכנה ויעשה אותה מתחלתה מנורה, שנמצאת אותה מנורה שמנורה אחרת היא, ולפיכך שנינו מנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא קטנה פטור, שהרי המנורה שהודה בה מנורה אחרת היא, ואפילו אם גורדין הגדולה לעולם אינה חוזרת קטנה, וכיון שכן מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. וכן נמי שנינו. אזורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא אזורה קטנה פטור. משום דאזורה גדולה אי אפשר לחתוך ממנה ולהחזירה לאזורה קטנה, שהרי בגד תפור הוא, ואם בא להחזירו קטנה ולהוציא ממנה מטלית אי אפשר לו לעשות כן, אלא עד שיקרענו כולו ויתפור אותו אזור, שנמצא אותו אזור שאזור אחר הוא, ולפיכך שנינו פטור, שהרי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, אבל ודאי אילו אמר לו יריעה גדולה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא יריעה קטנה, כיון שאפשר לחתוך מן הגדולה מקצתה וישאר השאר כמות שהוא ויהיה השאר יריעה קטנה, הוה ליה מודה במקצת הטענה כמנורה בת עשר ליטרין יש לי בידך והלה אומר לא כי אלא חמש ששנינו במשנתינו שהוא חייב.
מתניתין זה אומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה, פטור. ודוקא היכא דקא מודה ליה הלוה דאבד המשכון אי נמי דאית ליה למלוה סהדי דאבד ומשום הכי כיון דליכא הודאה במקצת הטענה פטור, אבל היכא דליכא סהדי דאבד ולוה לא קא מודה ליה דאבד, כיון דמחייב שבועת התורה דאבד כדאמרינן התם [ב"מ ל"ד ע"ב] משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה, משביעין אותו נמי על ידי גלגול דלא הוה שוה אלא סלע ומיפטר.
<h2>דף מג:</h2>
פיסקא ממתניתין ומי נשבע מי שהפקדון אצלו. אוקימנא להא דקתני במתניתין מי נשבע דאסיפא דרישא קאי דתני סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב, דשבועה גביה לוה היא, דהא מודה במקצת טענה הוא, דקא טעין ליה המלוה דאישתייר ליה גביה שקל וקא מודה ליה הלוה דאישתייר גביה דינר, ואמור רבנן הך שבועה דמשתבע מלוה (לאישתבועי) [שבועה] שאינה ברשותו דחיישינן שמא עיניו נתן בה, לישבע ליה השתא תחילה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. נקיטינן השתא מהאי מתניתין, דכל שומר שאבד ממנו אותו דבר שהיה עליו שומר ומתחייב בתשלומין, שאין אנו אומרין לבעל הפקדון השבע כמה היה שוה וטול, אלא לשומר אנו אומרים גלגל שבועתך כמה היה שוה ושלם, ואם מאמינו שאבד או יש לו עליו עדים שאבד אף על פי שכבר נפטר משבועה שאינה ברשותו עדיין חייב הוא להשבע שלא היתה שוה אלא כך וכך כדין מודה במקצת ומיפטר, ואם אינו מודה במקצת כגון שאמר הילך, אי נמי היה לי אצלך בכדי מה שהיה שוה, נשבע שבועה היסת על כך ומיפטר, מכל מקום אין התובע נאמן להשבע כמה היתה שוה וליטול, אלא השומר הוא נאמן להשבע כמה היתה שוה, ואם מודה במקצת [הוא ישבע] שבועת התורה, ואם לאו שבועת היסת כדין כל נתבע בעולם. וכיון שכן שמעינן ממילא דהיכא דאמר שומר אנא לא ידענא כמה הויא שוה, ובעל הפקדון אמר ידענא דהוה שוה כך וכך כיון דמכל מקום הא קא מודה ליה הנתבע דמתחייב מידי, ולא ידע כמה הוי ניהו, הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם, כדאמרינן, [ב"מ צ"ח ע"א] מנה לי בידך ואמר לו חמשים שלך וחמשים איני יודע הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם, הילכך משלם כל מה שאמר התובע בלי לחייב התובע שבועה על כך, ואם רוצה הנתבע להחרים סתם על מי שנטל ממנו מה שלא היה ליטול אין מונעים אותו מכך.
ואי קשיא לך הא דגרסינן בירושלמי חד בר נש איפקיד גבי חבריה חד שק צרור [ואירעו אונס] הדין אמר סיגין הוה מלא והדין אומר מטקסין הוה מלא, אתא עובדא קמיה דרבי אמי אמר הרי זה נשבע ונוטל. דהתם ודאי ליכא למימר דהאי נתבע דקאמר סיגין הוה מלא דטענת ברי הוא, דשתי תשובות בדבר, חדא דהא שק צרור הוה, וכיון שכן היכי מצי הנתבע למימר בריא לי דסיגין הוה מלא, וגם לא הוה אמרינן בכי הא הרי זה נשבע ונוטל אלא הנתבע הוא נשבע על כך ונפטר, דהא נקיטינן מהאי מתניתין דהכא דכל היכא דשומר שהוא נתבע אומר ברי לי שלא הוה שוה אלא כך וכך שנאמן הוא לישבע על כך, כדין כל נתבע שבעולם, וכיון שכן מה לי אמר ברי לי שלא היה שוה כך וכך או אמר בריא לי שלא היה בו אלא כך וכך, הילכך ליכא למימר שזה שאמר סיגין הוה מלא דטענת ברי היא, אלא טענת שמא היא והכי קאמר דילמא סיגין הוה מלא והתובע אמר בודאי מטקסין הוה מלא, וכיון דאיתברר לן השתא דדילמא סיגין הוה מלא הוא דקאמר, אם תאמר אמאי לא אמרינן בכי הא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם בלי להשבע התובע, והרי מכל מקום הא קא מודה דמתחייב לו מידי ולא ידע כמה ניהו, אילו הוה ההוא שק מלא כספים מיהו התובע אמר כך וכך הוה מלא, הכי נמי דמשלם בלא שבועה דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע, אלא הכא היינו טעמא דלא אמרינן הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע, משום דההוא שק לאו שק מלא כספים הוה, אלא שק מלא מטלטלין הוה, מיהו התובע אמר הנך [מטלטלין] דהוה אית ביה מטקסין הוה, והנתבע אמר דילמא סיגין הוה מלא, דבכי הא ליכא למימר דמחוייב שבועה ואינו יכול להשבע הוא, דהא אלו אמר בריא לי דסיגין הוה לא מחייבינן ליה בכי הא שבועה, דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, וכיון שטענה זו אלו אמרה בברי לי לא היה מיתחייב עליה שבועה, כי אמרה השתא בשמא ליכא למימר בה מחוייב שבועה הוא ואינו יכול להשבע, דהא לאו מחוייב שבועה הוא, וכיון דאיתברר לן דליכא למימר הכא מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע משום הכי קאמר ר' אמי הרי זה נשבע ונוטל.
ואם תאמר כיון דאילו אמר בריא לי דסיגין הוה מלא לא הוה מחייבינן ליה אלא היסת כדין שטענו חטים והודה לו שעורים, השתא דאמר שמא ניהוי כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דמשתבע היסת ומיפטר, הילכך לישתבע דלא ידע אי סיגין הוה מלא אי מטקסין וליתיב ליה סיגין וליפטר, כי אמרינן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור, הני מילי היכא דקא אמר איני יודע בעיקרא דמילתא, דאשתכח דליכא דררא דממונא, ומשום הכי משתבע דלא ידע ומיפטר, אבל הכא כיון דאיכא דררא דממונא דהא קא מודה ליה דיהב ליה מידי ומתחייב ליה לשלומי ניהליה, מיהו לא ידע מאי ניהו ההוא מידי, ליכא למימר בהא דמשתבע דלא ידע, דהא ודאי איכא דררא דממונא בינייהו, אלא אמרינן משתבע היאך ושקיל, דהוה ליה איהו בריא ונתבע שמא, וברי ושמא ברי עדיף.
הא דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה לחבריה אלפא זוזי (ואנח) [ומשכן] ליה קתא דמגלא עילויה, אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכו'. ליתא, דהא אמר בדלא שוי שיעור זוזי [דכולי עלמא לא פליגי דלית להו דשמואל, ואוקימנא לפלוגתא דרבי אליעזר ור"ע דבדשוה שיעור זוזי] קא מיפלגי, ר' אליעזר סבר אע"ג דשוה שיעור זוזי לא קני משכון ואם אבד לא מיחייב מידי, ור' עקיבא סבר קני משכון, ואם אבד אבדו מעותיו.
הא דאמרינן אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי [הכל] אבד המשכון אבדו מעותיו. בדקא שוה שיעור זוזיה הוא, דהא אוקימנא לקמן להאי ברייתא כולה דבדשוה משכון שיעור זוזיה הוא, והיינו טעמא דקא מודה בה ר' אליעזר משום דקסבר נהי דהיכא דהלוהו שלא בשטר אמרינן לעולם לא קני ליה למשכון, והאי דקא שקיל ליה [לחזוקי ליה לממוניה הוא דקא שקיל ליה] למיהוי בזכרון דברים בעלמא כי היכי דאי בעי למיכפריה ואנשיוה סהדי לסהדותא לא מצי כפר ליה, אבל היכא דהלוהו בשטר כיון דמוחזק, דהא אין לך חזוק גדול משטרא, למאי (כי) [קא] שקיל ליה למשכון, אלא (למיהניה) [למיקני] ליה גופיה לההיא שעבודא דקא משתעבד ליה הוא דקא שקיל ליה ולא לזכרון דברים בעלמא, ומשום הכי קא מודה ליה ר' אליעזר לר' עקיבא דהוי עליה שומר שכר בהא.
<h2>דף מד.</h2>
הא דאמרינן לימא בדר' יצחק קא מפלגי דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה וכו'. ומהדרינן עלה, כי אמר ר' יצחק שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל במשכנו בשעת הלואתו לא אמר. כלומר משום דעיקר קרא דר' יצחק שלא בשעת הלואתו כתיב, דהכי כתיב [דברים כ"ד י'—י"ג] כי תשה ברעך משאת מאומה וגו' עד ושכב בשמלתו וברכך ולך תהיה צדקה, ועוד דכיון שלא בשעת הלואתו משכנו הוי עליה שומר שכר, דהא ההלואה איתא גבי לוה בלי משכון והשתא הוא דשקיל ליה המלוה למשכון מיניה, הילכך בההיא הנאה דקא מנטר ליה ממוניה במשכון דקא שקיל ליה מיניה הוי עליה שומר שכר, ומשום הכי אמרינן כי קאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו לא אמר, פירוש, דאכתי לא נפק ממוניה מתותי ידיה, כי היכי דנימא בההיא הנאה דהא מינטר ליה ממוניה הוה אמשכון שומר שכר.
ואקשינן, אם כן קשיא לרבנן דהא התם במסכת גיטין בפרק השולח גט לאשתו [ל"ז ע"א] אמרינן תנו רבנן המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו אין משמטין, והתם בשעת הלואתו משכנו, ואמרינן שאני משכון דקני ליה כדרבי יצחק, אלמא מימריה דר' יצחק בין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואתו היא, אלא לעולם ר' יצחק בתרוייהו אמר, ובמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דר' יצחק מהאי טעמא דאמרינן, כי פליגי בשמשכנו בשעת הלואתו דלא כתיב ביה קרא, ועוד דלית ליה למלוה הנאה בנטילת ההוא משכון, דהא ממוניה אכתי גביה ניהו ואיכא למימר דלזכרון דברים בעלמא שקליה, ולא למקניא ליה כדר' יצחק כי היכי דניהוי עליה שומר שכר, רבי עקיבא סבר אע"ג דלית ליה הנאה מהאי אנפא אית ליה הנאה מאנפא אחרינא, משום דכיון דמצוה קא עביד, בההיא הנאה דלא קא בעי למיתב ריפתא לעניא דאמר מר העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עליה שומר שכר, והאי מלוה אע"ג דקא שקיל משכון מצוה קא עביד דמלוה צריך משכון, ורבי אליעזר סבר מלוה לא צריך משכון, והא כיון דקא שקיל משכון לאו מצוה קא עביד, וכיון דלא מצוה קא עביד לא מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא, ולית ליה הנאה מהאי משכון מידי, הילכך שומר חנם הוי ולאו שומר שכר, והלכה כר' עקיבא דקיימא לן [עירובין מ"ו ע"ב] הילכתא כוותיה מחבירו, ועוד דהא סתם לן תנא כוותיה במתניתין דהכא, דתנן המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון דהתם ודאי ליכא למימר דשלא בשעת הלואתו משכנו דהא המלוה את חבירו על המשכון קתני, דמשמע דבשעת הלואתו משכנו, וקתני סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור, וטעמא דמילתא משום דכיון דקאמר שהמשכון היה שוה כנגד המעות הא לא אודי ליה במידי, אלמא כיון דאבד המשכון אבדו מעותיו כר' עקיבא, ובמסכת בבא מציעא בפרק השוכר [פ' ע"ב] נמי סתם לן תנא כוותיה, דתנן הלוהו על המשכון שומר שכר, וקיימא לן [יבמות מ"ב ע"ב] סתם דמתניתין ומחלוקת דברייתא הלכתא כסתם מתניתין, ואע"ג דהא פליג התם ר' יהודה, כי פליג בענין הלוהו מעות והלוהו פירות, אבל בהאי אנפא לא פליג, וכיון שכן הויא לה סתמא, ועוד מדאמרינן התם אם כן הויא לה מתניתין דלא כרבי עקיבא אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר שמעינן דהלכתא כר' עקיבא ומשום הכי מהדרינן לאוקומה למתניתין כוותיה ודלא כרבי אליעזר.
נקיטינן השתא דהמלוה על המשכון לא שנא משכנו בשעת הלואתו לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו, לא שנא הלוהו פירות לא שנא הלוהו מעות, לעולם שומר שכר הוי, וכיון שכן אם נגנב או אם אבד המשכון כנגד החוב נפטר הלוה מלשלם למלוה, ואם המשכון יתר על החוב חייב המלוה לשלם ללוה ההוא יתר, ואם החוב יותר על המשכון משלם הלוה ההוא יתר למלוה, דהינו דאמרינן בדלא שוה שיעור זוזי דכולי עלמא לית להו דשמואל, ודוקא היכא דנגנב או אבד, אבל אם נאנס בליסטים מזויין וכיוצא בו, כיון דשומר שכר פטור בו גם זה פטור, ושקיל ליה להלואתו מיניה דלוה עד גמירא.
ואם תאמר והא ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון קאמר אלמא לגופיה הוא דקני ליה, וכיון שכן היכא דמשכנו שלא בשעת הלואתו דסבירא לן כוותיה כדאמרינן בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק, אפילו איתניס נמי נימא אבד משכון אבדו מעותיו, דהא מיקנא קניא ליה גופיה, ולדידיה הוא דאיתביד לדידיה הוא דאיתניס. הא ליכא למימר, דאי סלקא דעתך ר' יצחק מיקנא ממש קאמר, אלא מעתה היכא דקא בעי (ליה) [לוה] למיפרקיה למשכוניה הכי נמי דלא מצי פריק ליה, אם כן המלוה על המשכון קרית ליה קונה הוא, אלא לאו שמע מינה מדקא קרי ליה מלוה, מכלל דאי בעי למיפרקיה למשכוניה מצי פריק, וכיון דמצי פריק ליה, ממילא שמעת דהא דקאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון לאו מיקנא גופיה ממש הוא אלא לאשתעבודי ליה בחוביה הוא דקא קני ליה, דהוה ליה מיקנא זכותא בעלמא, והכי קאמר מנין לבעל חוב שקונה זכות במשכון וכו', וכיון דזכותא בעלמא הוא דקני ביה ולא מיקנא גופיה ממש, אשתכח דשומר שכר הוא דהוי עליה, משום דבההוא הנאה דאית ליה דקא קניא ביה זכותא לאישתעבודי ליה הוי ליה שומר שכר, אבל לחיוביה באונסין ליכא למימר, דהא מיקנא ממש לא קני ליה לגופיה. תדע שכן דהא בפרק השוכר את האומנין [שם] תנן הלוהו על המשכון שומר שכר, ואמרינן עלה בגמרא לימא תנן דלא כרבי אליעזר, דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד ישבע הלה ויטול את מעותיו דברי ר' אליעזר וכו', ומהדרינן, אפילו תימא ר' אליעזר לא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שלא בשעת הלואתו, כלומר מתניתין דקתני הלוהו על המשכון שומר שכר בשמשכנו שלא בשעת הלואתו היא, דלא פליג ביה ר' אליעזר, כדאמרינן הכא בשבועות בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא לית להו דר' יצחק וכו'.
שמעינן השתא מינה מדקא סלקא דעתך לאוקומה למתניתא דקתני הלוהו על המשכון שומר שכר בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דלכולי עלמא אית להו דר' יצחק, אלמא מימריה דר' יצחק גופיה למיהוי עליה שומר שכר הוא, דהא נקיטינן מיניה דלאו לחיוביה באונסין שהוא מיקנה ממש. ואם תאמר וכיון דלא מיקנה גופיה ממש קאמר, ההיא דאמרינן התם בפרק האשה נקנית [קידושין ח' ע"ב] קדשה במשכון מקודשת דאוקימנא במשכון דאחרים כדר' יצחק במאי קא מיקדשא ליה, הא אמרינן דאע"ג דלאו מיקנה ממש קא קני ליה לגופיה, מכל מקום הא קני בה זכותא בעלמא, משום דהא קא משתעבד ליה והוה ליה כמאן דקני גופיה לההיא זכותא, ולאו למיהוי הגוף קנוי קנין גמור, כדאמרינן התם קנה דקל לפירותיו שהוא קנין הגוף [הדקל לפירותיו ולא שיהא הגוף] קנוי מעיקרו קנין ממש, הילכך כיון שקנה גוף המשכון לההיא זכותא שהוא השעבוד, כי מקדש ביה איתתא מיקדשא ליה.
<h2>דף מד:</h2>
מתניתין, כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואלו נשבעין ונוטלין וכו', פירוש, הנשבעין שבתורה תלתא נינהו בלחוד שבועת השומרין ומודה במקצת ועד אחד, שבועת השומרין דכתיב [שמות כ"ב ו'—י'] כי יתן איש וגו' שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו', מודה במקצת דכתיב [שם] כי הוא זה שבועת ה' תהיה בין שניהם וגומר, עד אחד דכתיב [דברים י"ט ט"ו] לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה.
<h2>דף מה.</h2>
והאי דאמרינן בגמרא, מנא לן דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ופשטינן ליה מדכתיב [שמות כ"ב י'] ולקח בעליו ולא ישלם לאו אשבועת השומרין קאי, דהא בפירוש כתיב ביה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו דשמעת מינה דשבועה גבי שומר היא, אלא שבועה אמודה במקצת ועד אחד הוא דקאי, משום דכי הוא זה דילפינן מינה שבועת מודה במקצת, ולא יקום עד אחד באיש דילפינן מינה שבועה בעד אחד לא איפשיט בהו בקרא בפירוש שבועה גבי מאן מינייהו היא, דאכתי איכא למימר דהאי דכתב רחמנא כי הוא זה לחיובי שבועה במודה במקצת דשבועה גבי תובע היא, ודכתב רחמנא נמי לא יקום עד אחד באיש וגו' לחיובי שבועה בעד אחד דשבועה גבי תובע היא, להכי איצטריכנן למיפשט דהני שבועתה גבי נתבע היא מדכתב רחמנא ולקח בעליו ולא ישלם, דלא הוה צריך למיכתב ביה, דהא בפירוש כתיב ביה אם לא שלח ידו במלאכת וגומ' דאלמא שבועה גבי שומר היא, למה לי דכתב רחמנא ולקח בעליו ולא ישלם, אלא למילף מינה דהנך דנשבעין מן התורה דהוא מודה במקצת ועד אחד דשבועה גבי נתבע היא, מדכתיב ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא הנשבע. והני נשבעין ונוטלין כולהו דקתני במתניתין שבועה דרבנן כעין דאורייתא היא, דמנקטינן ליה חפצא כשבועת התורה, דלית ליה בכולא מתניתא שבועת היסת כלל משום דשבועת היסת תקנתא דרב נחמן היא כדגרסינן בפרק שבועת הדיינין [מ' ע"ב] מנה לי בידך אין לך בידי פטור, אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת, וגרסינן נמי בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו [קידושין מ"ג ע"ב] והשתא דתקון רבנן שבועת היסת אלמא שבועת היסת תקנתא דבתראי היא.
[ושדיוה אשכיר]. ואי קשיא לך הא דאמרינן הכא עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר, דאלמא הך שבועה דהוה מחייב בה בעל הבית דהיא שבועת היסת, כדין מנה לי בידך אין לך בידי הוא דרמינן ליה אשכיר דאלמא שבועת היסת היא, הא לא תיקשי לך, דהכי קאמר עקרוה רבנן לשבועה דהוה להו לתקונה אבעל הבית לאישתבועי בנקיטת חפץ כעין דאורייתא, כי היכי דלא ליזיל שכיר בפחי נפש ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר. תדע שכן דהא גבי קציצה אמרינן [לקמן מ"ו ע"א] שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע, אמר להן בזו ישבע בעל הבית ויפסיד האומן, מאי טעמא קציצה ודאי מדכר דכירי ליה אינשי, ולא אמרינן ביה דבעל הבית טריד בפועליו הוא כדאמרינן גבי בעל הבית אומר נתתי ושכיר אומר לא נטלתי. ואקשינן עליה, איני והא תני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה ואי לא מייתי ראיה מפקע שכיר בלי לחיובי לבעל הבית שבועה כלל, ואמאי ישבע בעל הבית ויפסיד וכו', מדקא סליק אדעתין לאקשויי עליה ולימא ואי לא מייתי ראיה מפקע שכיר בלי לחיובי לבעל הבית שבועה, מכלל דהאי טענה לית בה הודאה במקצת טענה, והאי דקאמר לא קצצתי לך אלא אחת מוקמינן לה כגון דקאמר ליה הילך, והוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי דלא מיחייב בה לא שבועה דאורייתא ולא שבועה דרבנן כעין דאורייתא, ומשום הכי קא סליק אדעתין לאקשויי ולימא ואי לא מייתי ראיה מפקע שכיר בלי לחיובי לבעל הבית שבועה כלל, כדין מנה לי בידך אין לך בידי, ואמאי ישבע בעל הבית ויפסיד, כלומר ואי סלקא דעתך תקון רבנן שבועה כעין דאורייתא על בעל הבית כי היכי דלא ליזיל שכיר בפחי נפש בלי ממון ובלא שבועה ישבע בעל הבית ויפסיד אומן, ומהדרינן אמר אביי לצדדין קתני וכו', וליכא למימר האי שבועה שבועת היסת היא, דאם כן מאי תקנה איכא גבי אומן, והא כל מנה יש לי בידך אין לך בידי שבועת היסת משביעין אותו, אלא ודאי דהאי שבועה דתקינו הכא על בעל הבית שבועה כעין דאורייתא היא.
הרי למדנו דלגבי קציצה היכא דלית בה הודאה במקצת תקינו רבנן על בעל הבית שבועה כעין דאורייתא, כי היכי דלא ליזיל שכיר בפחי נפש, ולא תקינו ליה גבי שכיר למשתבע ולמשקל משום דקציצה ודאי מדכר דכיר לה, ודלגבי קציצה תיקנו שבועה אבעל הבית, ואע"ג דלא מיחייב מידי דהא לאו מודה במקצת הוא, ויהבו להו טעמא למאי דתקינו ליה גבי בעל הבית ולא תקינו ליה גבי שכיר, משום דקציצה מדכר דכיר ליה, מכלל דשבועה דתקינו אשכיר בענין נתתי ולא נטלתי, נמי דיהבו ליה טעמא למאי דתקינו ליה גבי שכיר, משום דבעל הבית טריד בפועליו הוא ואישתלויי משתלי, דהך שבועה גופא דתקינו לה אבעל הבית גבי קציצה היא, דאי לאו דבעל הבית טריד בפועליו הוא הוה ליה דינא דנתתי ולא נטלתי ודינא דקציצה חדא מילתא, והוה מחייבי בכולהו שבועה כעין דאורייתא אבעל הבית בתקנתא, השתא דבעל הבית טרוד בפועליו ואישתלויי מישתלי בנתינה, עקרוה רבנן להך שבועה לתקנתא מבעל הבית, ושדיוה אשכיר, הכין הוא פירושיה דהאי מימרא, ופירושא דוקא ומעליא הוא וסליק אליבא דשמעתתא.
הא דאמרינן תקנות קבועות שנו כאן. אם תשאל מאי שנא האי תקנתא דקא קרי ליה קבועות מכולהו תקנתא דעלמא, היינו טעמא דקא קרי ליה קבועות משום [דעיקר] האי שבועה אבעל הבית ניתקנה כדברירנן לעיל, דמעקר הוא דעקרוה מבעל הבית ושדיוה אשכיר, ולהכי קא קרי לה קבועות, כלומר מכאן נעקרה ונקבעה כאן.
[ואקשינן] וליתב ליה בעדים. כלומר אי בעל הבית טריד בפועליו הוא אדתקון דלשתבע שכיר ולישקול דלא כהלכתא, ליתקון מעיקרא דלא למיתן לה אלא בעדים, דאלו תקון הכי אישתכח דמאן דיהב שלא בעדים איהו הוא דאפסיד אנפשיה, ומהדרינן, טריחא ליה מילתא למיזל גבי עדים בכל שעתא ושעתא, [ואקשינן] וליתב ליה מעיקרא, כלומר וליתקין דליתן ליה מעיקרא מיקמי דליטריד בפועלים, ומהדרינן, שניהם רוצין בהקפה, פירוש, בעל הבית כי היכי דלא לידחוק נפשיה למיתן מעיקרא דאמרינן דלא שכיחי גביה (זוזי) מעיקרא, ושכיר נמי ניחא ליה דלא לישקול מעיקרא, דלא ליהוי עליה ההוא עובדא כמשוי וכו'.
<h2>דף מה:</h2>
הא דאמרינן גבי בעל הבית איכא תרי חזקי, חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין, וחדא דאין שכיר משהה שכרו. אם תשאל אמאי לא אמרינן חדא דאין בעל הבית עובר משום בל תלין, וחדא דאין עובר משום בל תגזול כדאמרינן גבי שכיר, וכי שכיר עובר משום בל תגזול, והא כיון דכפריה אין לך גזלנות יתר ממנה, כדתניא [בבא מציעא קי"א ע"א] מכאן אמרו הכובש שכר שכיר עובר משום שמות הללו, וחדא מינייהו משום בל תגזול, וכיון שכן אמאי לא אמרינן וחדא דאין בעל הבית עובר משום בל תגזול, וקא אמרינן וחדא דאין שכיר משהה שכרו, היינו טעמא דלא אמרינן הכי, משום דבל תלין ובל תגזול תרוייהו חדא מילתא היא, ומהאי טעמא אתו, דתרוייהו איסורא דלאוי נינהו, ומדלא עבר בחד מינייהו בודאי דלא עבר [נמי] אאידך, דתרוייהו איסורא דלאוי נינהו, ומשום הכי ליכא למימר בהו תרי חזקי אלא תרוייהו מחזקה חדא קא אתיין דלא עבר אאיסורא דלאו, ומשום הכי אייתינן ליה לחזקה תנינא משכיר דאינו משהה שכרו, דהוי להו תרי חזקי מתרי אנפי, חדא מבעל הבית דאינו עובר משום בל תלין והוא הדין נמי לבל תגזול, וחדא משכיר גופיה דאינו משהה שכרו.
ויש לנו להשיב [עוד] תשובה אחרת, דהאי דקאמרינן גבי בעל הבית איכא תרי חזקה לאו אעידן כפירה קאי דאית בה משום בל תגזול, אלא אזמנו בלחוד קאי, והכי קאמר גבי בעל הבית איכא תרי חזקי דלא אשהי שכרו גבי נפשיה ההוא ליליא, חדא דאין בעל הבית עובר בבל תלין. וחדא דשכיר גופיה אינו משהה שכרו כלל, אבל משום בל תגזול ליכא, דאי נמי אשהה שכרו גבי נפשיה ההיא ליליא משום בל תלין הוא דאיכא, משום בל תגזול ליכא, דהא איכא בדעתיה למיתן ליה למחר וליומא אוחרא, וכי תנן הכובש שכר שכיר עובר משום בל תגזול, הני מילי בכובש ולא קא יהיב ליה מידי כלל דהיינו גזלנות, אבל מאן דמשהי שכר שכיר ההוא ליליא משום בל תלין הוא דאיכא, משום בל תגזול ליכא.
אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים מגו דאי בעי אמר וכו', עד משהה הוה שהי ליה ושתיק ליה. פירוש, ריש לקיש עיף היה בשעה שאמר ר' יוחנן דבר זה ולפיכך שתק ולא דבר כלום, ולאו משום דהוה חולק על ר' יוחנן בכך, משהה מלשון [דברים כ"ה י"ח] ואתה עיף ויגע, ומתרגמינן משלהי ולאי ואיכא דאמרי משתא הוי שתי ליה ושתיק, כלומר בשעה שאמר ר' יוחנן דבר זה היה ריש לקיש שותה מים ולא היה אפשר לו לדבר מתוך השתיה, ולפיכך קאמרינן וכן אמר ר' יוחנן בלי להזכיר שם ריש לקיש ולא מפני שהיה חולק עליו בכך.
איתמר נמי אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים וכו' אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא, אמר ליה רבא מאי מעליותא אם כן שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה נימא מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן כי אמר נאנסו נמי מהימן. פירוש, ואף על גב דהך מיגו דאמרינן לגבי שכיר, וכולהו מיגו נמי דאמרינן בעלמא לאפטורי ממון הוא, ולאו לאפטורי משבועה דאשכחינן מאי דאמרינן ביה מגו ומחייבינן ליה שבועה, כגון מאן דאיכא גביה משכון ומאי דדמי להו, התם היינו טעמא דמשתבע ואע"ג דאיכא מיגו דמשום ההוא מידי דקא שקיל מיניה דמארי משכונא הוא דמשתבע, דאע"ג דנתבע הוא לאהדורי ההוא משכונא בלי למישקל מיניה מידי, תובע הוא למשקל מיניה ההוא מידי דקא טעין דאית ליה על המשכון, ואההוא מידי דקא שקיל הוא דמשתבע, ולאו אמשכון גופיה דלא אהני ליה מיגו לאפטוריה משבועה אההוא מידי דקא תבע, אלא לאפטוריה מלמהדר המשכון בלי למשקל מידי. תדע דהא אילו אמר לקחתיהו ממך לא הוה מיחייב שבועה כלל אלא היסת בעלמא, משום דהא לא שקיל מידי דהוה ליה נתבע ולא תובע, וכיון שכן הכא נמי כיון דהאי שבועה דקא משתבע נתבע לאפטוריה נפשיה היא, ולא למשקל בה מידי ליפטר הנתבע מינה בהאי מיגו, כי היכי דמיפטר ממון במיגו.
ואוקמה רבא לשבועת השומרין כגון שהפקיד אצלו בשטר דליכא למימר מיגו, ולית הילכתא הכי, אלא אפילו הפקיד אצל חבירו בשטר נמי יכול לומר לו החזרתי לך מיגו דאי בעי אמר נאנסו, דהכי אפסיקא הילכתא בפרק המפקיד [בבא מציעא ע' ע"ב], וכיון שכן אשתכח דאפילו נתבע דמיחייב שבועה לאיפטוריה נפשיה ולא קא שקיל מידי בשבועה דיליה, לא מיפטר מיניה בההיא שבועה לעולם, ואע"ג דאיכא למימר מיגו, דכי מהני מיגו לאפטוריה מממון, אבל לאפטוריה משבועה משתבע ולא מהני מיגו בהא, פירוש לפירושו, כיון דאיפסיקא הילכתא דאפילו הפקיד בשטר יכול לומר נאנסו, אשתכח דאפילו בלא שטר איירי קרא, והא איכא מיגו דלא היו דברים מעולם ואפילו הכי חייביה רחמנא שבועה, אלמא לא אמרינן מיגו לאפטוריה משבועה, דהא שומרין דאיכא למימר מיגו לא מיפטר נפשיה משבועה.
ומודה במקצת ועד אחד נמי הא קא חזינן דאיכא למימר מיגו ואפילו הכי חייב בהו רחמנא שבועה, הילכך כי אמרינן מיגו לאיפטורי מממון, אבל משבועה לא, וכיון שכן האי מאן דתבע ליה לחבריה קמן בדינא וקאמר ליה דשותפא דידיה הוית ופליגנא בהדך השתא, והתנאי עלך מיקמי דניפלוג בהדך דתשתבע לי על טענת שמא, וקא מודה ליה חבריה דשותפא דידיה הוה, מספקא לי אמאי לא אמר כגון שלא חלקו וליכא עדים דהוי שותפיה ומשבע ליה על טענת שמא, אע"ג דאיכא למימר מיגו, ואמאי נקט מילתא בחלקו, מיהו קאמר דלא אוני ליה בשום פרוטה בעולם אע"ג דליכא סהדי בההיא שותפותא ואיכא למימר מיגו, לא מיפטר מההיא שבועה, אלא משביעינן ליה על טענת שמא, כדמשבעינן ליה היכא דאיכא סהדי בההוא שותפותא, והכי נמי עבדינן בהנך נתבעין כולהו דמחייבין שבועה, דאע"ג דנתבעין נינהו ולאפטורי נפשייהו קא משתבעי ולא למישקל מידי משביעין להו, ואע"ג דאיכא למימר מיגו.
קרי רמי בר חמא עליה דרב ששת [שמואל א' כ"א, י"ג] וישם דוד את הדברים האלה. כלומר שם דבר זה בלבו והיה בודק ומדקדק מן הברייתות לידע אם כך הוא אם לאו, אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמר ליה תני מר מידי בשכיר, אמר ליה אין תנינא, שכיר בזמנו נשבע ונוטל, כיצד הרי שאמר לו שכרתני ולא נתתה לי שכרי, והלה אומר נתתי לך שכרך אבל אמר לו שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה, ומדסיפא בראיה רישא הוי בלא ראיה, כלומר מדסיפא הוצרכנו השכיר להביא ראיה מכלל דרישא אינו צריך להביא ראיה כלל, לפי שזה הוא ההפרש שיש בין נתתי ולא נטלתי ובין קצצת לי שתים והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, והיאך תאמר שצריך להביא עדים ששכרו, פירוש ואע"ג דלא דמי האי ראיה להאי ראיה, דאילו האי ראיה דסיפא על הטענה עצמה היא שיעידו העדים אם קצץ לו אחד או שתים, ואילו ראיה דרישא לא על הטענה עצמה היא שהוא נתתי ולא נטלתי, אלא על עיקר השכירות שיביא עדים ששכרו בפניהם, אפילו הכי שם ראיה בעלמא קא אמרינן דשם ראיה אחת היא, והכי קא דייק מינה מדסיפא הוצרכנו ראיה מכלל דרישא אין שם דרך לראיה כלל. ולא דק רב ששת ההפרש שיש בין ראיה לראיה, וזה הוא שפירשנו ראיה דלשלם קתני ראיה דלשבועה לא קתני, כלומר מה ענין זה לזה ראיה דסיפא על הטענה עצמה היא, שמביא ראיה ומשלם הנתבע, וראיה דרישא על עיקר השכירות היא כדי שישבע התובע ויטול, ובזה הוא ההפרש שיש בין רישא לסיפא, דאילו סיפא צריך התובע להביא ראיה על טענת עצמה כדי שישלם הנתבע מה שטוען התובע, ואם אינו מביא ראיה פקע, ורישא מכי מייתי ראיה בעיקר השכירות אינו צריך להביא ראיה בטענת עצמה שלא נטל ממנו כלום אלא נשבע ונוטל.
<h2>דף מו.</h2>
אמר רב ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך [א]לא אחת מי נשבע, אמר להן בזה ישבע בעל הבית ויפסיד האומן. פירוש, והאי שבועה כעין דאורייתא הוא כמו שביררנו למעלה וכו', ואותבינן עלה מהא דתניא הנותן טליתו לאומן, אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, כל זמן שטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה, פירוש, ואי לא מייתי ראיה משתבע האומן ושקיל כדין בעל משכון, והני מילי היכא דלא ראה, אי נמי ראה וליכא סהדי דמסהדי על ההיא טלית גופא דבעל הבית היא, ומשום הכי נשבע אומן ונוטל, משום דאיכא למימר מיגו, אבל אם ראה ואיכא סהדי דמסהדי דהאי טלית גופיה דבעל הבית היא, אע"ג דבידי אומן הוא לא מהימן, דהא תנן אומן אין לו חזקה, וכבר ביארנו ענין זה במקומו בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ה ע"ב]. נתנה לו ולאחר שנתנה לו תבעו ואמר לו שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, אם בזמנו תבעו שהוא היום שהשלים האומנות נשבע האומן ונוטל וכו', והנה לענין קציצה נמי שבועה גבי אומן היא, ואמאי ישבע בעל הבית דהא אמרת קציצה מדכר דכירא לה אינשי.
ופריק רב נחמן בר יצחק הא מני ר' יהודה היא דאמר כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית, עקרינן לה מבעל הבית ורמינן לה אשכיר שישבע ויטול, והאי כיון דבעל הבית מיחייב שבועת התורה כדין מודה במקצת הטענה עקרינן לה נמי ורמינן לה אשכיר, ודייקינן, הי ר' יהודה אילימא רבי יהודה דמתניתין, דתנן רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה אחמורי קא מחמיר אשכיר דלא לישתבע ולישקול אלא עד דמיחייב בעל הבית שבועה מן התורה, כדין מודה במקצת דעקרינן לה מיניה ורמינן לה אשכיר והיכי דייקת מינה דמיקיל הכא גביה למישתבע ומישקל ואפילו בקציצה, אלא רבי יהודה דברייתא דתניא שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנו הרי הוא נשבע ונוטל, עבר זמנו אם יש עדים שתבעו בזמנו הרי הוא נשבע ונוטל וכו' עד או שאמר לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת, הנה בפירוש קתני דלענין קציצה נמי נשבע שכיר ונוטל וכו'.
הא דקתני בברייתא עבר זמנו אם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל. דווקא שתבעו כל זמנו, כגון שכיר יום כל הלילה, ושכיר לילה כל היום, ואפילו תבעו כל זמנו נמי עד אותו היום של תביעה הוא שנשבע ונוטל, מכאן ואילך לא וכו', דהכי אוקימנא בפרק המקבל [ב"מ קי"א ע"א] שכיר בזמנו נשבע ונוטל, עבר זמנו אינו נשבע ונוטל, ואם יש עדים שתבעו בזמנו הרי זה נשבע ונוטל, ודייקינן עלה בגמרא [שם קי"ג ע"א] והא קא תבע ליה קמן, ואוקומה רב אסי כגון שתבעו כל זמנו, ודייקינן נמי, ולעולם משום דלא פרע חדא זימנא שוב לא פרע כלל, ואוקומה רב חמא עד אותו היום של תביעה. נקטינן השתא בהאי דינא, דהיכא דשכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי אם שכרו שלא בעדים בין תבעו בזמנו בין תבעו שלא בזמנו לעולם בעל הבית נאמן, מיגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם, הילכך משתבע היסת ומיפטר, כדין מנה לי בידך אין לך בידי, וזה אינו צריך לפנים ולא לפני לפנים, ואם שכרו בעדים אם תבעו בזמנו, אי נמי תבעו לאחר זמנו ויש עדים שתבעו כל זמנו עד אותו היום של תביעה, כלומר עד יום אחד לאחר התביעה נשבע ונוטל, ואם לא תבעו אלא לאחר זמנו ואין שם עדים שתבעו כל זמנו, אי נמי יש שם עדים ונשתהה יום אחד לאחר יום התביעה הרי אינו נשבע ונוטל, אלא בעל הבית נשבע היסת כדין מנה לי בידך אין לך בידי. האי דינא דשכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי, אבל היכא דשכיר אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי אלא אחת, אם מודה במקצת הוא חייב שבועת התורה כדין כל מודה במקצת, ואם אינו מודה במקצת כגון שנתנו לו קודם לכך, או שאמר לו הילך בבית דין בין תבעו בזמנו בין לא תבעו בזמנו לעולם בעל הבית נשבע כעין דאורייתא ומפסיד שכיר, והיינו טעמא דרבנן דפליגי עליה דר' יהודה וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. אלא מיהו מסתברא לן דהני מילי ששכרו בעדים ולא עבר יום אחד לאחר זמנו, אבל שכרו שלא בעדים, אי נמי שכרו בעדים ועבר עליו יום אחד לאחר זמנו פטור הוא משבועה כעין דאורייתא, וחייב בשבועת היסת כדין מנה לי בידך אין לך בידי, דלא יהא דין קציצה חמור מדין נתתי ולא נטלתי, וכיון דלענין נתתי ולא נטלתי היכא דשכרו שלא בעדים, אי נמי שכרו בעדים ונשתהה יום אחד לאחר זמנו בעל הבית נשבע שבועת היסת ונפטר, לענין קציצה נמי נשבע שבועת היסת ונפטר, שלא יהא דין קציצה חמור מדין שכיר אומר לא נטלתי ובעל הבית אומר נתתי.
מתקיף ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב אלא הא דקתני הכא או שאמר לו שתים קצצת לי שנשבע שכיר ונוטל, ר' יהודה היא דסבר לה בלחוד ולא רבנן, השתא היכא דמחמיר ר' יהודה גבי שכיר לענין נתתי ולא נטלתי דסבר שאינו נשבע ונוטל אלא עד שיודה בעל הבית במקצת מקילי רבנן גביה דסברי נשבע ונוטל ואעפ"י שלא הודה בעל הבית במקצת, היכא דמיקל ר' יהודה גביה דסבר דאפילו לענין קציצה נמי נשבע שכיר ונוטל לא כל שכן דמקילי רבנן, ואקשינן על האי אתקפתא דרב שישא אלא הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה מני, כלומר אי סלקא דעתך דרבנן לא פליגי עליה דר' יהודה לענין קציצה, וכולהו סבירא להו דשבועה גבי שכיר היא, הא דתני רבה בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראיה דפרישנא דלצדדין קתני או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד מני לא ר' יהודה ולא רבנן, אלא לאו שמע מינה דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בקציצה, וסברי דשבועה לאו גבי שכיר הוא שישבע ויטול, אלא גבי בעל הבית היא שישבע ויפסיד שכיר, והאי שבועה דמשתבע בעל הבית אם מודה במקצת הוא הויא לה שבועתו מן התורה, ואם אינו מודה במקצת הויא שבועתו מדרבנן, ודתני רבה בר שמואל מני רבנן היא, ומאי דאתקיף רב שישא בריה דרב אידי השתא היכא דמחמיר ר' יהודה מקילי רבנן היכא דמקיל רב יהודה מחמירי רבנן לאו מילתא היא, ואין שם דרך לתימה זה, דר' יהודה ורבנן לאו מדרך חומרא וקולא קא אתו ליה כדי שתתמה על דבר זה, אלא כל חד מינייהו בטענה קא אתי ליה, דר' יהודה סבר כי עבדינן תקנתא למעקר שבועה מבעל הבית ומרמא אשכיר, הני מילי שבועה דמיחייב בה בעל הבית מן התורה בין בנתתי ולא נטלתי בין לענין קציצה, אבל שבועה דמיחייב בה מדרבנן הויא לה תקנתא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, בין לענין נתתי ולא נטלתי בין לענין קציצה ולהכי קתני ר' יהודה אומר עד שיהא שם מקצת הודאה.
ורבנן סברי אפילו שבועה דמיחייב בה בעל הבית מדרבנן עבדינן לה נמי תקנתא, ועקרינן לה נמי מינה ורמינן לה אשכיר, ולהכי קתני שכיר בזמנו נשבע ונוטל, ואעפ"י שלא הודה בעל הבית במקצת שהרי היה על בעל הבית לישבע שבועה דרבנן כעין דאורייתא שכבר נתן, כמו שתיקנו לענין קציצה כמו שביארנו למעלה, וכיון דבדרבנן נמי עבדינן תקנתא, האי שבועה דהוה להו לתקונה אבעל הבית עקרינן לה מינה ורמינן לה אשכיר, ולענין קציצה נמי קא סברי רבנן טעמא מאי תיקון רבנן דמשתבע שכיר ושקיל, משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא, וכי טריד לענין נתינה הוא דטריד, אבל קציצה ודאי מידכר דכיר לה, הילכך אוקמינן לה לשבועה דתקינו רבנן אבעל הבית בדוכתא, ולא עקרינן לה מינה, אלא מישתבע שבועה כעין דאורייתא דתקנתא דרבנן דלא קצץ אלא אחת ומיפטר.
ורבי יהודה סבר לגבי קציצה נמי בעל הבית טרוד בפועליו (ומיפטר) הוא, ולהכי עקרינן לה לשבועה דקציצה נמי היכא דהויא שבועה דאורייתא ורמינן לה אשכיר, וכיון דר' יהודה ורבנן כל חד מינייהו בסברא דנפשיה מטעמא אתי לה, ליכא למיתמה השתא היכא דמחמיר ר' יהודה מקילי רבנן וכו', דהא לאו מדרך חומרא וקולא קא אתי לה, אלא כל חד מינייהו סברא דיליה בטעמא קא תלי ליה. והאי שבועה דתיקנו רבנן אבעל הבית לגבי קציצה לא משכחת לה, אלא לגבי דאמר ליה הילך, אי נמי ביהב ליה מקמי הכי ההוא דינר דקא מודה ביה, וקאתו השתא לבי דינא לאינצויי בהאי דינר אחרינא דמדאורייתא לא מיחייב שבועה, וקא תיקון רבנן עליה שבועה כעין דאורייתא, כדי שלא ילך שכיר בפחי נפש, וכבר ביארנו דבר זה למעלה, אבל אם מודה במקצת, שבועתו מדאורייתא היא.
אישתכח השתא דלענין קציצה היכא דליכא אבעל הבית שבועה דאורייתא, דכולי עלמא בין לר' יהודה בין לרבנן בעל הבית מישתבע בתקנתא דרבנן ומפסיד שכיר, לרבנן משום דקציצה מידכר דכיר ליה, ולר' יהודה משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן. ובהיכא דאיכא על בעל הבית שבועה דאורייתא הוא דפליגי, דלרבנן כיון דסבירי קציצה מדכר דכיר לה קא אמרינן דלא עבדי רבנן תקנתא בכי הא למיעקריה מבעל הבית ומישדייה אשכיר, אלא בעל הבית הוא דמשתבע כדין תורה ומפסיד שכיר, ור' יהודה סבר קציצה נמי לא מדכר לה, וכיון דשבועה דאיכא עליה דבעל הבית מן התורה היא, עקרוה רבנן מבעל הבית ושדיוה אשכיר, כדין נתתי ולא נטלתי היכא דאיכא על בעל הבית שבועה דאורייתא. ולענין נתתי ולא נטלתי אי שבועה דאיכא עליה דבעל הבית שבועה דאורייתא היא, דכולי עלמא בין לר' יהודה בין לרבנן שכיר הוא דמשתבע בתקנתא דרבנן ושקיל, דעקרוה רבנן לההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא, ואי ההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית לאו דאורייתא אלא בתקנתא דרבנן בהא הוא דפליגי, דרבנן סברי עקרו ליה רבנן לההיא שבועה מיניה ושדיוה אשכיר, ואע"ג דההיא שבועה דאיכא עליה דבעל הבית לאו דאורייתא היא אלא מדרבנן היא עבדינן תקנתא לתקנתא, ור' יהודה סבר כיון דמדרבנן היא, לא עבדינן תקנתא לתקנתא אלא בעל הבית הוא דמשתבע ומפסיד שכיר.
מתניתין הנגזל כיצד, היו מעידים אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשותו. פירוש, שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין, אמר לו תן לי כלי שנטלתה והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל, פירוש, שהרי יש עדים שראוהו שנכנס, ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד אמר לו תן לי שני כלים שנטלתה, והוא אומר לא נטלתי אלא אחד, פירוש, קסבר ר' יהודה שלא תיקנו חכמים לנגזל שישבע ויטול, אלא במקום שיש שבועה על הגזלן כדין מודה במקצת, כיון שיש שם שבועה על הגזלן ואי אפשר לו לישבע שהרי גזלן הוא, תקנו שישבע הנגזל אותה שבועה ויטול, אבל במקום דליכא שבועה על הגזלן לא תיקנו שישבע הנגזל.
ודייקינן בגמרא, האי דקתני ראוהו שנכנס לביתו למשכנו ודילמא לא משכנו. כלומר כיון שלא מחייב תנא קמא שישבע הנגזל ויטול אלא מפני שיש עדים שמעידין שנכנס לביתו למשכנו, אבל אילו לא היה שם עדים שמעידים בכך לא היה הנגזל נשבע ונוטל, שנמצא שהעדת עדים אלו הוא שגרמה שישבע הנגזל ויטול, אמאי מועלת עדותן והרי אין מעידים שמשכנו, ואפשר לומר שנכנס למשכנו ולא משכנו, ואוקימנא בשמעידים שמשכנו, ודייקינן, וכיון שמעידין שמשכנו מה ענין שבועה בכאן ליחזי מאי משכנו, ואוקימנא, שאין מעידין שראו הכלים עצמן, אלא מעידין שראו כלים טמונים תחת כנפיו, שכיון שמעידין בכך הרי ודאי משכנו, וכיון שאין אנו יודעים מה משכנו לפיכך נשבע הנגזל שמשכנו כך וכך ונוטל, וכדרב יהודה דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו, פירוש, ובעל הבית מצוי שם ויצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו ואמר לקוחין הם בידי אינו נאמן, פירוש, שאילו היו לקוחים כמו שאמר לא היה מטמין אותם תחת כנפיו.
ואם תשאל ומה ענין משנתינו להא דרב יהודה (אמר רב) התם במשנתינו העדת העדים שנכנס לתוך ביתו שלא ברשות למשכנו וראוהו שמשכנו שגרם דין זה שישבע הנגזל ויטול, וזה שעמדנו אותה בכלים טמונין, [כדי שיהא שם דרך לשבועה זו הוא שעמדנו אותה בכלים טמונים] שאלו היו מגולים היינו מחייבין אותו להחזיר אותן, ולא היינו צריכין לשבועה כלל, שהרי העדים מעידין על מה שנטל, אבל הכא לענין הא דרב יהודה הטמנת כלים הוא שגרם שישבע בעל הבית ויטול, ולא יהא הנכנס נאמן במה שטוען שלקוחים הם בידו, שאילו היו מגולים לא היינו מחייבין אותו להחזירן אלא נאמן היה לומר לקוחים הם בידי, וכיון שכן מה ענין זה אצל זה כדי שנאמר וכדרב יהודה וכו'.
תשובתינו, זה שאמרנו וכדרב יהודה על העדת העדים (וכבר) [ודבר] טמון הוא, שכיון שהעדת עדים שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשותו וראוהו שמשכנו הוא שגרם דין זה, ואילו לא היה שם עדים לא היה הנגזל נאמן לישבע וליטול, והעמדנו משנתינו שהעדים לא ראו הכלים עצמן אלא טמונים היו תחת כנפיו ובכך הוא שמעידין, הוצרכנו לומר וכדרב יהודה, כלומר ואם נפשך לומר היאך חותכין הדין על עדות שהיא כמות זו, והכי אפשר לומר שמא עפר הוא שהוציא תחת כנפיו ולא כלים, הנה רב יהודה חתך הדין על עדות שהיא כמות זו, דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו, פירוש, והוליכן לביתו ואחר כך טענו ואמר לקוחים הן בידי, ובעל הבית אומר לא כי אלא שאולין הם בידו אינו נאמן, והדבר ידוע שאלולי העדים שראוהו נאמן היה לומר לקוחים הן בידי, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, שנמצא שהעדת העדים שראוהו הוא שגרמה שלא יהא נאמן לומר לקוחים הם בידי, ואעפ"י שלא ראו העדים הכלים עצמן שהרי טמונים היו תחת כנפיו, ואפשר היה לומר (שהוא) [שמא] עפר היה או דבר אחר שאין בו ממש, הנה חתכנו הדין על עדות שהיא כמות זו, הכא נמי לענין הנכנס לביתו של חבירו למשכנו שלא ברשות דקתני במתניתין אעפ"י שהעדים אינן מעידין שראו הכלים עצמן שהרי טמונים היו תחת כנפיו, ואפשר לומר שמא עפר היה או דבר שאין בו ממש או דבר שאין בו שוה פרוטה עדותן מועלת, וחותכין עליה את הדין לישבע הנגזל וליטול, ועל זה [הוא] שאמרנו כדרב יהודה דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו וכו'.
ולענין הא דאמרו במתניתין רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה. אם תשאל כיון דאוקימנא למתניתין שיש עדים שראוהו שיצא וכלים טמונים תחת כנפיו, מפני מה הצריך עוד ר' יהודה בכאן למקצת הודאה, כדי שתהא שם שבועה מעיקר הדין על הגזלן ותעקר ממנו בתקנתא דרבנן ותחזור על הנגזל, בלאו הכי נמי הרי יש שם שבועה על הגזלן מעיקר הדין בעדים אלו שמעידים שיצא וכלים מונחים לו תחת כנפיו, שנמצא שמעידים שיש לו אצלו כלים ואינן יודעים כמה הן, דהוה ליה כמנה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו חמשים [דקיימא לן שהוא חייב שבועה כדגרסינן במסכתא ב"מ בפרק שנים אוחזין בטלית [בבא מציעא ג' ע"א] תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו חמשים] נותן לו חמשים ונשבע לו על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מקל וחומר, וכיון שכן אמאי הוצרך ר' יהודה בכאן למקצת הודאה.
תשובתינו, כי אמרינן לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים מקל וחומר, הני מילי היכא דאמרי עדים שיש לו אצלו חמשים או דבר שהוא ממון ודאי, אבל הכא כיון שאין מעידים אלא על דבר שהוא טמון תחת כנפיו לא היה הנתבע מתחייב בכאן שבועה בעדותן, שהרי אין מעידים עדות ברורה שיש לו אצלו ממון ממש לפי שאפשר לומר שמא עפר היה תחת כנפיו או סובין או דבר שאין בו שוה פרוטה, וכיון שלא היה הנתבע מתחייב מעיקר הדין שבועה מעדותן לפי שלא העידו עליו בממון ממש, לפיכך הוצרך ר' יהודה בכאן שתהא שם מקצת הודאה, כדי שיהא שם חיוב שבועה על הגזלן מעיקר הדין ותעקר ממנו בתקנתא דרבנן ותחזור על הנגזל.
נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה, שאין אנו מחייבין שישבע הנגזל ויטול אלא כשהיו שם עדים שמעידים שראוהו שגזל ואינן יודעים מה גזל או כמה גזל, אי נמי כשנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות שהוא כעין גזילה וראוהו שיצא ודבר טמון תחת כנפיו ואינן יודעים מה הוא ולא כמה הוא, אבל אם אין שם עדים שגזלו ולא שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו, לענין גזילה אם הגזלן אומר לא היו דברים מעולם הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ויפטר, ואם הגזלן מודה לו שגזל מקצת וכפר לו מקצת, כיון שגזלן הוא אי אפשר לו לישבע, וכיון שאין שם עדים שגזל אי אפשר להחזירה על הנגזל, הילכך נותן לו אותו מקצת והולך בלא שבועה.
ולענין הממשכן חבירו שלא ברשות ואין עדים שנכנס לביתו למשכנו ומשכנו, אם היה בעל הבית מצוי שם בשעה שמשכנו, אם הממשכן כופר ואומר לא היו דברים מעולם הוה ליה כמנה לי בידך אין לך בידי שנשבע שבועת היסת ונפטר, ואם מודה במקצת וכופר במקצת נשבע שבועת התורה ונותן אותו מקצת שהודה לו, ואם שלא בפני בעל הבית משכנו בין הודה במקצת בין לא הודה במקצת אינו חייב שבועה כלל, לפי שאין נשבעין בין שבועת היסת בין שבועת התורה על טענת שמא אלא על טענת ברי, ואין לנו מי שנשבע על טענת שמא אלא אותן השנויין במשנה השותפין והאריסין וגו', כדקתני במתניתין בהדיא ואלו נשבעין שלא בטענה, ופרישנא בגמרא הכי, ואלו הנשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא, אבל ודאי אם מודה שמשכנו בדבר שיש לו אצלו ובעל הבית אומר אין לו עלי כלום, כיון שטענה זו טענת ברי היא אצלו, שהרי בעל הבית אומר אין לו עלי כלום, הרי הממשכן נשבע בתקנתא דרבנן שבועה כעין דאורייתא ונוטל, משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם מהימן, כי אמר אין משכנתי אותו, אבל יש לי אצלך כך וכך, נאמן ובשבועה כעין דאורייתא כדין כל נשבע ונוטל.
<h2>דף מו:</h2>
הא דאמר רב יהודה ראוהו שנכנס לביתו של חבירו ויצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו וטען ואמר לקוחים הן בידי אינו נאמן. אוקימנא בבעל הבית שאין עשוי למכור כליו אבל בעל הבית העשוי למכור כליו נאמן, ואפילו בעל הבית שאין עשוי למכור את כליו דוקא בדברים שאין דרכן להטמין, שכיון שאין דרכן להטמין והטמין אותן מכלל דלמיכפרינהו קא בעי, אבל דברים שדרכן להטמין כי אמר לקוחין הן בידי נאמן, ואפילו דברים שאין דרכן להטמין נמי דוקא באיניש דלא צניע, אבל איניש דצניע אפילו שאין דרכן להטמין נמי היינו אורחיה, ואפילו איניש דלא צניע נמי לא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחים, אבל זה אומר גנובים וזה אומר לקוחין אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, ואפילו בעל הבית שאין עשוי למכור את כליו ודברים שאין דרכן להטמין ואיניש דלא צניע וזה אומר לקוחים וזה אומר שאולין, דוקא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים שאינן עשויין להשאיל ולהשכיר אפילו בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ואפילו דברים שאין דרכן להטמין ואיניש דלא צניע כי אמר לקוחים הן בידי נאמן. אשתכח השתא דדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר לעולם נאמן בין בעל הבית העשוי למכור את כליו בין שאינו עשוי למכור, בין צניע בין לא צניע, בין בדברים שדרכן להטמין בין דברים שאין דרכן להטמין, ובדברים העשויים להשאיל ולהשכיר הוא דאיכא לאיפלוגי דאי בעל הבית העשוי למכור את כליו הוא, לעולם נאמן, ובעל הבית שאין עשוי למכור את כליו נמי אי איניש דצניע הוא לעולם נאמן בין בדברים שדרכן להטמין בין בדברים שאין דרכן להטמין, ואי איניש דלא צניע הוא בדברים שדרכן להטמין נאמן לומר לקוחין הן בידי, ובדברים שאין דרכן להטמין אינו נאמן, דכיון דאין דרכן להטמין ואיניש דלא צניע הוא מאי טעמא מטמין להו, אלא מכלל דלמיכפרינהו הוא דבעי.
ושמעינן מינה דהא דאמרינן שלח רב הונא בר אבין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחים בהם בידי אינו נאמן. לא מיתוקמה אלא היכא דראוהו שיצא מביתו של חבירו וכלים טמונים לו תחת כנפיו וטען ואמר לקוחים הן בידי, ובבעל הבית שאין עשוי למכור את כליו, ובכלים שאין דרכן להטמין, ובאיניש דלא צניע, אבל בבעל הבית העשוי למכור את כליו, אי נמי כלים שדרכן להטמין, אי נמי איניש דצניע, אע"ג דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר הן, כי אמר לקוחים הם בידי הרי זה נאמן, וכל שכן היכא דלא ראוהו עדים כלל שהטמין אותן כלים תחת כנפיו שהוא נאמן.
ודאמרינן נמי רבא אפיק זוזא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר. הכי נמי מיתוקמה כגון שיש עדים שראו את אביהם שהטמין אותן תחת כנפיו ויצא, אבל אם לא ראוהו עדים שהטמין אותן תחת כנפיו לא היה רבא מוציא אותן מן היתומים, דהא קיימא לן דטוענין ליורש, וכיון דאילו הוה אבוהון קיים וטעין ואמר לקוחים הם בידי נאמן, אנן נמי טענינן להו ליתמי, והכין כתב רבינו חננאל ז"ל בפירושא דיליה, והכי קאמר משמיה דרבינו האי גאון ז"ל [ספר המקח שער מ'], אבל רבינו הרב ז"ל כתב בהלכות דיליה, דדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לעולם אינו נאמן, ואפילו איניש דצניע, ואפילו דברים שדרכן להטמין, ואפילו בעל הבית העשוי למכור את כליו, וכד מעיינת בה בשמעתא משכחת לה דהכי קא סליק מגמרא כדכתבינן.
הא דאמר רב פפא הילכך אפילו שומר נשבע ואפילו אשתו של שומר נשבעת. אעיקר מתניתין הדר, דכיון דקתני במתניתין אמר לו תן לי כלי שנטלתה והוא אמר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל בתקנתא דרבנן, קאמר רב פפא שאפילו לא היה בעל הבית עצמו מצוי שם אלא שמסר ביתו לשומר שישמור אותו נעשה השומר במקום בעל הבית ונשבע ונוטל, ואפילו אם אין השומר עצמו [שם, אשתו] של שומר נשבעת ונוטלת, דכיון דעיקרא דמילתא תקנתא היא ולאו דינא, האי נמי תקנתא היא, אבל שכירו ולקיטו שלא מסר להן בעל הבית שמירת אותן כלים בעי לה רב פפא ועלתה בתיקו הילכך אין נשבעין ונוטלין.
אמר ליה רב יימר לרב אשי טענו הנגזל כסא דכספא מאי. כלומר מי מטיא תקנתא דרבנן להימוניה ואפילו היכא דטעין עליה בכסא דכספא או לא, אמר ליה חזינן אי איניש דאמיד הוא דאית ליה כסא דכספא, אי נמי איניש דמהימן דמפקדי אינשי גביה כסא דכספא מהימן ומשתבע ושקיל, ואי לא לא.
מתניתין הנחבל כיצד, היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול, אמר לו חבלת בי, והוא אומר לא חבלתי, הרי זה נשבע, ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה וכו'. אוקימנא למתניתין, במקום שיכול לחבל בעצמו, אבל במקום שאין יכול לחבל בעצמו נוטל בלא שבועה, והוא דעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו, דליכא למימר בכותל נתחכך שהרי נשיכה בשינים הוא וליכא למימר שהוא נשך עצמו שהרי בין אצילי ידיו ובגבו היא, שאי אפשר לו לנשך עצמו באותו מקום, והוא דליכא אחר, אבל איכא אחר איכא למימר דילמא אחר אמר. ואם תשאל האי דקתני במתניתין חבלת בי והוא אומר לא חבלתי, טעמא דכפר ביה הא אודי ליה מיחייב, ואמאי והא קנס הוא ומודה בקנס פטור. תשובתינו, איכא למימר דכיון דאיכא סהדי דקא מסהדי שנכנס לתוך ידו שלם ונמצא חבול הוה ליה עיקר חיובא אפומא דהנהו סהדי, וההיא הודאה דקא מודה ליה גלויי מילתא בעלמא היא דחבל ביה, ואיכא למימר [נמי] תנא דילמא אבושת ושבת הוא דקאי דמשלם על פי עצמו דממון נינהו, אבל קנס וצער דקנסא נינהו לא קא מיחייב להו כלל.
מתניתין, ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד, אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא. פירוש, כשמעידין עליו שעבר עליהן נעשה חשוד על השבועה, היה אחד מהן משחק בקוביא ומפריח יונים שכנגדו נשבע ונוטל וכו', דייקינן בגמרא מאי אפילו, ומהדרינן, לא מיבעיא קאמר, לא מבעיא מי שעבר על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון דאית בהו כפירת ממון דודאי חשוד על השבועה הוי, אלא אפילו לא עבר אלא על שבועת שוא דכפירת דברים בעלמא היא, כדתנן [לעיל כ"ט ע"א] איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם, אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב ושל זהב שהוא של אבן וכו' חשוד הוא על השבועה הוי ואינו נאמן.
ודייקינן, וליתני נמי שבועת ביטוי. שהוא אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי שהוא כפירת דברים בעלמא. ומהדרינן, כי קתני שבועה דכי משתבע בשיקרא קא משתבע, כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת שוא, דמעידנא דאישתבע בשיקרא קא מישתבע, אבל שבועת ביטוי דבעידנא דקא מישתבע לאו בשיקרא משתבע, פירוש, דהא בעידנא דשבועתיה אכתי לא עבר ליה משום דאפשר דמקיים לה לשבועתיה.
ואקשינן, תינח אוכל ולא אוכל. דאפשר דמקיים ליה לשבועתיה, אלא אכלתי ולא אכלתי מעידנא דאישתבע בשיקרא קא משתבע, ומהדרינן, תנא שבועת שוא וכל דדמי ליה שהוא לשעבר, דבעידנא דאישתבע בשיקרא קא מישתבע.
<h2>דף מז.</h2>
מתניתין, היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה, ר' יוסי אומר יחלוקו. אמר ליה רבא לרב נחמן היכי תנן. פירוש, אם ר' יוסי הוא שאמר חזרה שבועה למקומה, אמר ליה לא ידענא, הילכתא מאי, פירוש, אם חזרה שבועה למקומה או יחלוקו, ואסיקנא דר' יוסי הוא דאמר יחלוקו. חזרה שבועה למקומה להיכן חזרה, אמר רבי אמי רבותינו שבבל אמרו חזרה שבועה לסיני. פירוש, כלומר כיון שהתובע נתחייב מן הדין שלא יבא אליו ממון זה אלא בשבועה, והוא אינו יכול להשבע שהרי חשוד הוא חזרה שבועה לסיני, וכאילו לא ניתן לו מן הדין שישבע כלל דמי, וכיון שאותו ממון לא היה ראוי שיתחייב אלא על ידי שבועה פקע הממון ממילא, ורבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחוייב לה, כלומר כיון שהתובע שהחזרנו השבועה עליו נמצא גם הוא חשוד על השבועה, תחזור השבועה למקומה שהוא הנתבע, שעליו הוא שחייבה תורה שבועה, וכיון שחזרה השבועה עליו והוא אינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא משלם.
ולענין פסקא דקיימא לן בהיו שניהם חשודים, איפליגו בה רבוותא איכא מאן דפסק כר' יוסי דאמר יחלוקו, משום דעבד רב נחמן עובדא כוותיה, ואיכא מאן דפסיק כתנא קמא דאמר חזרה שבועה למקומה, וכר' אבא דפרשה הכי חזרה שבועה למחויב לה, ומתוך שאינו יכול לישבע ומשלם, וקאמר וכיון דאמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא מכלל דהילכתא כוותיה, ומסקנא דגמרא בכמה דוכתי דכל מי שמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, אלמא הא דר' אבא הלכה היא.
אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל, רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא, רבותינו שבבבל רב ושמואל, דתנן וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, והוינן בה יתומין ממאן, אילימא ממלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו בשבועה, הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה. ואחר כך מת הלוה הוא שנשבעין יורשי המלוה שלא פקדנו אבא ונוטלין, אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, כדתנן [לעיל מ"ה ע"א] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, וכיון שכבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה קודם מיתתו אין אדם מוריש שבועה לבניו, כלומר כיון שממון זה לא היה בה לידי מלוה אלא בשבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, בטל הממון מעיקרו, הא למדת דסבירא להו לרב ושמואל שכל ממון שאינו בא לאדם אלא על ידי שבועה כשאינו יכול לישבע בטל הממון מעיקרו, הכא נמי כיון שהנתבע חשוד על השבועה ונתחייב מן הדין שישבע התובע ויטול, שנמצא שממון זה אי אפשר שיבוא לידו אלא בשבועה, כיון שאינו יכול לישבע שהרי נמצא גם הוא חשוד על השבועה חזרה השבועה לסיני ובטל הממון מעיקרו.
הכי גרסינן, רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא, דההוא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דר' אמי והוה ר' אבא יתיב קמיה אזל אייתי סהדא חד דמיחטף חטפה מיניה, אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי, אמר ר' אמי היכי נידיינו דייני להאי דינא, נימא ליה זיל שלים, ליכא תרי סהדי, נפטריה איכא חד סהדא, לישתבע הא קא מודיה, אמר ליה רבי אבא הוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע, וכל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. הכא נמי כיון שהתובע גם הוא חשוד על השבועה חזרה השבועה למחוייב לה מעיקרא שהוא הנתבע, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם.
אמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא. דסבר שכל נתבע שאינו יכול לישבע לא פרחה השבועה אלא עומדת היא עליו, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, דתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם [שמות כ"ב י'] ולא בין היורשים, הני יורשים היכי דמי, אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך, ואמר ליה אידך חמשין אית ליה חמשין לית ליה, כיון דהא ידע בודאי דלית ליה גביה מחמת אבוה אלא חמשין בלחוד מודה במקצת טענה הוי, ומתחייב שבועה הוא דמה לי הוא מה לי אבוה, אלא דאמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא, וקא אמר רחמנא כיון דיורש הוא ליכא עליה שבועה כלל, אלא יהיב להו הנהו חמשין דאודי בהו ומיפטר ואזיל ליה, אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא, כלומר אלו אמר חמשין אית לך וחמשין לא ידענא אכתי שבועה רמיא עליה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם איצטריך קרא למיפטר היורשים מן השבועה, ולאודוען דליכא עלייהו שבועה כלל, כי היכי דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, אלא אי אמרת באביו נמי, כיון דאמר חמשים לא ידענא דלא יכול לישבע פרחה שבועה מיני וחזרה לה לסיני, והוה ליה כמאן דלא נתחייב מן הדין לישבע כלל איצטריך קרא למיפטריה מן היורשין.
<h2>דף מז:</h2>
ואמרינן, ולרב ולשמואל האי שבועת ה' וכו'. דסבירא להו שכל שבועה שנתחייב בה אדם ואינו יכול לישבע אותה פרחה לה השבועה וחזרה לה לסיני, וכאילו לא נתחייב בה מעיקרא כלל דמי, דממילא שמעת דלא אמרינן הכא גבי אבוה היכא דאמר חמשין אית לך גבאי וחמשין לא ידענא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, שהרי פרחה ליה שבועה מיניה ולאו מחויב שבועה הוא, וכיון שאביו גופיה לאו מחויב שבועה הוא, כי היכי דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, כל שכן היורש דלאו מחויב שבועה הוא, כי היכי דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, וכיון שכן האי שבועת ה' תהיה בין שניהם מאי דרשי ביה.
ומהדרינן, מיבעי ליה לכדתניא, שמעון בן טרפון אומר [שמות כ"ב י'] שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם. כלומר עון השבועה חלה על שניהם, הנתבע שהוא נשבע לשקר, והתובע לפי שהוא יודע שהשבועה שהוא נשבע שבועת שקר ומניחו לישבע, ויש לפרש מלמד שהשבועה חלה על שניהם, כלומר עון השבועה חלה על שניהם או זה או זה, שאם הנתבע נשבע לשקר הרי עון השבועה חלה עליו והתובע פטור, ואם הנתבע נשבע עליו באמת והתובע הוא שתבעו בדבר שלא היה לו אצלו, הרי עון השבועה חלה עליו.
שמעון בן טרפון אומר אזהרה לעוקב אחר הניאוף מנין. פירוש, למסייע את הנואף באותו ניאוף ומשלים לו ניאופו, תלמוד לומר [שמות כ' י"ג] לא תנאף קרי ליה לא תנאיף, והיינו טעמא דקרי ליה עוקב לפי שכל עושה מעשה באחרונה שהוא גומר בו את הדבר נקרא עוקב, מלשון עקב שהוא באחרית הרגל, ולפי שהזכיר שמעון בן טרפון סיים שמועותיו, ולהכי אמרינן ותרגנו באהליכם, [דברים א' כ"ז] שמעון בן טרפון אומר תרתם וגיניתם באהלו של מקום, פירוש, שמעון בן טרפון פירש ותירגנו בלשון נוטריקון תרתם, וגיניתם באהלו של מקום שהוא ארץ ישראל שתרו אותה וגינו אותה. עד הנהר הגדול נהר פרת [שם שם ז'], שמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דהינא ואידהן. כלומר פרת אינו נהר גדול ולפי שעשה אותו הכתוב גבול לארץ ישראל, נתעלה ונקרא גדול. דבי רבי ישמעאל תנא עבד מלך כמלך.
פיסקא ממתניתין, והחנוני על פינקסו כיצד, אמר לחנוני תן לפועלי בסלע מעות, הוא אומר נתתי והן אומרין לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין וכו'. פירוש, האי חנוני, חנוני המקיפו לבעל הבית שהוא נותן לו מן החנות כל מה שצריך בתורת הלואה עד שמקבץ אצלו מה שמתקבץ, ואחר כך נותן לו בעל הבית הכל בבת אחת, ולפיכך נשבע כעין דאורייתא דהוה ליה נשבע ונוטל [מבעל הבית, כדקתני בהדיא הוא נשבע ונוטל] והן נשבעין ונוטלין, אבל אם הקדים לו בעל הבית אצל החנוני מעות ואמר לו תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו, אם במעמד שלשתן המחה אותן עליו הרי נפטר בעל הבית בכך מן הפועלים ונעשה דינן עם החנוני ואין להם עם בעל הבית כלום, ואם שלא במעמד שלשתן המחה אותו עליו החנוני נשבע שבועת היסת שכבר עשה שליחות בעל הבית ונתן לפועליו מה שצוה אותו ליתן להם, והפועלים נשבעים שבועת היסת שלא נטלו ממנו כלום ונוטלין מבעל הבית, והא דמיא לההיא דגרסינן בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו [קידושין מ"ג ע"ב] האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו, וכן בגירושין וכן בדיני ממונות דאמרינן בסיפא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דאמטיוה למלוה, ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה, דהוה ליה חנוני הכא שליח כמו העדים התם, דהוו שלוחין לאמטויי ההוא ממון למלוה, והוו להו הפועלים הכא כמו המלוה התם, וכי היכי דעדים התם משתבעי דעבוד שליחותיה דלוה ואמטיוה לההוא ממון למלוה ומיפטרי מיניה דלוה הם, הכי נמי חנוני משתבע שבועת היסת דעבד שליחותיה דבעל הבית לפועלים דיליה ומיפטריה, וכי היכי דמלוה התם משתבע שבועת היסת דלא שקל, ושקל ממוניה מלוה, הכי נמי פועלים הכא משתבעי שבועת היסת דלא שקיל מחנוני כלום, ושקלי מיניה דבעל הבית.
ואם תשאל בשלמא חנוני לא מיחייבינן ליה שבועה כעין דאורייתא אלא שבועת היסת, דהא כיון דלאו נשבע ונוטל הוא, אלא נשבע ולא משלם הוה ליה כעין מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי, אלא פועלין כיון דנשבעין ונוטלין הן מבעל הבית נינהו, אמאי הויא שבועתן שבועת היסת, תיהוי שבועתן שבועה דרבנן כעין דאורייתא, כדין כל הנשבעין ונוטלין. תשובתינו, כי עבוד רבנן תקנתא דלא למישקל פועלים מבעל הבית אלא לבתר דמשתבעי שבועה כעין דאורייתא, הני מילי היכא דאיכא חנוני דשקיל מבעל הבית ומשקר להו לפועלים, דכיון דחנוני משקר להו לפועלין ושקיל מיניה דבעל הבית, ופועלים משקרי להו לחנוני ושקלי מבעל הבית, עבוד רבנן תקנתא דלא למישקל חד מינייהו מבעל הבית אלא בשבועה כעין דאורייתא, אבל הכא כיון דחנוני הא לא שקיל מבעל הבית מידי מיפטר בעלמא הוא דקא פטר מיניה בטענתיה, אע"ג דפועלים טענתייהו למישקל מיניה דבעל הבית הוא, בכי האי גוונא לא עביד רבנן תקנתא לחיובי פועלים שבועה כעין דאורייתא, אלא שבועת היסת הוא דמשתבעי ושקלי, כי היכי דמשתבע מלוה התם שבועת היסת ושקיל.
והאי מימרא גופיה דבפרק האיש מקדש בו ובשלוחו הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, ואם תשאל היכי אמרינן דמשתבעי עדים דאמטונהו למלוה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה, כיון דלוה גופיה לא ידע אי אמטיוה הני שלוחין, אי לא אמטיוה, אמאי משביעינן שבועת היסת בין אינהו בין מלוה, הא כי תיקון רבנן שבועת היסת אטענת ברי הוא דתיקון, אבל אטענת שמא לא תיקון, כדאמרינן מנה לי בידך אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. תשובתינו, דשלוחים היינו טעמא דמחייבינן להו לאשתבועי שבועת היסת, משום דלוה הא קא ידע בודאי דיהב להו הני זוזי לאמטויינהו למלוה, וכיון דמלוה הא קאמר דלא מטא לידיה מידי וקא אתי למישקל מיניה דלוה, משום הכי מיחייבי שלוחין לאישתבועי שבועת היסת לאפטורי נפשייהו מהנהו זוזי דיהב להו בודאי. ואילו הוה מלוה במדינת הים וקא אמרי שלוחים דאמטיונהו ניהליה ולא ידע ליה אי אמטיונהו או לא, כיון דמלוה הא לא אתא למתבע לוה ולא אמר אי מטא לידיה מידי אי לא מטא, לית ליה ללוה לאשבועינהו לשלוחים שבועת היסת אי עבדי שליחותיה אי לא עבדי, דהא טענת שמא היא ולא משבעינן עלה.
אלא אי קשיא הא ודאי קשיא, בשלמא שלוחים משתבעי, דהא קאמר לוה בודאי דיהב להו הני זוזי לאמטיונהו למלוה ולאפטורי נפשיה מיניה, והא לא איפטר מדקא אתא תבע ליה, אלא מלוה אמאי משתבע והא לא ידע ליה אי מטא לידיה מידי אי לא מטא, ומדחייבינן ליה לאישתבועי שבועת היסת והדר שקיל, איכא למימר דשמעינן מינה דכי אמרינן דשבועת היסת לא משביעינן לה על טענת שמא, הני מילי בדקא טעין ליה התובע למשקל ממונא מנתבע זה הוה ליה עיקר חיוב הממון שמא, אבל כדטעין ליה הנתבע לאפטורי נפשיה מממון דאיכא עליה לתובע, אע"ג דעיקר חיוב הממון ודאי והפירעון שמא, כיון דתובע הא קא אתי לאפוקי מיניה דנתבע ההוא ממון משתבע שבועת היסת אההיא טענה דקא טעין נתבע אפרעון ושקיל, ואע"ג דטענת שמא היא משום דאפוקי ממונא הוא ואפוקי ממונא שאני, ונקטינן מינה דההיא דתנן בפרק הגוזל [בבא מציעא קי"ח ע"א] האומר לחבירו גזלתיך והלויתני והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי אם לא החזרתי חייב לשלם, וכיון דתיקון רבנן בתר הכי שבועת היסת אי טעין ואמר לוה לישתבע לי שבועת היסת דלא החזרתי הכי נמי דמשבעינן ליה והדר שקיל.
ואיכא למימר, דשבועת היסת לעולם לא הויא על טענת שמא, בין טעין ליה התובע למישקל בה ממון, דכי היכי דכי טעין לה התובע למישקל בה ממון לא משבעינן ליה לנתבע על טענת שמא, משום דעיקר חיוב הממון שמא הוא, ולא משבעינן על טענת שמא (הם), הכי נמי כדטעין לה הנתבע לאפטורי נפשיה בהאי ממון דאיכא עליה לא משבעינן ליה לתובע על ההיא טענה, משום דטענת שמא היא והוה ליה חיוב הממון ברי והפרעון שמא, ולא משבעינן על טענת שמא, וההיא דאמרינן משתבע מלוה דלא שקל, שאני התם דהא איכא שלוחים דקא אמרי בודאי דאמטיונהו להנהו זוזי לידיה, ומשום הכי כי אתי ואמר דלא מטי לידיה, כיון דקא בעי לאפוקי ממונא מיניה דלוה, והא איכא שלוחים דקאמרי לית ליה גביה מידי, משום הכי חייבוהו רבנן לאשתבועי שבועת היסת והדר שקיל, אבל אילו ליכא הני שלוחים דקא אמרי דודאי אמטיוה לההוא ממונא לידיה, כגון דמיתו להו או אזלי להו למדינת הים, וקא אתא השתא מלוה למיתבעיה לממונא דיליה מלוה, כיון דלוה הא קא מודה דאיכא עליה ההוא ממון ולא ידע אי אמטו ליה שלוחים דידיה ההוא ממון או לא, מיחייב לשלומי ליה ממונא דיליה, דהוה ליה חיוב הממון ודאי והפירעון ספק, ולא מחייבינן ליה למלוה לאישתבועי עלה כלל משום דטענת שמא היא, וליכא שלוחים דקא אמרי דאמטיוה ודאי לההוא ממונא לידיה, והאי סברא בתרא טפי עדיף ודייק גבן מסברא קמא, וכותיה עבדינן ומעשים בכל יום בימי רבינו הרב ז"ל והכי הוה דאין.
תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה לי, אמר לו רבי חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. הא דאמר רבי שבועה זו למה הכין פרושיה, כלומר שבועה דחנוני למה, דהוה סליק אדעתיה דהא דאמור רבנן דפועלים נשבעין ונוטלין מחנוני הוא, משום דהוה סבירא ליה דכיון דאודי חנוני דאמר ליה בעל הבית למיתן להו לפועליו, וקאמר דיהב להו ההוא מידי מכלל דקביל אנפשיה מאי דקאמר בעל הבית, ושעבודי שעבד נפשיה להנהו פועלים למיתב להו ההוא מידי, וכיון דפועלים הא קא אמרי דלא שקלי מיניה כלום ומשתבעי על טענתו ושקלי מיניה דחנוני, והיינו דקא מתמה רבי ואמר טורח שבועה דחנוני למה, כלומר כיון דהא קא משתבעי פועלים ושקלי מיניה דחנוני זוזי מה דהוה להו גבי בעל הבית, כי הדר חנוני השתא למישקלינהו להנהו זוזי מבעל הבית אמאי צריך שבועה, ואהדר ליה רבי חייא דהא דאמור רבנן נשבעין ונוטלין מבעל הבית הוא, משום הכי כי הדר חנוני השתא למישקל מיניה, מאי דטעון דיהב להו לפועלים דיליה משתבע על טענתיה והדר שקיל, ואמרינן קבלה מיניה או לא קבלה מיניה וכו' פשוט הוא.
איתמר שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. פירוש, דודאי חד כת מינייהו שקרנית היא ופסולה לעדות, ולא ידעינן הי מינייהו היא השקרנית, אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, פירוש, אם בא אחד מזו הכת ואחד מזו הכת ונצטרפו שניהם והעידו בעדות אחרת בודאי שאותה עדות פסולה היא ואין לסמוך עליה, שהרי מכל מקום אחד מהן עד פסול הוא, אבל אם באה כת זו בפני עצמה והעידה בעדות אחרת בלי שיצטרף עמה אחד מזו הכת השניה, וכן זו הכת השניה אם באה והעידה בעדות אחרת בלי שיצטרף עמה עד אחד מן הכת הראשונה, עדות כל כת מהן קיימת, זו בעדות שהעידה בה וזו בעדות שהעידה בה, לפי שבעל עדות זו יש לו לדחות ולומר מי יימר דשני עדים אלו שהעידו לי עכשו, הם היו השקרנים באותה עדות ראשונה שהוכחשו בה כדי שיהו פסולין בעדות זו שהעידו לי עכשיו, שמא הכת האחרת שהעידה עכשיו לחברי בעדותו היא היתה השקרנית, [ואלו באמת העידו בה וכשרים הם, וגם בעל עדות זו האחרת יש לו לדחות ולומר מי יימר שזו הכת שהעידה לי עכשיו היא היתה שקרנית באותה עדות ראשונה שהוכחשו, שיהיו פסולים בעדות זו שהעידו לי עכשיו, שמא הכת האחרת שהעידו עכשיו לחבירי בעדות היא היתה השקרנית] בעדות ראשונה שהוכחשו בה והם הן הפסולים, אבל אלו שהעידו לי עכשיו באמת העידו באותה עדות ראשונה שהוכחשו בה וכשרים הן.
ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי. פירוש, דקסבר רב חסדא דכיון דאנן סהדי דחדא כת מינייהו שקרנית היא ופסולה לעדות, ולא ידעינן הי מינייהו, נהי דפסלינן להו לתרוייהו ולא מכשרינן לחד מינייהו לאסהודי ואפילו בעדות אחרת דאמרינן דילמא היא השקרנית ופסולה היא וכו'.
ואמרינן, דכולי עלמא שני מלווין ושני לווין ושתי שטרות. זו העידה למלוה זה ועל לוה זה, ובשטר זה, וזו האחרת העידה למלוה אחר ועל לוה אחר ובשטר אחר, היינו פלוגתייהו דרב הונא ורב חסדא, דרב הונא סבר שכל אחד מן המלוין יכול לדחות ולומר שלי היא הכשירה ושל חבירי היא הפסולה, ורב חסדא סבר כיון דכל כת מהן ספק פסולה היא לאו מקבלינן סהדותייהו ומגבינן ביה מספק.
מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות. זו העידה בשטר זה של מאתים, וזו העידה בשטר אחר של מנה, כיון ששני השטרות של מלוה אחד הן אין לו דרך לדחות, לפי שאומר לו מכל מקום אחד משני שטרות אלו שלך עדיו פסולים הן ואין לגבות בו כלום, וכיון שאין אנו יודעים איזה מהן כשר, אמרינן יד בעל השטר על התחתונה, ואין לו לגבות השטר של מאתים אלא השטר של מנה.
שני מלווין ולוה אחד. זו העידה למלוה זה ועל לוה זה וזו האחרת העידה למלוה אחר על אותו לוה עצמו, היינו מתניתין דחנוני ופועלין עם בעל הבית שהרי שניהם תובעים את בעל הבית, והדבר ידוע שאחד מהם תובע אמת והאחר תובע שקר ואעפ"י שאחד הוא הנתבע אין יכול לדחות ולומר לכל אחד מהם איני נותן לך כלום, שמא אתה הוא המשקר, אלא כיון שהתובעין שנים הן כל אחד מהן יכול לדחות ולומר אני הוא (מן) שתובע אמת וחבירי הוא שתובע שקר ונוטלים שניהם ממנו, והכא נמי אעפ"י שהלוה אחד הוא אינו יכול לדחות ולומר לכל אחד מן המלוין איני נותן לך כלום, שמא העדים שלך הם היו השקרנים באותה עדות שהוכחשו בה ופסולין הם, אלא כיון שהמלוים שנים הם כל אחד מהן יכול לדחות ולומר העדים שהעידו לחבירי עכשיו הם היו השקרנים באותה עדות ראשונה שהוכחשו בה, והם הפסולין, אבל העדים שהעידו לי עכשיו באמת העידו באותה עדות ראשונה וכשרים הם, ונמצאו מלוין אלו שכל אחד מהם גובה מלוה זה מספק, כמו החנוני והפועלים שכל אחד מהם גובה מבעל הבית מספק.
שני לווין ומלוה אחד. בעיא ולא איפשיטא, לפי שיש לומר שכיון שהמלוה אחד הוא הרי אין לו דרך לדחות, לפי שמכל מקום אחד משני שטרות אלו שרוצה לגבות בהן עדיו פסולים הן, וכיון שאין ידוע איזה הוא אומר לו הבא ראיה איזה הכשר והגבה בו, וכיון שאינו יכול להביא ראיה כשיבוא לגבות בשטר זה מהלוה, (שהוא) אומר לו שמא זה השטר הוא הפסול, וכשיבוא לגבות בזה השטר האחר מהלוה האחר, אומר לו שמא זה השטר הוא הפסול, הואיל ושני שטרות הן, והרי אנו יודעים שאחד מהן פסול הוא, ויש לומר שכיון שהלוין שנים הן ואעפ"י שהמלוה אחד הוא, כשיבוא לגבות מזה הלוה, יכול הוא לדחות ולומר לו זה השטר שעליך הוא הכשר, והשני שעל חברך הוא הפסול, וכשיבא לגבות מחבירו בשטר האחר שיש לו עליו, יכול הוא לדחות ולומר לו זה השטר שיש לי עליך הוא הכשר והשני שהיה לי על חבירך הוא הפסול. וכיון דלא איפשיטה ועלתה בתיקו אינו יכול לגבות באחד מהם, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. וזה שאמרנו לענין מלוה אחד ושני שטרות דיד בעל השטר על התחתונה, ובמלוה אחד ושני לווין שאינו גובה מאחד מהם כלום, לא מבעיא אם הלוין כופרין בו ואומרים שאין לך אצלנו כלום שאינו יכול לגבות מהן בשטרות אלו, אלא אעפ"י שמודים לו שהם חייבין לו באותו ממון, אין הודאתן מועלת אלא לגבות מבני חורין, אבל מנכסים משועבדים אינן יכולין לגבות בשטרות אלו, לפי שכל שטר מהן יש לנו לומר שמא זה השטר הוא הפסול ואין גובין בו, הילכך אעפ"י שהלוה מודה בו הוה ליה כמלוה על פה ואינו גובה אלא מנכסים בני חורין.
<h2>דף מח.</h2>
מתיב רב הונא בר יהודה אחד אומר גבוה שלש מרדעות ואחד אומר גבוה שני מרדעות עדותן קיימת. פירוש, דעבדי אינשי דטעו בין שתים לשלש, אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטלה, פירוש, דלא עבידי אינשי דטעו בין שלש וחמש, והויא להו עדות מוכחשת, וקתני ומצטרפין לעדות אחרת, כלומר הן עצמן אין מצטרפים זה עם זה להעיד בעדות אחרת, לפי שאחד מהן שקרן הוא ופסול ואינו ראוי לעדות להעיד, אבל אם יצטרף עם כל אחד מהן אחד להעיד בעדות אחרת עדותן כשרה, לפי שיש לומר בכל אחד מהן שמא זה היה הכשר שהעיד עדות אמת, וחבירו הוא שהיה שקרן. מאי לאו לעדות ממון, אלמא אעפ"י דהא איתכחש עדות דראש חדש זה בא בפני עצמו ומצטרף עם אחר להעיד בעדות אחרת, וזה בא בפני עצמו ומצטרף עם אחר להעיד בעדות אחרת, ותיובתא. דרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי.
אמר רבא הכי קאמר הוא ואחר מצטרפים לעדות אחרת של ראש חדש. כלומר אם יבא עד אחד ויצטרף עם אחד מהן בעדות אותו ראש חדש עצמו, ותמצא עדותן מכוונת או בשלש או בחמש, תתקיים עדות אותו העד שנצטרף עמו עכשיו עד אחד, ואין משגיחין באותו העד שהכחיש אותו כבר קודם שיבא זה העד האחר ויצטרף עמו, דהוו להו תרי, ואין דבריו של אחד במקום שנים, פירוש, והאי דאמרינן לעדות אחרת של ראש חדש, לאו אעדות אחרת שמעידין בראש חדש אחר הוא, אלא העדות שהעיד באותו ראש חדש עצמו הוא, מדקא אמרינן ואין דבריו של אחד במקום שנים, אלמא באותו ראש חדש עצמו שהיתה בו ההכחשה הוא שנצטרף עמו עד אחד, והאי דקרי לה עדות אחרת, משום דסבר דהוכחשה עדותו ונעשה עדות בטילה, וכיון שבא עכשיו עד אחד ונצטרף עמו ונתקיימה עדותו לאחר שנתבטלה נעשית כעדות חדשה, ולהכי קרי ליה עדות אחרת.
פיסקא ממתניתין, אמר לחנוני תן לו בדינר פירות ונתן לו וכו'. פירוש, כשנתן לו החנוני פירות אלו ולא הוליכן בעל הבית לביתו, שאלו הוליכן הוה ליה החנוני בתביעת הדינר כדין מנה לי בידך אין לך בידי פטור, אלא צבורים הם עדיין ברשות הרבים כדקתני בברייתא בהדיא, תניא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שצבורין ומונחין ברשות הרבים אבל הפשיל קופתן לאחוריו המוציא מחבירו עליו הראיה. והאי מימרא דקאמר ר' יהודה לכולי עלמא הוא בין אליבא דידיה בין אליבא דרבנן, כדאמרינן התם [עירובין פ"א ע"ב] כל מקום שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים, וכיון שצבורין הן ומונחין עדיין ברשות הרבים, לפיכך נשבע בעל הבית בגזירה שכבר נתן את הדינר ונוטל את הפירות דהוה ליה נשבע ונוטל.
ואם תשאל וכיון דצבורין ומונחים ברשות הרבים נינהו, דממילא שמעת דאכתי לא זכה בהו בעל הבית דהא לא משכינהו, [ד]הא קיימא לן דמשיכה ברשות הרבים לא קניא ליהוי הני פירות ברשות החנוני, ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. שתי תשובות יש להשיב בשאלה זו, דהא דמאן לימא לן דלא הגביהן בעל הבית ואחר כך נתנן ברשות הרבים דודאי קנאן ונעשו ברשותו, ואם תאמר, אם כן ליהוי חנוני מוציא מחבירו ועליו הראיה כדין מנה לי בידך אין לך בידי, ואמאי אצרכוה שבועה לבעל הבית, היינו טעמא דאצרכוה שבועה, משום דמכל מקום הא קא חזינן להו להנהו פירות דקיימי ברשות הרבים, דאע"ג דהא קא מודה חנוני דזכה בהו בעל הבית, כיון דקא טעין דזכה בהו בעל הבית אדעתה דיהיב לי דינר הוא דזכה להו, ואכתי לא יהב לי מידי, ובעל הבית קא טעין דיהב ליה, משום הכי אצרכוה רבנן לבעל הבית שבועה, והדר שקיל להו להנך פירות.
ועוד, דאי נמי לא אגבהינהו בעל הבית להני פירות דאכתי לא זכה בהו, היינו טעמא דמשתבע בעל הבית ושקיל להו, חדא משום דחנוני לא מיהדר קא הדר ביה מהנהו פירות, אלא מיתבע הוא דקא תבע ליה לדינר, כי היכי דלישקול להו בעל הבית לפירות דאישתכח דקיומי קא מקיים להו להני פירות ביד בעל הבית. ועוד דכד מעיינת בה במילתא משכחת לה, דכי אמרינן דהיכא דלא משך לא קנה, הני מילי היכא דליכא בינייהו טענה וכפירה, אבל הכא דקא טעין בעל הבית דיהב ליה הדינר דמי פירות אלו, בעא החנוני למיהדר ביה לאו כל כמיניה, אלא עד דמיהדר ליה דינר דיליה, ומקבל עליה מי שפרע, וכמה דלא מיהדר ליה לדינר ומקבל עליה מי שפרע לא מצי הדר ביה, ואע"ג דחנוני הא קא כפר ביה ולא קא מודה דשקל מיניה דינר, מכל מקום על טענת בעל הבית הא לאו בר מהדר ניהו החנוני, ואכתי זביני דפירות כדקאי קאי. ואם תאמר וכיון דחנוני הא קא כפר ביה בהכי, ליהוי בעל הבית מוציא מחבירו עליו הראיה, כי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה היכא (דליכא) [דאיכא] שור שחוט לפניך, אבל הכא ליכא שור שחוט לפניך דהא איתינהו לפירות ברשות הרבים, וקא מודה חנוני דזבוני זבנינהו לבעל הבית, משום הכי משתבע בעל הבית ושקיל להו לפירות.
וכן האי דקתני אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו. הכי נמי מתוקמא כגון דהוו להו הני מעות צבורין לפני בעל הבית, ומשום הכי משתבע בעל הבית ושקיל להו כפום דפרשינן לענין פירות.
ולענין בבא דסיפא דקתני נתן לו את הדינר אמר לו תן לי את הפירות אמר לו נתתים לך והולכתים לתוך ביתך וכו'. הכין פירושיה, כגון דיהביה בעל הבית לדינר ושוייה קמיה דחנוני, והפירות צבורין ומונחים ברשות הרבים, וטעין בעל הבית דהאי דינר יהבתיה ניהליה בהני פירות דצבורין ברשות הרבים, וחנוני טעין דהאי דינר בפירות אחריני דכבר שקלתינהו מינאי ואמטיתינהו לביתך הוא דיהבתיה ניהליה, והני פירות דצבורין ברשות הרבים דידי נינהו, וצברתינהו ברשות הרבים כי היכי דליחזו אינשי וזבנו להו מינאי, והאי דינר לאו מישקל שקליה החנוני ויהביה באנפלי דיליה, דאילו יהביה באנפלי דיליה הוה ליה כענין הפשיל קופתו לאחוריו לענין פירות דודאי שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון דאכתי הדינר קמיה דחנוני ניהו, הוה ליה כדין הפירות שצבורין ומונחין ברשות הרבים דקתני בבבא דרישא, דמשום הכי משתבע החנוני ושקיל ליה, כי היכי דמשתבע בעל הבית בבבא דרישא ושקיל להו לפירות, ומההוא טעמא גופיה דקא משתבע בעל הבית התם ושקיל להו לפירות קא משתבע הכא חנוני ושקיל ליה לדינר, דכי היכי דהתם הא קיימי פירות קמן ברשות הרבים וקא מודה חנוני לבעל הבית דמזבן זבינהו ניהליה, וטענה וכפירה דאיכא בינייהו בענין הדינר ניהו הם, הכי נמי הכא הדינר הא קאי קמן, וקא מודה בעל הבית דיהביה לחנוני בתורת דמים, וטענה וכפירה דאיכא בינייהו לענין הפירות ניהו.
וכן נמי בבבא דסיפא דשולחני, טעין מעות צבורין לפני בעל הבית ויהב ליה בעל הבית לדינר דיליה קמי השולחני, בעל הבית טעין דהאי דינר בהני מעות יהבתיה ניהלך והשולחני טעין דהאי במעות אחרים דכבר יהבתינהו ניהלך ושויתינהו בכיסך הוא דיהבתיה ניהלאי, והני מעות דצבורין קמאי דידי נינהו, וצברתינהו קמאי כי היכי דליחזינהו אינשי ואתו ומזבני להו מינאי, דכיון דבעל הבית הא קא מודה דהאי דינר יהבתיה לשולחני בתורת דמים, והטענה והכפירה במעות ניהו, משתבע השולחני ושקיל ליה לדינר, כי היכי דמשתבע חנוני בבבא דסיפא ושקיל ליה לדינר, דמעות דשולחני הכא במקום פירות דחנוני התם ניהו, ודינר ומעות דבעל הבית הכא, הדין הוא טעמא דתנא קמא, ור' יהודה מודה ליה בבבא דרישא דחנוני ובבבא דרישא דשולחני, ופליג עליה בבבא דסיפא דשולחני דאין דרך שולחני להיות נותן מעותיו עד שיטול את הדינר, ואע"ג דהא אתא לוקח למעות וכל שכן דלא צביר להו קמיה מיקמי דליתיה לוקח וזבין להו מיניה, הילכך כי טעין השתא דיהב ליה לבעל הבית המעות מקמי דלשקול מיניה דינר, והני מעות דצבירי קמי כי היכי דליחזונהו אינשי ואתו וזבנו להו הוא דצברינהו, לאו כל כמיניה ולא משגחינן לטענתיה, אלא משתבע בעל הבית דאכתי לא שקל מיניה מעות ושקיל, כי היכי דמשתבע בבבא דרישא דיהב ליה לשולחני דינר ושקיל מיניה, אבל לענין בבא דסיפא דחנוני ליכא למימר אין דרך חנוני להיות נותן פירותיו עד שיטול הדינר, משום דהא אנן סהדי דאיכא חנוני דיהיב פירותיו מיקמי דלישקול ליה לדינר, ואיכא דשקיל ליה לדינר והדר יהיב פירותיו. אלא במאי דקא טעין חנוני דהני פירות דצבורין ברשות הרבים דידי נינהו, והאי דצברינהו ברשות הרבים כי היכי דליחזו אינשי ואתו וזבני להו מיניה, הוא דפליג ר' יהודה דקא סבר אין דרך חנוני להיות צובר פירותיו ברשות הרבים מקמי דליתי לוקח וזבין להו, הילכך הני פירות דצבורין ברשות הרבים ברשותיה דהאי לוקח דיהב ליה (לשולחני) [לחנוני] האי דינר מוקמינן להו וכאלו בידו נינהו, והיינו דקאמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה, כלומר בעל הבית שפירות אלו בידו הן ידו על העליונה, דמשתבע דהאי דינר בהאי פירות דצבורין ברשות הרבים הוא דיהביה לחנוני ושקיל להו לפירות.
ועלה קאמרינן בגמרא, וצריכא, דאי אשמעינן (בפירות אחריני) [פירות]. בההיא קאמרי רבנן דמשתבע חנוני דהאי דינר בפירות אחריני דכבר שקלינהו מיניה בעל הבית, והני פירות דצבורין ברשות הרבים כי היכי דליחזינהו אינשי אחריני ואתו וזבני להו הוא דצברינהו, משום דפירי עבידי דמרקבי, הילכך עבידי אינשי דצביר ליה חנוני לפירי דיליה ברשות הרבים כי היכי דליחזונהו אינשי וזבני להו, אבל מעות דליכא למימר הכי אימא מודו ליה לר' יהודה דאין דרך שולחני להיות נותן מעותיו עד שיטול דינר, וכל שכן דלא צביר מעות מקמי דליתי לוקח, ואי אשמועינן לענין מעות בההיא קאמר רבי יהודה, אבל לענין פירות אימא מודה לרבנן צריכא.
פיסקא ממתניתין, כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה, וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ודייקינן בגמרא, יתומים ממאן, אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל מיניה בלא שבועה. פירוש, אלא עד דטעין לוה ואמר לישתבע לי אינהו מיבעיא, ופרישנא הכי, וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה, דכי היכי דמלוה גופיה לא גבי מבני הלוה לאחר מיתת הלוה אלא בשבועה, כדתנן מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה (הם), הכי נמי בני מלוה לא גבו מבני לוה אלא בשבועה שלא פקדנו אבא וכו'.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, [דהבא ליפרע מנכסי יתומים], וכיון שמת קודם שישבע אין אדם מוריש שבועה לבניו, ואין יתומים גובין מיתומי לוה כלום, שלחוה קמיה דר' אלעזר אמר להו שבועה זו מה טיבה, פירוש, שבועה זו שאתם אומרים שנתחייב בה המלוה מה טיבה, כלומר אילו היה בחיים היה מתחייב בה ונשבע אותה, עכשיו שמת בלי שישבע נעשה כאלו לא נתחייב בה מעיקרא, וכאלו לא היה שם חיוב שבועה עליו כלל, כדי שתאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו, וכיון שכן יורשי מלוה נשבעין שבועת היורשים שלא פקדנו אבא וגובין מיורשי לוה, הדר שלחוה לקמיה דר' אמי אמר כולי האי שלחי לה ואזלי, אלא אמר ר' אמי עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו, לא עמד בדין ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין וגובין.
מתקיף לה רב נחמן אטו בי דינא הוא דמחייבי שבועה, מיתת לוה הוא דמחייבה ליה למלוה שבועה, אלא אמר רב נחמן אי אית להא דרב ושמואל איתא. פירוש, כלומר אי איתא ואפילו לא עמד בדין ומת, ואי ליתא ליתא ואפילו עמד בדין ומת.
ואקשינן, אי איתא איתא אלמא מספקא ליה. לרב נחמן אי איתה להא דרב ושמואל אי ליתא והאמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו, פירוש, אלמא לא מספקא ליה, דאי סלקא דעתך מספקא ליה היכי מפיק ממונא מספיקא והא קיימא לן דכולהו ספיקי דזוזי היכא דקיימי לוקמו, ואע"ג דאיכא מידי דאמרי כי ממון המוטל בספק חולקין, הני מילי מילתא דליתא ברשותא דחד מינייהו אבל מילתא דאיתה ברשותא דחד מינייהו המוציא מחברו עליו הראיה, ומדקאמר עבד רב נחמן עובדא יחלוקו ואפיק מינייהו דיתמי לוה פלגא מכלל דלא מספק' ליה מילתא כלל אלא דין אחר בבין עצמו הוא דסבירא ליה שיחלוקו ולא סבירא ליה לא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר וכיון שכן אמאי קאמר הכא אי איתא להא דרב ושמואל אי ליתא.
ומהדרינן, לדבריו דר' אמי קאמר וליה סבירא ליה. דכיון דשמעיה לר' אמי דאמר עמד בדין ומת כבר נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואם לא עמד בדין ומת יורשין נשבעין וגובין, קאמר ליה דבר זה אין בו הפרש בין עמד בדין בין לא עמד בדין, הילכך אי סבירא לך דאיתא להא דרב ושמואל איתא ואפילו לא עמד בדין, ואי סבירא לך דליתא ליתא ואפילו עמד בדין, אבל רב נחמן לא סבירא ליה לא דרב ושמואל ולא דר' אלעזר אלא דין אחר בפני עצמו סבירא ליה דיחלוקו, ושאר השמועה פשוט היא.
הא דאמרינן מתיב רב נתן בר הושעיא יפה כח הבן מכח האב. פירושו, יפה כח בן המלוה מהמלוה עצמו, שבן המלוה גובה בשבועה ושלא בשבועה, כלומר גובין מיורשי לוה בשבועת היורשין, ובשלא אמר המלוה בשעת מיתתו שטר זה פרוע, וגובין שלא בשבועה בשאמר המלוה בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע לרבן שמעון בן גמליאל דקתני במתניתין אמר רבן שמעון בן גמליאל אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע יורשיו גובין שלא בשבועה, שמע מינה דליתא להא דרב ושמואל מדקתני בברייתא, אמר רב יוסף הא מני בית שמאי היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי. וסלקא שמעתא דכדרב ושמואל עבדינן לכתחילה מדאמרינן הבו דלא לוסיף עלה, אבל דיינא דעבד כר' אלעזר עבד ולא מהדרינן ליה דאמרינן השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כרבי אלעזר האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד כרבי אלעזר עבד, והכין קא פסק רבינו הרב ז"ל, אבל רבינו האיי זצ"ל כתב דמנהג ראשוננו לדון כרב ושמואל, והא דאמרינן האי דיינא דעבד כר' אלעזר עבד ליתא ולא סמכינן עלה.
<h2>דף מח:</h2>
ההוא דשכיב ושבק ערבא. כלומר ההוא מלוה דשכיב לבתר דשכיב לוה ושבק ערבא, אתו בני מלוה קא תבעי ליה לערבא, סבר רב פפא למימר האי נמי הבו דלא לוסיף עלה, פירוש, כלומר דהא דרב ושמואל היכא דאתו בני מלוה ותבעי להו לבני לוה הוא, אבל הכא דלא תבעי להו לבני לוה אלא לערבא הוא דתבעי, תוספת היא על מימרא דרב ושמואל ולית לן לאוסופי לה, דקאמרינן הבו דלא לוסיף עלה, אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע האי ערבא לאו בתר יתמי אזיל, פירוש, וכיון דאי תבעי ליה אזיל ערב ותבע להו לבני לוה אין גובין בני מלוה כלל ואפילו מן הערב כרב ושמואל.
ההוא דשכיב ושבק אחא. כלומר ההוא מלוה דשכיב לבתר דשכיב לוה ולא שבק בנים אלא אח, סבר רמי בר חמא למימר הבו דלא לוסיף, כלומר כי עבדינן כרב ושמואל היכא דשבק המלוה בנים כדקא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו, אבל היכא דלא שבק בנים אלא אחים תוספת על הא דרב ושמואל ולא מוספינן לה, דהא אמרינן דלא לוסיף עלה, הילכך האח נשבע שלא פקדהו אחיו וגובה, אמר ליה רבא מה לי פקדנו אבא מה לי פקדנו אחא, כלומר דברי רבי ושמואל אינו על הבנים ממש אלא על היורשין בין שהיו בנים או אחין, וכיון שכן לאו תוספת היא על דבריהם אלא היינו דבריהן ממש.
פיסקא ממתניתין, ואלו נשבעין שלא בטענה וכו'. פרישנא להאי מתניתין בגמרא הכי, ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא. פירוש, שכיון שאלו כגון דקתני במתניתין נתבעין הן וקיימא לן שכל נתבע שמתחייב שבועה מן התורה כגון מודה במקצת ועד אחד מעידו וכדומה להן אין חייבין אותה שבועה, אלא כשאומר לו התובע ברי לי שיש לי אצלך כך וכך, אבל אם אינו אומר בריא לי אלא שמא אין מתחייב התובע שבועה על כך, וקתני בהאי מתניתין דהני ודאי אף על גב דתביעות התובע אותן טענת שמא היא חייבין להשבע לו בגזירה, ודייקינן, מאי שנא הני שהן נתבעין ונשבעין ולא משלמין מכל נשבעין ולא משלמין שבעולם שאין נשבעין על טענת שמא, ומהדרינן, משום דמורו, פירוש, כיון שהן מתעסקין בצרכי בעל הבית מורו ואמרי תורא מדיישיה אכיל, לפיכך רמו רבנן שבועה עלייהו ואפילו על טענת שמא.
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שיש בניהם טענת שתי כסף. ואוקימנא הכי, והוא שיש בניהן כפירת טענה שתי כסף, כלומר והוא שחושד אותן בעל הבית בכך שתי כסף שהן כפירת טענה והן כופרין בו ואומרין לא נטלנו לך כלום.
פיסקא ממתניתין, חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען. פירוש, אינו יכול להשביען על טענת שמא אלא על טענת בריא וכו'.
איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן. פירוש, קיימא לן דמגלגלים בשבועה שהיא מן התורה, כדגרסינן בפרק האשה נקנית [קידושין כ"ז ע"ב] אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה וכו' וקא מיבעיא לן השתא מהו לגלגול בשבועה שאינה מן התורה אלא מדרבנן, כגון אלו שנשבעין ונוטלין דקתני בהאי פרקין, וכגון אלו הנשבעין שלא בטענה, ופשטינן לה מהא דתניא לוה הימנו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף, פירוש, ונתחייב לו מדרבנן שבועה על טענת שמא, אין מגלגלין בה, פירוש, אם יש ביניהם טענה וכפירה באותה מלוה שהיתה לו ערב שביעית, אין מגלגלין אותה בשבועה זו שנתחייב לו עכשיו מדרבנן לאחר שביעית, מפני שאותה מלוה מעיקרא שהיתה לו עליו קודם שביעית כבר השמיטתו שביעית, טעמא דלוה הימנו ערב שביעית דאתיא שביעית משמטא ליה, הא בשאר שני שבוע מגלגלין שמע מינה דמגלגלין ואפילו בשבועה שהיא מדרבנן.
ודחינן לא תימא הא בשאר שני שבוע מגלגלין, אלא אימא הא נעשה לו שותף ערב שביעית ולמוצאי שביעית לוה הימנו. ונעשית ביניהם טענה וכפירה באותה מלוה ונתחייב בה שבועה מן התורה, מגלגלין בה עסק אותה שותפות שהיתה ביניהם ערב שביעית, משום דלא משמטא שביעית אלא חוב שהוא ודאי דקרינא ביה לא יגוש, אי נמי שבועה שהיא מן התורה דכתיב [דברים ט"ו ב'] וזה דבר השמטה אפילו (דבר) [דיבור] משמיט, אבל שבועה שהיא מדרבנן לא משמיט דהא לא קרינא ביה לא יגוש, ואקשינן, והוא בהדיא קא תני לה וכו' ואסיקנא אלא שמע מינה דמגלגלין בדרבנן שמע מינה.
<h2>דף מט.</h2>
אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר. פירוש, שאם יבא לגלגל עליו בשבועה שתיקנו לו חכמים שישבע ויטול, נמנע ואינו נשבע ונמצא מפסיד שכירותו והולך בפחי נפש, ורב חסדא אמר לכל אין מקילין, חוץ משכיר שמקילין, כלומר לכל אין פותחין להם בטענה כדי לפוטרן משבועה שחייבו אותן חכמים אם הם נשבעין ולא משלמין, או שתקינו להם חכמים אם הן נשבעים ונוטלים, חוץ משכיר שמקילין עליו ופותחין לו בטענה כדי לפטרו מאותה שבועה שתיקנו לו חכמים ויטול שכירותו בלא שבועה, והיינו דאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו.
פיסקא והשביעית משמטת את השבועה. ודייקינן עלה בגמרא מנא הני מילי, אמר רב גידל אמר רב דאמר קרא [דברים ט"ו ב'] וזה דבר השמטה שמוט וגו' אפילו דיבור משמט. פירוש, ואף על פי שאינו חוב ממון דקרינא ביה לא יגוש אלא חוב שבועה, אפילו הכי משמט, דחוב שבועה נמי לא יגוש קרינא ביה, דהא נקיט ליה ואמר קום אישתבע לי.
<h2>דף מט:</h2>
מתניתין ארבעה שומרין הן וכו' אמר לשומר חנם וכו' עד זה הכלל כל המשנה [מחובה לחובה ומפטור לפטור ומפטור לחובה פטור ומחובה לפטור חייב]. פירוש, מחומש ואשם, לפי שלא חייבה תורה חומש ואשם אלא למי שהיה חייב לחבירו ממון וכפר בו ונשבע לשקר והודה אחר כך, דכתיב [ויקרא ה' כ"א—כ"ה] וכחש בעמיתו בפקדון וגו' או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ואת אשמו יביא וגו', אבל מי שהיה חייב מדרך זה וחייב עצמו מדרך אחרת, או שהיה פטור מדרך זו ופטר עצמו מדרך אחרת, וכל שכן אם היה פטור וחייב עצמו ונשבע לשקר והודה אינו חייב על כך חומש ואשם, הילכך שומר חינם שנשבע לשקר ואחר כך הודה לעולם אינו חייב חומש ואשם, אלא אם הודה שאכלו, לפי שפטור הוא על הכל ואינו חייב אלא בשאכלו. וא"כ שומר שכר שנשבע לשקר ואחר כך הודה אינו חייב חומש ואשם, אלא אם טען שמת או נשבר או נשבה, והודה אחר כך שנגנב או שאבד או שאכלו, לפי שחייב הוא בגניבה ואבידה וכל שכן שאכלו והרי פטר עצמו במתה ושבורה ושבויה, שואל לעולם אינו חייב חומש ואשם אלא באיני יודע מה אתה שח בלבד, לפי שחייב הוא על הכל ואינו יכול לפטור עצמו אלא באיני יודע מה אתה שח בלבד. ואם תשאל והרי יכול לפטור עצמו במתה מחמת מלאכה, ואם כן אמאי לא קתני במתניתין לענין שואל היכן שורי אמר לו מת מחמת מלאכה, והוא שמת שלא מחמת מלאכה או שנשבר או שנשבה או שנגנב או שאבד, משביעך אני ואמר אמן חייב כדקתני בענין איני יודע מה אתה שח. יש להשיב, דמתניתין חדא מתרי אנפי נקט, וכיון דקתני איני יודע מה אתה שח ממילא שמעת דהוא הדין נמי לטענת מתה מחמת מלאכה דתרוייהו פוטר עצמו בהן נינהו, אי נמי היינו טעמא דלא קתני מתה מחמת מלאכה משום לא איכפל תנא לאפלוגי במיתה וכל שכן מתה מחמת מלאכה דלא שכיח היא.
אמר רב [וכולן] פטורין משבועת השומרין. כלומר פטורין קרבן משבועת השומרים וחייבים בשבועת ביטוי, דאי במזיד אישתבע לה חייב מכות, ואי בשוגג חייב בקרבן עולה ויורד, ואע"ג דהאי קרא דכתיב ביה חומש ואשם הא כתיב ביה [ויקרא ה' כ"א—כ"ה] עושק וגזל ותשומת יד או מכל מאשר ישבע עליו לשקר, היינו טעמא דקרי לה שבועה השומרין משום דבפקדון פתח הכתוב תחלה דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון, ושמואל אמר אף פטורין משבועת בטוי, במאי קא מפלגי וכו', פשוט הוא.
ורבי אלעזר אומר כולן פטורין משבועת השומרין וחייבין משום שבועת ביטוי. פירוש, דקסבר דהאי דכתב רחמנא כי תשבע לאו מעצמה משמע, אלא משמע בין מעצמה בין שלא מעצמה, כענין דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן דמשמע בין קרבן חובה בין קרבן נדבה. חוץ מאיני יודע מה אתה שח שבשואל ובגניבה ואבידה שבשומר שכר ושבשוכר, כלומר שאין חייבין בקרבן שבועת ביטוי שהוא קרבן עולה ויורד, אלא בקרבן שבועת השומרין, שהרי כפרו ממון כמו שאמרנו פירוש, והוא הדין נמי בשומר חנם אם טען בכולן ואחר כך הודה שאכלו, שהרי גם הוא כפרו ממון, והאי דלא קאמר לה ר' אלעזר חדא, דכיון דקאמר שואל ושומר שכר הוא הדין נמי לשומר חנם לענין אכלו, שהרי גם הוא כופר ממון הוא, ועוד דכי קא מיירי ר' אלעזר בשפטר עצמו מחיוב שאינו שוה בכל השומרים הוא דקא מיירי, כגון שואל שפטר עצמו באיני יודע מה אתה שח מחיוב מתה ושבורה שאינו שוה בכל השומרין, והוא הדין לגניבה ואבידה וכגון שומר שכר שפטר עצמו בשבועה ומתה מחיוב גניבה ואבדה שאינו שוה בשומר חנם, אבל שומר חנם שפטר עצמו בטענת גניבה ואבידה מחיוב אכלו, כיון שהוא חיוב ששוה בכל השומרין לא איירי בה.
אמר רבי אמי כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי, שנאמר [ויקרא ה' ד'] או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו', וכדריש לקיש דאמר כי משמש בארבע לשונות. פירוש, והוה ליה הא דאמר רחמנא כי תשבע, כלומר אם תשבע דמשמע תשבע מעצמה.
